סקר
איך לקרוא לבינה מלאכותית של הפורטל (השקה בקרוב)?








 

שעבוד נכסים / בבא בתרא קעה ע"ב

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

 

בשלהי מסכתנו מופיעה אחת הסוגיות היסודיות בדיני ממונות: תוקפו של שעבוד נכסים. סוגייתנו מביאה מחלוקת אמוראים בשאלה אם שעבוד נכסים דאורייתא או דרבנן, אך אינה מפרשת מה טיבו של שעבוד זה, ונראה שנחלקו בכך הראשונים.

הרשב"ם (ד"ה שעבודא דאורייתא, בעל חוב דיניה בזיבורית) כותב כי מאן דאמר שעבודא דאורייתא לומד זאת מן הפסוק "והאיש אשר אתה נֹשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד, יא). פסוק זה עוסק בגביית משכון, וממנו לומדת הגמרא (בבא קמא ח ע"א) כי בעל חוב גובה מזיבורית – קרקע גרועה.

בעלי התוספות (ד"ה דבר תורה) תמהו על פירוש הרשב"ם. ברור להם כי לגמרא מעולם לא היה ספק בכך שהמַלווה יכול להיפרע מנכסים המצויים ברשות הלווה (המכונים גם 'נכסים בני חורין'), שהרי לא עלתה על דעת אדם מעולם שאם אין ללווה כסף מזומן לפרוע את חובו, ייפטר מתשלום. לדעת התוספות, השאלה נשאלה על גביית נכסים שמכר הלווה, שהם המכונים 'נכסים משועבדים'.

מסתבר שגם הרשב"ם לא חשב שמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא סבור כי מן התורה אי אפשר לגבות מנכסי הלווה עצמו. נראה שכוונתו כי המחלוקת סובבת על טיבו של כוח הגבייה הזה: האם הוא מעוגן כזכות של המַלווה בנכסים – זכות הקרויה 'שעבוד' (והיא גם הזכות המאפשרת לגבות מן הלקוחות, מכיוון שהיא קודמת לקניינם); או שמא הוא נובע אך ורק מחיובו של הלווה, ללא כל שעבוד בנכסיו (וראה דברינו אתמול).

כללו של דבר: לדעת רשב"ם, משעת ההלוואה יש למַלווה זכות קניינית בנכסי הלווה בעודם ברשותו, וזכות זו היא שמאפשרת את הגבייה מן הלקוחות. לעומת זאת, מדברי התוספות נראה שהבינו כי כוח הגבייה של הלווה מן הלקוחות אינו תלוי בזכות כלשהי שהייתה קנויה לו עוד קודם קניין הלקוחות. אם כן, לפנינו מחלוקת יסודית בדבר טיבו של כוח הגבייה מן הלקוחות: הרשב"ם סובר שמדובר בזכות קניינית, ואילו התוספות תפסו אותו כנראה כמעין חידוש.

למחלוקת זו יש משמעות גדולה לקביעת היקפה של מחלוקת האמוראים. לפי עמדת התוספות, שכוח הגבייה מן הלקוחות הוא מעין חידוש, המחלוקת היא מחלוקת גורפת: מאן דאמר שעבודא דאורייתא סבור כי כוח הגבייה מן הלקוחות הוא חידוש שחידשה תורה, ואילו מאן דאמר שעבודא דרבנן סבור כי חכמים הם שחידשו את החידוש הזה, ואין לו שום תוקף מדאורייתא.

אבל לפי הרשב"ם, שמיקם את מושג השעבוד בקטגוריה הלכתית מוכרת – הקטגוריה הקניינית – ייתכן שהמחלוקת אינה כה חריפה. לפי גישה זו, יש מקום לומר כי הכול מודים שהתורה מכירה בזכות קניינית זו, אלא שנחלקו בדבר תחולתה: מאן דאמר שעבודא דאורייתא סבור כי זכות זו חלה בכל הלוואה, ואילו מאן דאמר שעבודא דרבנן סבור כי מדאורייתא היא חלה רק אם התנו בפירוש שתחול, וחכמים הם שתיקנו שתחול אוטומטית בכל מִלווה בשטר.

נפקא מינה – למִלווה בשטר שנכתבה בו אחריות בפירוש. בעלי התוספות אומרים שלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא, גם כתיבה בפירוש לא תועיל, "דמדאורייתא לא יוכל לשעבד בחובו את נכסיו מן הלקוחות". לעומת זאת, מרש"י בקידושין (יג ע"ב ד"ה לאו דאורייתא וד"ה אינה גובה) עולה שאם השעבוד מפורש בשטר, הכול מודים שהוא חל מדאורייתא (ועיין תוספות הרי"ד שם). דברים אלו עולים בקנה אחד עם הביאור שהצענו בשיטת רשב"ם, שלפיו הכול מודים שהזכות הקניינית הקרויה שעבוד קיימת מדאורייתא, ולא נחלקו האמוראים אלא אם היא חלה מאליה בכל הלוואה שהיא.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר