שטר שנפרע מקצתו / בבא בתרא קעא ע"א
הרב אביהוד שורץ
דף יום-יומי, תורת הר עציון
במשנה בדף קע ע"ב נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי בעניין מי שפרע מקצת חובו, כגון אדם שלָווה מחברו מאה זוז ופרע חמישים. כמובן, הלווה רוצה להוציא מיד המַלווה את שטר ההלוואה המקורי, המעיד על חוב של מאה זוז, ואילו המַלווה מעוניין בביטחון כלשהו שיקבל את חמישים הזוז הנותרים. לדעת רבי יהודה, יש לכתוב שטר חוב חדש על הסכום הנותר. רבי יוסי, לעומת זאת, סבור כי המַלווה יכול לשמור ברשותו את השטר המקורי, אלא שהלווה מקבל שובר, דהיינו אישור ששילם מחצית הסכום; אם יתבע המַלווה מהלווה את מלוא הסכום, יציג הלה את שוברו.
כידוע, "רב תנא ופליג", כלומר יש לו מעמד של תנא, ובסמכותו לחלוק על דברי תנאים שבמשנה. ואכן כך קורה גם בסוגייתנו:
"אמר רב הונא אמר רב: אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, אלא בית דין מקרעין השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון".
רב מכריז כי הוא חולק הן על רבי יהודה הן על רבי יוסי, אך נראה מדבריו שעמדתו קרובה מאוד לרבי יהודה: אין כותבים שובר, אלא מתקינים שטר חדש. ובכן, מה יסוד המחלוקת בין רב ובין רבי יהודה? הגמרא מסבירה:
"בשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא, אלא עדים שעשו שליחותן – חוזרין ועושין שליחותן?!".
רב הבין מדברי רבי יהודה שכתיבת השטר החדש היא הליך פשוט, שהעדים יכולים לעשותו. רב חולק על כך וקובע שרק בית דין יכול לכתוב את השטר החדש. הרשב"ם ביאר זאת:
"אלא בית דין אלימי ומפקעי ממונא, דהפקר בית דין הפקר".
רשב"ם מגייס לטובת רב את הכלל "הפקר בית דין הפקר". כלל זה משמש, בדרך כלל, להוצאת ממון מאדם שלא על פי דין. לכן הבאתו במקרה זה נראית תמוהה: הרי הכול מודים שהלווה עדיין חייב למַלווה חמישים זוז, ומדוע תופס הרשב"ם את כתיבת השטר על סכום זה כהוצאת ממון שלא על פי דין? דומה שהרשב"א על אתר השגיח בקושיה זו, ועל כן פירש:
"בי דינא אלימי – כלומר אפילו לאפקועי ממונא, וכל שכן הכא, דלאו הפקעה גמורה היא, לפי שכבר היו הלקוחות משועבדין למלוה זו".
לדבריו, בנידון דידן אכן אין צורך בסמכותם המיוחד של בית דין להפקיע ממון שלא כדין.
אם כן, מה סבר רשב"ם? נראה שדבריו מבוססים על שאלת מפתח בדבר אופיו של שטר. לכל שטר שתי משמעויות: מצד אחד, הדוברים בשטר הם העדים, המספרים סיפור מעשה ("אנן סהדי איך פלוני לווה מאלמוני..."); ומצד שני, יש למעשה משמעות משפטית – הוא מחייב את פלוני לשלם לאלמוני. ייתכן שלדעת רשב"ם זהו מוקד המחלוקת בין רבי יהודה ובין רב. כיצד?
לדעת רבי יהודה השטר אינו אלא תיאור של החוב, ולכן אם שיעורו של החוב קטן, אין בעיה להחליף את השטר ולציין את החוב החדש. זוהי פעולה פשוטה, היכולה להיעשות בידי עדים.
רב, לעומתו, רואה בשטר סיפור דברים. ובכן, השטר הראשון מספר מעשה שהיה – הלוואת מאה זוז. אבל השטר השני מספר סיפור שלא היה ולא נברא: פלוני מעולם לא לווה מאלמוני חמישים זוז! לוּ כתבו העדים שטר חדש ובו תאריך חדש וסיפור השתלשלות הדברים (כלומר ההלוואה והפירעון החלקי), היה הדבר אפשרי בהחלט, משום שאפשר היה לראותו כסיפור דברים חדש. אבל בנידון דידן מדובר על שטר שזמנו כזמן ההלוואה הראשונה. כאמור, באותו מועד לא הייתה הלוואה של חמישים זוז, ואם כן, יש בשטר ממד מסוים שלא היה ולא נברא. כדי להכשיר שטר כזה דרושה הסמכות הייחודית של בית הדין, ואולי גם הכלל "הפקר בית דין הפקר".
