חן מקום על יושביו
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
ערכין כז ע"א
במשנה ובגמרא מבואר שבזמן שאין היובל נוהג, אם אדם הקדיש את שדה אחוזתו – כופים אותו לפדותה מן ההקדש, שהרי מכיוון שהשדה עומדת להיפדות העדיפות הברורה היא שמי שיפדה אותה יהיה האדם שהיא נחלת אבותיו. ב"בירור הלכה" יתבאר שלדעת רש"י גם בזמן שהיובל נוהג כופים את בעל השדה לפדותה מההקדש, ואילו הרמב"ם כותב שאמנם יש מצווה לבעל השדה לפדותה אולם אין כופים אותו על כך, כי אם הוא לא יפדה אותה תגיע השדה לידי הכהנים בשנת היובל.
מגמת התורה היא שאדם יגור בנחלת אבותיו. לכל אדם מתאים מקום מגורים אחר, כמו שנאמר בספר מלכים (ב ב,יט) שאמרו אנשי יריחו לאלישע הנביא: "הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת", ועל כך שואלת הגמרא (סוטה מז,א): אם המים רעים והארץ משכלת מה טובתה של העיר? והתשובה היא: חן מקום על יושביו. האנשים הגרים במקום מסוים רואים את מעלותיו ולא רואים את כל חסרונותיו. כיוצא בזה נאמר בירושלמי (יומא פ"ד ה"א): אלמלא שנתן הקב"ה חן כל מקום בעיני יושביו לא היתה ארץ ישראל מתחלקת לעולם.
הנחלה שניתנה לכל שבט ולכל משפחה על פי הגורל בימי יהושע בן נון היא הנחלה המתאימה ביותר עבור אותה משפחה, וכל אחד מבני אותה משפחה צריך לשאוף לגור באותה נחלה, וגם אם מסיבה כל שהיא היא לא מוצאת חן בעיניו צריך הוא להתאמץ כדי למצוא את חן המקום שניתן לו ולמשפחתו לנחלה. כך הוא גם ביחס לארץ ישראל כולה, הנקראת "ארץ חמדה" (תהלים קו,כד), גם יהודי שלא זוכה לראות את חמדתה צריך להתאמץ להשיג את ההבנה וההרגשה הזו.
