מתי מתחייב כרת מי שלא מל את עצמו?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
כריתות ב ע"א
אחת משתי המצוות שמי שמבטלן במזיד חייב כרת היא מצוות ברית מילה.
ב"הלכה ברורה" (למסכת קידושין) מובא שנחלקו הרמב"ם והראב"ד מתי מתחייב אדם שלא מל את עצמו בעונש כרת. הרמב"ם כותב שכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. לעומת זאת הראב"ד חולק עליו וכותב שאין בדבריו תבלין, וכי מדוע יהיה פטור מכרת עד שימות? לכן לדעתו כל יום ויום שעובר ואינו מל את עצמו הוא עומד באיסור כרת.
לכאורה יש לשאול: מה ההבדל בין שתי הדעות? הרי אם בסופו של דבר ימול את עצמו לכל הדעות לא יתחייב בכרת ואם לא ימול את עצמו יתחייב, אם כן מה רוצה הראב"ד להוסיף בזה שבכל יום ויום הוא עומד באיסור כרת?
את התירוץ לזה כתב בשו"ת דברי חיים (או"ח א סימן לב) שההבדל הוא במי שבהתחלה לא מל את עצמו במזיד, אולם לאחר מכן רצה למול את עצמו אך נאנס ולא יכול היה לעשות זאת. לדעת הרמב"ם אדם כזה אינו חייב כרת ואילו לדעת הראב"ד הוא כבר התחייב בעונש כרת. אותה מחלוקת יש בקשר למי שלא התפלל בעוד שהייתה לו אפשרות לעשות זאת, כי סבור היה שעדיין יישאר לו זמן לאחר מכן, אולם בסופו של דבר עברה לו השעה ונאנס ולא התפלל, לדעת הנמוקי יוסף (ב"ק פ"ב) הוא נקרא אנוס ואילו לדעת ספר האגודה (גיטין עד,ב) הוא נקרא פושע על שנתעצל בעוד שהייתה לו אפשרות לקיים את המצווה.
