חיוב היתומים לפרוע חוב אביהם / בבא בתרא קעד ע"א
הרב ברוך וינטרוב
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בסוגייתנו נחלקו האמוראים בדין ערב שפרע חוב שירשו יתומים מאביהם קודם שהודיעם על כך. הכול מודים שהיתומים אינם חייבים להשיב לערב את הכסף, אך נחלקו בטעם הדבר: לדעת רב פפא, "פריעת בעל חוב מצוה, ויתומים לאו בני מיעבד מצוה נינהו"; ואילו לדעת רב הונא בריה דרב יהושע חוששים שמא אבי היתומים כבר פרע את החוב.
בעל המאור (פא ע"א מדפי הרי"ף) מביא את דיוקו של רבי אברהם אב בית דין, המעלה כי לוּ הודיע הערב ליתומים מראש, הוא היה יכול לגבות מהם. הרב אב בית דין מסיק מכך שסוגייתנו אינה עוסקת ביתומים קטנים, שמהם אי אפשר לגבות לעולם, אלא ביתומים גדולים.
כנגד פירוש זה טען בעל המאור: "היאך תעלה על דעת רב פפא לומר ביתומים גדולים 'לאו בני מעבד מצוה נינהו'? חס ליה לרב פפא למימר הכי!". על כן ביאר בעל המאור כי יש לדייק להפך: לוּ הודיע הערב ליתומים, היה יכול לאלץ את המַלווה לתובעם תחילה; ומאחר שאי אפשר לתבוע יתומים קטנים, היה גם הערב נפטר, שהרי אין הערב חייב אלא משמוצו ההליכים כנגד הלווה.
קושייתו של בעל המאור נראית חזקה ביותר: כיצד אפשר לומר שיתומים גדולים אינם בני מיעבד מצווה?
נראה כי התשובה נעוצה בהבנתו של רב פפא את עצם החיוב לשלם הלוואה. מן הגמרא במסכת כתובות (פו ע"א) משמע שלדעת רב פפא אין בחוב שעבוד ממוני כלל. רב פפא אומר שם כי הדרך לכפות לווה לשלם את חובו היא כדרך שכופין על כל מצוות עשה (כגון סוכה או לולב): מכין אותו עד שתצא נפשו. זאת אומרת: זהו חיוב אישי, החל על הלווה מחמת מעמדו כלווה. לפי תפיסה זו, מאחר שהבנים לא לוו, אין חוב אביהם חל עליהם, ואין פירעון חובותיו מוטל עליהם, ואפילו מקרקעות שירשו ממנו. בקביעתו כי "יתומים לאו בני מיעבד מצוה נינהו" אין כוונתו של רב פפא שהיתומים פטורים משום שהם קטנים, המופקעים מעולם המצוות, אלא שהם פטורים משום שהמצווה מוטלת על אביהם ולא עליהם. אומנם למעשה מודה רב פפא שגובים מן היתומים, אך לא משום מצווה כי אם מתקנה דרבנן, שלא תנעול דלת בפני לווין (כדלהלן קעו ע"א).
לפי זה תובן שיטתו של הרב אב בית דין. לוּ פנה הערב ליתומים ודרש מהם לפרוע בעצמם את החוב, אכן היה אפשר לגבות מנכסיהם, שלא תנעול דלת בפני לווים. אך מאחר שלא פנה אליהם אלא פרע בעצמו את החוב, אין הוא יכול לטעון כעת שהם נתחייבו כלפיו, שהרי הוא פרע חוב שהם לא היו חייבים בו כלל.
