שלא לשמה
ערכין טז ע"ב
"בעא מיניה רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי מרבי שמעון בן פזי: תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה, הי מינייהו עדיפא? אמר ליה: ולא מודית דענוה לשמה עדיפא - דאמר מר: ענוה גדולה מכולם? שלא לשמה נמי עדיפא, דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
קשה, אמנם ברור שענוה לשמה עדיפה, אך כיצד ניתן להבין שהוא הדין לענוה שלא לשמה מהאימרה: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"? אדרבה, מאימרה זו משמע שהסיבה שטוב לעסוק שלא לשמה היא רק משום שכך יגיע ללשמה, אם כן שלא לשמה הוא פחות במעלה מלשמה, ומנין אם כן שענוה שלא לשמה עדיפה מתוכחה משובחת שכולה לשמה?
אלא שההבנה בדברי רב יהודה אמר רב היא כזו:
הרי אמרו במסכת ראש השנה דף ד ע"א: "והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור? - לא קשיא; כאן בישראל, כאן בנכרים". וצריך ביאור מה ההבדל ישראל לנכרים, אם מעשה שלא לשמה הוא טוב זה נכון לכולם! ופירש רש"י: "כאן בישראל - שלבו לשמים, ואם מריעין לו בחייו - אינו קורא לו תגר, אלא תולה היסורין בעונו, אבל נכרי אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר", ודבריו הם על פי הגמרא במסכת עבודה זרה דף ג. כלומר שהנכרי עושה מצוה רק שלא לשמה ואם לא בא על סיפוקו הוא מתרעם. אבל ישראל חפץ במצוות וגם אם לא קיבל את מבוקשו הצדדי, הוא עדין מרוצה מכך שעסק במצוה.
גם רב יהודה אמר רב עוסק רק באופן שהאדם חפץ בעצם המצוה, ומוסיף רב יהודה אמר רב שאם מערב הוא במצוה גם כוונה לתכלית שלא לשמה אין לו לדאוג שמא עירוב הפניות הזרות יפגום במצוה, אלא אדרבה, כל מטרה שלא לשמה רק תדרבן אותו להתחזק במצוה, והרי אצל סתם יהודי יש בעשייתה גם מטרה לשמה, כאמור.
מעתה מבואר, כיון שענוה לשמה עדיפא, ענוה שלא לשמה נמי עדיפא, כי תוספת כוונה שלא לשמה אינה גורעת אלא רק מוסיפה.
וראה עוד בקישורים אלו.
