כשאדם מוותר לטובת הכלל וללא רווח אישי

עירובין ע ע"ב

אורלי גולדקלנג, מקור ראשון

כלל בגמרא קובע כי מעמד של דבר בשבת – מותר או אסור – נקבע על פי מצבו בכניסת שבת. אך לא כשמדובר בביטול רשויות בתוך השבת עצמה

בזה הכלל, אומרת הגמרא בדף שלנו: "כל שמותר למקצת שבת – הותר לכל השבת; וכל שנאסר למקצת השבת – נאסר לכל השבת". או במילים אחרות: מה שהיה מותר בכניסת שבת מותר כבר לכל השבת, גם אם התנאים השתנו; ומה שהיה אסור – אסור לכל השבת כולה, כנ"ל. במה דברים אמורים? לדוגמה, אם שכנים עירבו חצר דרך פתח מסוים כדי שיוכלו לטלטל בשבת, ובמהלך השבת הפתח נסתם – בכל זאת מותר לטלטל בחצר זו בכל השבת כולה. וכך גם במקרה הפוך: אם בכניסת שבת יהודים היו במקום שאין בו מחיצות וממילא הייתה זו רשות הרבים שהגבילה את אפשרות הטלטול שלהם, ובמהלך השבת הגיעו גויים והקימו סביבם מחיצות – בכל זאת אין להם רשות לטלטל בפנים, על אף שלכאורה המקום הפך להיות רשות היחיד. שכן מה שקובע הוא מעמד המקום בכניסת השבת בלבד.

אלא שכידוע לכל כלל יש יוצא מן הכלל, וגם הסוגיה שלנו ממהרת להבהיר שכלל זה נכון בכל מקרה למעט אחד: ביטול רשויות בשבת. ביטול רשות הוא פתרון למצב שבו מתעוררת בעיה בעירוב חצרות או בשיתוף מבואות. בשני המקרים האלה – של עירוב ושל שיתוף – יש צורך שכל הדיירים ישתתפו. אם אחד הדיירים שכח לערב עם שכניו, העירוב לא חל ולמעשה על כל הדיירים נאסר לטלטל מביתם לחצרות. מה עושים? השוכח יכול לבטל את רשותו על חצרו לכל הדיירים האחרים, ובכך הוא כמו מוותר על אחזקתו בו וממילא לא נחשב כמי שצריך להשתתף בעירוב. הוא אישית עדיין לא יוכל לטלטל מחוץ לביתו, אבל בביטול הרשות הוא מאפשר לכל שאר הדיירים לטלטל במקום.

המקרה הזה הוא היוצא דופן מהכלל שהצגנו בפתיחה. שהרי בכניסת שבת הטלטול היה אסור על כל השכנים, שכן אחד מהם שכח לערב איתם ולא התקיים ביניהם עירוב חצרות. אולם משעה שביטל את רשותו ומסר את החצר לשכניו, בתוך השבת עצמה, במקרה הזה – ורק במקרה הזה – מצב העניינים של כניסת שבת אינו רלוונטי ואינו קובע לשבת כולה. כמובן לביטול הרשות יש סעיפים שונים והסתייגויות, אולם בבסיסה הצהרת הביטול הרשמית על הנכס שלך במקרה כזה היא כל כולה אדיבות והתחשבות כלפי שאר הדיירים. לדייר השכחן לא יוצא מזה שום דבר אישי. הוא עצמו לא יוכל לטלטל השבת, אבל הוא יכול להקל על האחרים בתנועתם ביום הקדוש. אם היה נוהג אחרת, היה בוחר בשיטת "גם לי גם לך לא יהיה", אבל הוא בחר אחרת.

מכל המקרים האפשריים אדיבות זו נבחרה להיות היוצא מן הכלל. השכן השוכח אולי לא יוכל לטלטל מחוץ לביתו, אולם במובן הרעיוני-רוחני הוא בהחלט הצליח לצאת מחוץ לדל"ת אמותיו.