שטר שלא הוזכר בו שם המַלווה / בבא בתרא קעב ע"א-ע"ב
הרב אביהוד שורץ
דף יום-יומי, תורת הר עציון
הגמרא בסוגייתנו דנה בשטר שצוין בו שם הלווה, אך לא שם המַלווה: "אני פלוני בר פלוני לויתי מנה ממך". הסוגיה מעלה שתי בעיות ביחס לגביית החוב באמצעות שטר זה: א. ייתכן שהאדם שמחזיק בשטר ותובע את החוב לא השיגוֹ כדין, אלא השטר נפל מיד המַלווה וזה מצאו. ב. ייתכן ששטר חלקי פסול כשלעצמו. הבעיה הראשונה מובילה את הגמרא לדון בשאלה אם חיישינן לנפילה. עיוננו יתמקד דווקא בבעיה השנייה – כשרותו של שטר חלקי.
הריטב"א בחידושיו לסוגייתנו מסביר מהי הבעיה בשטר חלקי:
"ומעיקרא הוה סבר רבה דטעמא משום דאף על גב דלא חיישינן לנפילה, כיון שאין מוכיח מתוכו ממי לוה ולמי נתחייב, פסול".
המונח "מוכיח מתוכו" הוא מושג מרכזי בהלכות שטרות: כדי ששטר יהיה כשר, העדות הנמסרת בו צריכה להיות מבוררת וחד משמעית.
הגמרא מציעה שבעיה זו אינה קיימת בנידון דידן, משום ש"ממך – מההוא גברא דנפיק מתותי ידיה משמע": אף על פי שהשטר מצד עצמו אינו מבורר, אפשר לברר את האמור בו מתוך ההקשר – אם איש פלוני מחזיק בשטר, מן הסתם המילה "ממך" מכוונת כלפיו.
הצעה זו מבוססת על הבנה יסודית בהלכות שטרות. השטר מספר שראובן לָווה כסף משמעון, ומכאן עולה שראובן חייב לשלם לשמעון. עם זאת, השטר איננו מספר מה קרה בהמשך, ובפרט אין הוא מעיד שראובן לא פרע את החוב. כדי לדעת שהחוב לא נפרע דרוש בירור אחר – אחיזתו של שמעון בשטר. אחיזה זו מאפשרת לשמעון לטעון כלפי ראובן "שטרך בידי מאי בעי", והיא למעשה הוכחה שהחוב לא נפרע.
אם כן, גביית החוב שבשטר יונקת משני מקורות: א. השטר עצמו – מה שכתוב בו, חתימת העדים, קיום בית הדין וכו'. ב. אחיזת המַלווה בשטר.
דומה שהשאלה הנבחנת בסוגייתנו היא מה היחס בין שני המקורות הללו. אפשר היה לומר שמוקד הראיה הוא במקור הראשון, דהיינו בשטר עצמו, והמקור השני אינו אלא בירור חיצוני וצדדי. אם כך, מסתבר שהשטר צריך להיות מוכיח מתוכו ללא שום מקום לספק. אולם הגמרא מחדשת שהמקור השני חשוב ומרכזי אף הוא, ולכן גם כאשר המקור הראשון לוקה בחסר, והשטר איננו מוכיח מתוכו לגמרי, אחיזת המַלווה בשטר משלימה את החסר ומבארת את תוכנו של השטר.
