גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ק"ע, מדור "עלי הדף"
מסכת ערכין
דף כז ע"א
מכירת המצוות לכל המרבה במחיר וחזר בו האחרון - האם חוזרים על הקודם לו?
פרק שמיני במסכת ערכין פותח בדיני גאולת שדה אחוזה שהוקדשה בזמן שאין היובל נוהג, שהשדה נפדתה לפי ערכה בשוק, וגזבר ההקדש היה מכריז שהשדה עומדת למכירה, ומקבל הצעות מחיר ומוכרה למרבה במחיר, ושנינו במשנה (כז ע"א): "אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים, ואחד אומר בעשרים, ואחד אומר בשלשים, ואחד אומר בארבעים, ואחד אומר בחמשים, חזר בו של חמשים, ממשכנין מנכסיו עד עשר", וטעם הדבר מבואר ב'רבינו גרשום', כי אמנם לא היה כאן שום מעשה קנין, ובהתחייבות להדיוט יכולים לחזור מאמירה בעלמא, אולם כלפי הקדש הכלל הוא כמו ששנינו (קידושין כח:): "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", ועל כן התחייבות בפה להקדש מחייבת כקנין גמור, וכשחוזר בו חייב להשלים להקדש את הרווח שנמנע מחמת חזרתו, ולכן עליו לשלם עשר סלעים וממשכנין מנכסיו עליהם. וממשיכה המשנה: "חזר בו של ארבעים ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של שלשים ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של עשרים ממשכנין מנכסיו עד עשר, חזר בו של עשר מוכרין אותו בשוויו, ונפרעין משל עשר את המותר", והיינו, כי אם אחרי שחזר בו זה שהציע עשר מוכרין אותו בשוויו ומקבלים פחות מעשר סלעים, ועליו להשלים את המותר - שהפסיד מן ההקדש, כי כבר התחייב להקדש בסכום זה.
ועל הבבא הראשונה אמרו בגמרא (שם ע"ב): "אמר רב חסדא, לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו, אבל אין בן ארבעים עומד במקומו משלשין ביניהן", ופירושו לפי רש"י (ד"ה לא שנו), כי מה ששנינו "חזר בו של חמשים ממשכנין מנכסיו עד עשר", אמור כאשר "בן ארבעים עומד במקומו" - ומוכן עדיין לפדות השדה במחיר שהציע, אכן אם "אין בן ארבעים עומד במקומו" - ואף הוא חזר בו מהצעתו, אזי "משלשין ביניהן", שמחלקים העשרים סלעים הנפחתים מן החמשים בין שניהם, ואת ההפרש של עשר סלעים שבין הצעת החמשים לארבעים ישלם מציע החמשים לבד, שהרי רק הוא התחייב לשלם סכום זה, וההפרש של עשר הסלעים שבין ארבעים לשלשים שני המציעים מתחלקים בשוה, אחרי ששניהם התחייבו עליהם (עי' רמב"ם הל' ערכין פ"ח ה"ד פירוש אחר בזה).
בהמשך הגמרא מבואר שדברי רב חסדא אמורים, כאשר חזרו בן החמשים ובן הארבעים בבת אחת, ונמצא ששניהם גורמים את ההפסד להקדש ביחד, ולכן עליהם לחלק את ההפסד ביניהם, אולם אם חזרו בזה אחר זה אין לבן החמשים שום שייכות לחזרת בן הארבעים, ואינו משלם כי אם עשר, ובן הארבעים משלם עוד עשר.
בשו"ת 'צמח צדק' הקדמון (סי' עב) נשאל אודות שמש שהכריז בשבת בבית הכנסת מכירת העליות לתורה, ולקריאת מפטיר רצה אחד לתת מאה פרוטות, ובא השני להוסיף עליו ורצה לקנותה בק"ן פרוטות, ולגבאי צדקה היה נראה שהשני אינו בטוח במעותיו, ולא רצה לביישו שלא למכור לו את המצוה, וצוה אל השמש שיעלה הוא בדמים מעצמו, ויוסיף להכריז שנותנים מאתים, ודעתם היתה להניח המצוה לקרות במפטיר לראשון שרצה לתת מאה פרוטות, כי נראה להם יותר תועלת לקופת הצדקה באלו מאה בטוחים מן המאתים שאינם בטוחים, ואח"כ כשבא השמש אל הראשון, ואמר לו שהגבאים מניחים לו המצוה לקרות המפטיר במאה, אמר הוא שאינו רוצה בכך, כיון שלא הניחו לו מתחלה בשעת הכרזה נתבטלו דבריו. ונשאל האם יש דין להגבאים לכופו על כך, כי כיון שכבר נתרצה במאה, ואמירה לגבוה היא.
בתשובתו ציין לסוגיא שלפנינו, והסיק: "הרי מבואר בהדיא גבי הקדש, דצריכין לקיים דבריהם כדי שלא יהא נפחת להקדש, ואית לן למילף דין צדקה מדין הקדש, כיון שזה אמר ליתן מאה שוב אינו יכול לחזור בו, וממשכנין אותו על מאה, ואינו יכול לדחות על זה שאחריו שהוסיף ונתן ק"ן, כיון שאין זה חוזר בו, אלא שהגבאים חזרו ממנו שלא רצו למכור לו, הרי הוא כמאן דליתא, וליתא בחזרה אלא הראשון, לכך צריך הוא לקיים דבריו ולשלם מאה".
וממשיך וכותב: "ומינה, אם אירע שאחד נתן עבור מצוה כגון מפטיר או גלילה וכיוצא בזה ק' פרוטות, והשני ק"י, והשלישי ק"ך, וזכה השלישי במצוה ההיא, וחוזר בו אחר כך, וכן השני, וכן הראשון, כולן חוזרין בבת אחת הדין נותן שמשלשין ביניהם, והיינו השלישי שנתן ק"ך, צריך לשלם עשרה שלו שמן ק"ך עד ק"י, ואותן עשרה שמן ק"י עד ק' צריכין השלישי והשני לשלם כל אחד החצי - ששניהם נתרצו בהן, ואותן מאה הראשונים צריכין לשלם שלשתן יחד, כל אחד שליש ששלשתן נתרצו בהן... אע"פ שהגבאים נוהגין לכוף להאחרון על הכל, והוא לבדו צריך לשלם לצדקה כל מה שנתן הוא, מכל מקום הדין דין אמת כמו שכתבתי".
דבריו מובאים בקצרה להלכה ב'מגן אברהם' (סי' קנד סקכ"ג): "אחד רצה ליתן בעד מצוה עשרה זהובים, ונתן אחר ט"ו זהובים, ואחרי כן חזר השני, חייב הראשון לעכבו בעד י' זהובים, כן כתב בצמח צדק, והביא ראיה ממתניתין פ"ז דערכין, ולא נהגו כן".
לעומתו, בשו"ת 'פנים מאירות' (ח"ב סי' כה) האריך ליישב מנהג העולם בתרי אנפי - כשאירע בבית מדרשו מעשה כזה ביוכ"פ שנת תפ"ט, על עצם הדמיון של צדקה להקדש תמה טובא: "מנא ליה דילפינן צדקה מהקדש...", וא"כ בצדקה לא נאמר הכלל "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט", ולא נתחייב הראשון באמירה בעלמא, ושפיר יש לכוף השני. עוד כתב, כי כלל זה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט נאמר רק בנודר ונודב להקדש, כגון כשהאדם מתכוין לוותר ממונו להקדש, כמו בסוגיא דידן, שהשדה היה שוה גם בפחות מעשר סלעים, ואלו שהציעו מחירים לגזבר ההקדש נתכונו לוותר ממונם להקדש מבלי לקבל תמורה, אולם כשהאדם חפץ היה לשלם את מחירה המלא של השדה מבלי להוסיף עוד, לא נאמר בו דין זה, ובאמירה בעלמא אין כאן שום התחייבות, וכיוצא בזה הוא לגבי מכירת המצוות, כי "המצות אין שומתן ידוע... אלא כל אחד קונה כפי אשר תשיג ידו, העשיר לפי עשרו, וכל מה שנותן עבור המצוה לפי אומדן דעתו לדידיה שוויה, או שרוצה לעלות בעצמו לתורה ולברך בתוך קהל עם קדוש ביום הקדוש... וניחא ליה בהכי בדמי המקח שהוא פוסק, אם כן לא וויתר משלו לצדקה, אלא פסק דבר ששוה לו ואינו קונה באמירה", ושפיר עדיין לא נתחייב הראשון כלום, ואין לחזור עליו - וכפי שנהגו (ע"ע שו"ת גור אריה יהודה סי' יג; אליה רבה סי' קמז סק"ב; הגהות החת"ס על המג"א שם).
