תיקון - רק על ידי תיקון / רפי זברגר

תמורה כ ע"ב

הקדמה

במשניות הקודמות למדנו על דיני תמורה וולדות של קרבנות שונים. למדנו כי וולדות ותמורות של שלמים – כשלמים.
וולדות ותמורות של תודה – כתודה, מלבד הפטור מחלות תודה. בעולה – רק התמורות קריבות והוולדות אינם קרבים. במשנה בדף שלנו נלמד על קרבנות בהם התמורות והוולדות של התמורות אינם דומים לקרבנות עצמם, ואינם קרבים על המזבח. מכיוון שהמשנה הקודמת עסקה בקרבן אשם, משנתנו פותחת בדיני קרבן זה. 
תמורת אשם, ולד תמורה, ולדן, ולד ולדן עד סוף כל העולם - ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיו לנדבה.
על פי הכלל ''כל שבחטאת מתה – באשם רועה'' אנו פוסקים כי תמורת אשם צריכה לרעות עד שיפול בה מום. שהרי תמורת חטאת הינה אחת מחמש חטאות המתות, אם כן – תמורת אשם רועה. גם צאצאי התמורה מקבלים את דין התמורה: ולד זכר, או ולד נקבה, או הוולד שבא מהוולד הראשון (נקבה) של התמורה, וכן הלאה עד סוף הדורות – כולם כאמור מקבלים את דין התמורה המקורית, וחייבים לרעות עד שיפול בהם מום, ואז ניתן למוכרם וכסף המכירה מוכנס ל''שופרות'' בבית המקדש. מכסף זה קונים עולות ציבור לקיץ המזבח (עולה המוקרבת על ''מזבח פנוי'' מהקרבת קרבנות, כדי שלא יהיה ''מזבח ללא עבודה'').
רבי אליעזר אומר ימותו.
רבי אליעזר חולק על הכלל ''כל שבחטאת מתה באשם רועה'', ויש לו כלל אחר המשווה בין דיני אשם לדיני חטאת. וכשם שתמורת חטאת למיתה (מרעיבים את הבהמה עד למיתתה), סובר רבי אליעזר כי כך נוהגים גם בתמורת אשם. 
ורבי אלעזר אומר יביא בדמיה עולות.
רבי אלעזר מסכים באופן עקרוני לתנא קמא, כי יש לגרום לתמורות והוולדות של התמורות לרעות עד שיסתאבו, ולאחר מכן למכור אותם. אך כאן ההבדל: לפי תנא קמא דמיו נופלים לנדבה (לצורך עולות ציבור של ''קיץ המזבח'') ורבי אלעזר סובר כי ניתן להקריב בכסף זה אף עולות יחיד כמו דין מותר אשם. (מהנשאר מקרבן אשם מותר להקריב מכספו עולת יחיד). 
אשם שמתו בעליו, ושכיפרו בעליו - ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיו לנדבה. ר' אליעזר אומר ימותו. ר' אלעזר אומר יביא בדמיה עולה.
אותה מחלוקת משולשת בין תנא קמא, רבי אליעזר ורבי אלעזר ישנה בעוד שתי חטאות מתות נוספות – כאשר מתו בעליה או כיפרו בעליה (לאחר שנאבדה החטאת, הביאו בהמה אחרת תחתיה, והקריבו אותה. הבהמה המקורית דינה למות). בשני המקרים הללו דין החטאת כאמור למיתה, ולכן גם לדעת תנא קמא, דין האשם לרעות עד שתסתאב ומוכרים את הבהמה המתה, והכסף הולך לשופרות, לצורך קרבנות עולת ציבור של קיץ המזבח. רבי אליעזר פוסק גם כאן כי יש להמית את הבהמות, ורבי אלעזר פוסק גם כאן, כי ניתן להביא גם קרבן עולת יחיד בדמיה (ולא עולת ציבור). 
והלא אף נדבה עולה, היא ומה בין דברי רבי אלעזר לדברי חכמים?
המשנה מסיימת בשאלה מה הנפקא מינה להלכה, בין תנא קמא הפוסק כי הדמים הולכים לעולות נדבה של ציבור, לבין רבי אלעזר הפוסק כי הדמים הולכים לעולת יחיד?
אלא: בזמן שהיא באה עולה - סומך עליה, ומביא נסכים, ונסכיה משלו, אם היה כהן - עבודתה ועורה שלו.
ובזמן שהיא נדבה - אינו סומך עליה, ואינו מביא עליה נסכים, ונסכיה משל ציבור, אע"פ שהוא כהן, עבודתה ועורה משל אנשי משמר:
ישנם מספר הבדלים בין עולת נדבת ציבור (קיץ המזבח) לבין עולת יחיד:
1. יחד סומך וציבור אינו סומך 
2. נסכים (יין ומנחת נסכים) המובאים ביחד עם הקרבן, ביחיד הם נסכיו של היחיד, ובציבור משל ציבור
3. אם כהן מביא עולת יחיד שלו, הוא רשאי להביאה ולאכול את העור שלה (כל שאר קרבן עולה מוקטר על המזבח). ואם קרבן ציבור, הרי שהכהנים של אנשי אותו משמר (כוהנים מתחלקים לעשרים וארבע משמרות, כאשר כל שבוע עובד משמר אחד) מקריבים את הקרבן ואוכלים את עורה של הבהמה. 
 

הנושא

רב נחמן בשם רבה בר אבוה מסייג את מחלוקת התנאים במשנה:
מחלוקת לאחר כפרה, אבל לפני כפרה - דברי הכל הוא עצמו יקרב אשם.
מחלוקת תנא קמא ורבי אליעזר האם תמורת אשם וולדה הולכים למיתה או לרעיה, הוא רק אם כבר הבעלים התכפר באשם המקורי שלו. אבל אם עדיין לא התכפר באשם המקורי, ועומדות לפנינו שני קרבנות פוטנציאליים – אין להמית או להעלות מום בוולד תמורה כיוון שאם יקרה משהו לקרבן האשם המקורי יקריבו את וולד התמורה. 
אמר רבא שתי תשובות בדבר - רבא מקשה על רב נחמן שתי קושיות: 
חדא, דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה.
שואל רבא: כיצד יהיה ניתן להקריב את וולד התמורה (כאשר לא ניתן להקריב את האשם המקורי), הרי הוא מגיע מכוחה של עבירה. שהרי אסור להמיר קרבן, וכיצד וולד של איסור יעלה לקרבן על המזבח?
ועוד התני רב חנניא לסיועי לר' יהושע בן לוי, דאמר: ולד ראשון קרב, ולד שני אינו קרב.
רב חנניא אמר במפורש כי ''ולד שני אינו קרב'', והרי ולד תמורה הינו ולד שני (בן של תמורה) ולכן אין להקריבו. 
אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת קודם כפרה, אבל לאחר כפרה - הוא עצמו קרב עולה.
מתקנים את דברי רב נחמן והופכים אותם: מחלוקתם דווקא לפני כפרה שאז אין להקריב את וולד החטאת כפי שתי השאלות ששאל רבא, אבל לאחר כפרה – שם חלקו תנא קמא ורבי אליעזר. 
 

מהו המסר

שאלתו הראשונה של רבא הייתה כי לא ייתכן שנוכל להקריב וולד תמורה, כאשר בתמורה עצמה נעשתה עבירה (לא ימיר). שהרי כל מטרתו של קרבן אשם אינו אלא לכפר על עבירה וכיצד נכפר בעבירה על ידי מעשה עבירה.
נלמד מכך מסר כללי הקובע כי כדי "לתקן" משהו, אין היתר ''לקלקל'' דבר אחר. אין "להתיר את הרסן" ולומר כי אם המטרה טובה וחיובית, ניתן לדרוס ולעשות דברים אחרים לא תקינים בדרך. בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ.
אם ''נדע את ה'' בכל דרכינו, הקדוש ברוך יסייע בעדינו ויישר את דרכנו ואורחותינו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]