איזה לימוד תורה לא שווה כלום?

נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון

כריתות יח ע"ב

ב"הלכה ברורה" מובא פסק הרמב"ם שמי שאוכל ביום הכפורים דברים שאינם ראויים למאכל אדם אינו חייב כרת, אולם מדרבנן אסור לאכול אפילו דברים כאלו ומי שעשה זאת לוקה מכת מרדות. ב"בירור הלכה" למסכת יומא מובא שהטור מביא שיש מי שחולק על זה, והוא הראבי"ה הסבור שאין אפילו איסור דרבנן, אלא מותר לכתחילה לאכול ביום הכפורים דברים שאינם ראויים למאכל אדם. אולם הט"ז כתב שבעצם אין כאן מחלוקת, כי הראבי"ה המתיר לכתחילה מתיר לאכול ביום כפור רק דברים שאינם ראויים כלל למאכל, כגון עפר, ואילו הרמב"ם שכתב שאסור מדרבנן לאכול דברים שאינם ראויים לאכילה מתכוון לדברים כמו עשבים מרים, או ציר של דגים או חומץ חי, שאמנם אינם ראויים למאכל אדם, אך יש עליהם שם אכילה. לפי ביאור זה נמצא שדבר הראוי לאכילה - חייבים עליו כרת. דבר שאינו ראוי למאכל אך אכילתו נקראת אכילה – אסור מדרבנן, ואילו דבר שאין עליו אפילו שם אכילה – מותר לאוכלו ביום הכיפורים אפילו לכתחילה.

לימוד התורה נמשל לאכילה, ואפשר לומר שהתזונה של האוכל הוא המשל להבנת הלימוד ולכיוונו למסקנות מעשיות (אליבא דהלכתא), לכן מי שלומד תורה ומבין ומתכוון ללמוד כדי ליישם את הלימוד, שדומה לאוכל מאכל מזין – הרי זה לימוד תורה מושלם. מי שלומד ואינו מבין או שאינו לומד על מנת לעשות דומה לאוכל דבר שאינו ראוי לאכילה, אדם כזה אם לפחות מקבל איזשהו רושם של התעלות מהלימוד, אז יש על זה שם של לימוד וגם זה משהו. אולם לימוד תורה שכלל לא משפיע על האדם - לא נחשב לימוד, ודומה למי שאוכל עפר, שאין על זה כלל שם של אכילה.