סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

אוכלין על של בין הכיפין, ואין אוכלין על שבין השיצין - תמר מצוי

 

"רבן גמליאל אומר: כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, והלכה כדבריו. רבינא אמר: בפלוגתא דהני תנאי, דתנן: אוכלין בתמרין עד שיכלה האחרון שבצוער. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אוכלין על של בין הכיפין, ואין אוכלין על שבין השיצין" (פסחים, נב ע"ב – נג ע"א).

פירוש: "... ורבן גמליאל אומר: כל מין שכלה מינו מן השדה יפריד אותו מן השאר ואחר כך יבער מינו מן החבית, והלכה כדבריו ... רבינא אמר: מחלוקתם של ר' יהודה וחכמים קשורה בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של תנאים אלה] דתנן [שהרי שנינו במשנה]: אוכלין בתמרין בכל ארץ יהודה עד שיכלה הדקל האחרון שבצוער שהיא בגבול יהודה ובה התמרים האפילים ביותר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אוכלין על של בין הכיפין כל זמן שיש תמרים שנפלו מן העץ והם תקועים בין ענפי הדקל. ואין אוכלים על סמך התמרים שנפלו בין השיצין (בין קוצי הדקל), שאין החיות יכולות להגיע וליטלם משם. כשיטת ר' יהודה — שאם אין הכל יכולים לבוא ולקחת מאותו מקום חייבים לבער" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: תמר מצוי          שם באנגלית: Date Palm           שם מדעי: Phoenix dactylifera


הנושא המרכזי: מהם הכיפין והשיצין?


בשורות הבאות ננסה לעמוד על מהותם של ה"כיפין" וה"שיצין" והסיבה להבדל ההלכתי ביניהם. מדברי רבן שמעון בן גמליאל משתמע שמדובר בחלקי הדקל או בסביבתו שלבעלי חיים קשה יותר להגיע ולאסוף תמרים. בנוסף ניתן ללמוד מדבריו של"שיצין" קשה יותר להגיע מאשר ל"כיפין". ייתכן שזיהוי ה"כיפין" יסייע לזהות בדרך של "הוכחה בדרך השלילה" (אלימינציה) את ה"שיצין".

במסכת פסחים (נו ע"ב) נמנה מעשה שעשו אנשי יריחו בניגוד לדעת חכמים: "ופורצין פרצות. אמר עולא אמר רבי שמעון בן לקיש: מחלוקת בשל מכבדות. דרבנן סברי: גזרינן שמא יעלה ויתלוש, ואנשי יריחו סברי: לא גזרינן שמא יעלה ויתלוש. אבל בשל בין הכיפין דברי הכל מותר. אמר ליה רבא: והא מוקצות נינהו? וכי תימא הואיל דחזי לעורבין השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, דתנן, רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה, לפי שאינה מן המוכן, מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם? אמר ליה: אין, מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, דכל מידי דחזי לאיניש לא מקצה ליה מדעתיה. מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם, כל מידי דחזי לאיניש דעתיה עלויה"(1). מפרש רש"י: "בשל מכבדות - כפות תמרים הן בראש הדקל, וכפופות זו אצל זו כעין כלי, וכשהתמרים נושרין - מקבלות אותן, וכיון דגבוה וצריך לעלות על הדקל לנוטלן חיישינן שמא יתלוש מן המחוברות, דהוי אב מלאכה. בשל בין הכיפים - למטה מנופיהן, נופות התחתונים, וליכא למיחש לתלישה, דאין כאן מחוברות". לדעת רש"י האבחנה היא בין פירות שנשרו ונלכדו בין כפות התמרים בצמרת, בסמוך למיקום המכבדות ("אשכולות" התמרים), לבין תמרים שנלכדו בין כפות תמרים נמוכות יותר, מתחת למיקום המכבדות, שם אין חשש לתלישת פירות. תוס' חולק על רש"י בכך שלא ייתכן שאנשי יריחו התירו לטפס על הדקל ביום טוב אך גם מדבריו ניתן להבין שה"כיפין" הם כפות תמרים הממוקמים באיזור מתחת למכבדות שם אין פירות:

"מחלוקת בשל מכבדות - פ"ה כולה שמעתא בנתלשו ביום טוב ודווקא בשל מכבדות דאיכא נמי מחוברות גזרו רבנן שמא יעלה ויתלוש. וקשה נהי דלא גזרו בני יריחו בשל מכבדות שמא יעלה ויתלוש תיפוק ליה שמשתמש במחובר דאטו לית להו הא דתנן (ביצה דף לו:) אין עולין באילן וכו'. ובין הכיפין נמי אמאי דברי הכל מותר הא קמשתמש באילן? כדאמר בכירה (שבת דף מה.) אין מניחין נר על גבי דקל שמא ישתמש באילן בשעת נטילתה וכן משמע בעירובין (דף ק.) ובכמה דוכתי ... ונראה לר"י דשמעתא איירי בתלושין מערב יום טוב במכבדות ובכיפים ומונחים שם בין השמשות. וקאמר: מחלוקת בשל מכבדות דרבנן אסרי אפילו נפלו לארץ בי"ט כיון דמכבדות איכא נמי מחוברים גזרינן שמא יעלה ויתלוש כיון דבין השמשות היו על האילן אף על פי שהן תלוש, ובני יריחו לא גזרו כיון דתלוש מערב יום טוב אבל בשל בין הכיפין הואיל ולא היו שם מחוברים ליכא למיגזר אטו שמא יעלה ויתלוש ממקום שלא נשרו וכו'"(2).

בסוגייתנו מפרש רש"י במה שונים ה"כיפין" מה"שיצין":

"אוכלין על של בין הכיפין - דרך דקלים להיות בעיקרן קוצים סביב, והיינו שיצים, ומן הדקל עצמן הן, ולמעלה עלין שלו עשויין כסדרן כמין כפות תמרים, וכשהרוח מנשב התמרים נופלין ונשארין באותן כיפין, ולמטה בשיצין, וקאמר רבן שמעון: דכל זמן שמצויין בכיפין אוכלין מאותן שבבית, אבל אין אוכלין מן הבית על סמך אותן שבשיצין לפי שאין החיה יכולה ליטלן מפני הקוצים וכו'".

הסברו למונח "בין הכיפין" עולה בקנה אחד עם הסברו במעשה אנשי יריחו. גם כאן הוא מפרש שה"כיפין" עלים בגובה העץ שפירות נושרים מצטברים עליהם. ה"שיצין" הם, על פי פירושו, עלים היוצאים מבסיס העץ ("בעיקרן"). רש"י מדגיש את העובדה שהם מחוברים לעץ במילים: "ומן הדקל עצמן הן". קושי שעמד לפני מלכתחילה היו דברי רש"י "דרך דקלים להיות בעיקרן קוצים סביב". האם אכן יש לדקל קוצים במובן הבוטני הרגיל? פתרון לשאלה זו מצאתי בהצעתו של אחי נפתלי ששם לב לקוצניות של הקצוות המחודדים של עלעלי כפות התמרים. חנוך פלסר משדה אליהו (שם מגדלים תמרים) דיווח שלפעמים כשנדקרים מקוצי התמר היד מתנפחת. הוא העלה את האפשרות שגם חלק מבעלי החיים רגישים לכך ולכן נזהרים. בתמונה ששלח לי (תמונה 3) ניתן לראות ייחורי דקל העולים מבסיסו ויוצרים סבך שאכן קשה לחדור לתוכו ולאסוף בו פירות נושרים.

גם בערוך (ערך "כף") אנו מוצאים הסבר דומה הכולל שימוש במונחים מקבילים המאוששים את הבנתנו ברש"י והתוס': 

"... פירוש בין הכיפים הוא עיקר חריות של דקל מקום שדבוקות בדקל מאכילין מן הבית. נשרו של בין הכיפים או שאכלום עופות ויש בין השיכים מכלין ומבערין מן הבית. וכפים הם האמירים ויש אומרים הן כפות תמרים. שיכים הן קוצין".

כך ניתן להבין גם מדברי המאירי בסוגייתנו:

"... ואוכלין על סמך התמרים שבין הכיפין, ר"ל אף על פי שנשרו מעוקציהן ונמצאים בין הענפים אבל כל שכלו אלו אף על פי שעדיין נמצאים מהם בין השיצין והוא בין עקרי הדקלים סמוך לקרקע שהם מקומות מלאים קוצים אין אוכלין על סמך של אלו מפני שהקוצים מונעים את החיה מליטול וכלה לחיה הוא קרוי וכו'"

אם נסכם את דברי רבי שמעון בן גמליאל על פי פירושי הערוך, רש"י, תוס' המאירי ועוד מפרשים הרי שניתן להתייחס לשלושה אזורים בדקל השונים זה מזה בכמות הפרי והנוחות לאסוף אותו. רוב הפרי נמצא במכבדות וקל לאסוף אותו (תמונה 1). פירות אלו "מוכנים לעורבים". קשה יותר, אם כי ניתן, לאסוף פירות שנלכדו בין כפות התמרים באזור שמתחת למכבדות ("כיפין")(3)  לפירות שמצטברים בסבך ייחורי הדקל בבסיסו ("שיצין") (תמונה 2) גם לבעלי חיים קשה או בלתי ניתן להגיע. חלוקה זו מבוססת על המיקום לאורך הדקל.

כך אולי הבין ליברמן ב"תוספתא כפשוטה" (שביעית, פ"ז 49-50) את דברי רש"י: "ופירש"י שאוכלין על התמרים שנשרו ונשארו בין הכיפין (כלומר, בין כפות התמרים, בין הלולבים), אבל אין אוכלין על מה שנשר לתוך הקוצין שמסביב לדקל, מפני שאין החיה מחפשת שם". לא ברור לגמרי האם הקוצים מסביב לדקל הם הייחורים או קוצים אחרים. הוסיף ליברמן וכתב: "ופירוש זה נובע מתוך פירוש הגאונים ... ופיר"ח וכו'". רבינו חננאל אכן מפרש כך וכתב: "... רשב"ג אומר אוכלין על של בין הכיפים פי' הנסבכין בין האמירין שאיפשר לאדם ללקטן ואין אוכלין על של בין השיצים כגון שנסבכו על קוצין שמכין היד שכל הרואה אותן מתיאש מהן ואין נכשרין אלא לעופות". עיון באוצר הגאונים ובירושלמי מעלה פירושים שונים ולא ברור לי כיצד סבר ליברמן שפירוש רש"י נבע מתוך פירושים אלו. באוצר הגאונים נאמר: 

"... [תמרים שהן נושרות בין] המכבדות ונופלות בעיקר חריות של דקל ושמן כיפין ובאין ... ושאר עופות ומחפשין בעיקרם של כיפין ואוכלים [כל זמן שיש תמרים] בכיפין אוכל הוא מן הבית ואין חייב לבער וקאמ' אוכלין על בין הכיפין. שיצין מכבדות שיש בהן שיצין ויש בהן בכל תמרים אם אמר בעל הבית הריני אוכל ואיני מבערן עד שיכלו אותן תמרים שיש בין השיצין אין שומעין לו וכו'".

אמנם הגדרת ה"כיפין" בפירוש הגאונים דומה להגדרה של רש"י אך ה"שיצין" הם חלק מהמכבדות כלומר הם נמצאים בקרבת צמרת הדקל ולא בבסיסו. ח. י. קאהוט (ערך "כף") חילק בין "כיפין" ו"שיצין" באופן שונה: "... וא"כ אין חלוק בין כיפין ובין שיצין כי אם זה שכיפין הם ענפים שאינם מסובכים ושיצין הם מסובכים לכן אין אוכלין על של בין השיצין שאי אפשר לאדם ללקטן כי אם בדוחק ואין נכשרין אלא לעופות".

פירושים נוספים ל"שיצין" אנו מוצאים במפרשי הירושלמי (שבת, פ"א סה"ז): "... רבי אבהו בשם ריב"ל דמדמניות שבכרם הרי אלו אסורות. רב הונא בשם רב שצים שבכפים הרי אלו מותרין". מפרש "קרבן העדה": "שיצים. הם קוצין וגדילין בהן תמרים גרועים וכיפים הם כפות תמרים והני שיצים אינן כלאים בדקלים וכן הוא בערוך ערך כף". משתמע מפירושו ש"שיצין" הם מין אחר ורב הונא מחדש שהם אינם כלאים בדקל הרגיל. "פני משה" מייחס את דברי רב הונא להלכות מוקצה בשבת: "דמדניות שבכרם. ענבים שנשארו קשים נקראין כן ומניחין אותן לימות החורף ואם הובאו בשבת או בי"ט הרי אלו אסורות שאין דרכן ליפול מעצמן וחיישינן שמא נלקטו היום. שיצים שבכפים. שיצים הן סופי תמרים שנמצאו בכף הדקל הרי אלו מותרין שדרכן ליפול מעצמן ולא חיישינן מידי".

בספר "כתוב שם" לראב"ד (פסחים, יח ע"ב) בהתייחסות לפירוש "בעל המאור" אנו מוצאים במפורש שמדובר במין אחר:

אמר אברהם: הכל הבל ורעיון רוח. כי מה שפירש במכבדות ובכפין שקר הוא, כי מה שבמכבדות שנפל עליהם מערב שבת מה גזרה יש בו ומה [שנו] המכבדות מן המחצלאות שפורסין תחתיהם, וכן הכפין שפירש סלעים כי הוא שונה כֵיפין תרגום סלעים, [ואנן כפין מלשון כפות תמרים] ומה יעשה בהא דתנן [תוספתא שביעית פ"ז ה"יב] אוכלין על של בין הכיפין ואין אוכלים על של בין השיצין, אלא שתיהן מחוברים בדקלים. אבל מכבדות הם הענפים הגבוהים ויש בהם גזרה שמא יעלה ויתלוש. והכפין בעקרי הדקלים ואין בהם גזרת עלייה ותלישה. והשיצים הם דקלים רעים שמוציאים כעין קוצים ותמריהם גרועין ואין אדם רשאי ליגע בהם והוא כמו שאמרו במועד קטן [דף כה ב] [טעון דיקלי שיצי].
  

   
תמונה 1. "מכבדות" הדקל     תמונה 2. "כיפין" (הכפות מעל ה"שיצין") ו"שיצין" הדקל

   
  

   תמונה 3. סבך ה"שיצין"         צילם: חנוך פלסר - שדה אליהו
  

הרחבה

מקור המילה "כיפין"

המילה "כיפין" מופיעה בספרות חז"ל בהקשרים נוספים המאפשרים, אולי, להבין מהיכן נגזרה. מפשט דברי הגמרא (סוכה, לא ע"א) עולה שמקור "כיפין" (בארמית צורת הרבים של "כפת") הוא בפועל "כ.פ.ת" כלומר קשר: "רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: כפת תמרים כפות, ואם היה פרוד יכפתנו וכו'". ייתכן וכך פירש המילה במקורות נוספים. במסכת שבת (פכ"ד מ"ב) נאמר: "מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסים את הכיפין אבל לא את הזירין וכו'". מפרש הרמב"ם: "וכיפין, מין ממיני אלומות". רע"ב: "ומפספסים את הכיפים - ענפים לחים של ארז, מפזרים ושוטחים אותן לפני הבהמה שתריח ריחן, דבלאו פספוס לא הוו אוכלא". "תפארת ישראל": "הכיפין. ענפים רכים אגודים, דבלא שפשוף לא חזי לבהמה". ביטוי מובהק לקשר בין "כיפין" ו"כפיתה" מובא בגמרא בשבת (קנה ע"א): "אמר רב הונא: הן הן פקיעין, הן הן כיפין. פקיעין תרי, כיפין תלתא וכו'". רש"י: "הן הן פקיעין הן הן כיפין - כולן קשין של שבלין הן, מיהו, פקיעין תרי, שאינן קשורין אלא בשני ראשים. כיפין תלת - קשורין שלשה [אגודים]. כל המקורות שציינתי מתייחסים לקבוצה של גבעולים או ענפים קשורים שיש לפזרם על מנת שבהמה תוכל לאוכלם.

מקור אפשרי נוסף למילה "כיפין" הוא אולי השורש "כ.פ.ף" או שם העצם "כיפה" (ייתכן שגם "כיפה" נגזרה מ"כפף"). הרד"ק בספר השורשים ערך "כפף" כתב: "... כפות תמרים לפי שהיא כפופה וכן פירש א"א ז"ל בזה בעודה בכפו יבלענה כלומר כאשר יראה הרואה אותה בענף יבלענה בעודה בענף. ובזה נקרא עוד לתוך היד כף לפי שהיא כפופה וכו'". ייתכן ו"כפת תמרים" נקראת כך גם על שם צורתה הקשתית הכפופה המזכירה כיפה במסכת בבא מציעא (פ"י מ"ד) אנו מוצאים: "וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגנה אחת על גביו ונפחת הרי בעל הגנה יורד וזורע למטה עד שיעשה לבית בדו כיפין וכו'". מפרש רע"ב: "כיפין - תקרה עשויה בעגול כמין קשת ועליה יתן בעל הגנה עפר ויזרע". תוי"ט: "כיפין - כתב הר"ב תקרה עשויה בעגול וכו'. ועל שם שהיא כפופה בעגול נקראין כיפין. לשון הלכוף כאגמון (ישעיה נ"ח)". משנה מסכת פרה (פ"ג מ"ו): "וכבש היו עושים מהר הבית להר המשחה כיפין על גבי כיפין וכיפה כנגד האוטם מפני קבר התהום וכו'". במסכתות קטנות (מזוזה, פ"א הל' ז'): "הכיפין פטורות, רבי מאיר ורבי יהודה מחייבין, אבל הכל שוין שאם היה הבנין מלמטה והכיפין מלמעלה הרי אלו חייבות במזוזה". כנראה שהכוונה כאן לפתחים בצורת קשת. קשת או כיפה יכולה להיווצר גם על ידי גלים המתנפצים לחוף: "... אי נמי נגזור ראשין אטו כיפין, קא משמע לן דלא גזרינן. ומנא תימרא דלא מטבילין בכיפין, דתניא: מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין וכו'" (חגיגה, יט ע"א). רש"י: "כיפין - אמצעיתו של גל, שעומד באויר כמין כיפה, ואם הושיט כלים למעלה והטבילן בכיפה אינה טבילה, כדמפרש ואזיל".  

 


(1) פירוש: שנינו בברייתא שהיו אנשי יריחו פורצין פרצות, שיוכלו עניים לקחת מן הפירות הנושרים בשבתות וימים טובים בשני בצורת. אמר עולא אמר ר' שמעון בן לקיש: מחלוקת זו שבין אנשי יריחו וחכמים היא בשל מכבדות (כפות תמרים שבראש הדקל המשמשות ככלי קיבול לתמרים אלו), כלומר, שנשרו ואינם מחוברים עוד לעץ, אבל נשארו בתוך המכבדות, דרבנן סברי [שחכמים סוברים]: גזרינן [גוזרים אנו] שמא יעלה על הדקל ויתלוש מאלה שהן מחוברות עוד, ואנשי יריחו סברי [סוברים]: לא גזרינן [גוזרים אנו] שמא יעלה ויתלוש. אבל בשל בין הכיפין שנפלו בין ענפי הדקל למטה ששוב אין בכך חשש תלישה דברי הכל מותר. אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] מוקצות נינהו [הן] שאינן מוכנות מבעוד יום למאכל, שלא נשרו לפני השבת, ודבר שאסור בין השמשות, נאסר לכל השבת אף שהשתנה מצבו בשבת. וכי תימא [ואם תאמר] הואיל דחזי [שראוי] לעורבין, שהעורבים שמגדלים בבית יכולים לעוף ללקט את התמרים הללו אפילו כשהן עדיין מחוברות, ונמצא שהתמרים מוכנים עבורם. הרי השתא [עכשיו] יודעים אנו כי מוכן לאדם לא הוי [אינו] נחשב מוכן לכלבים. דתנן [שהרי שנינו במשנה]: ר' יהודה אומר: אם לא היתה מתה הבהמה ונעשית נבילה מערב שבת אסורה להיאכל בשבת לכלבים לפי שאינה מן המוכן, הרי בהמה זו בעוד שהיא חיה היתה מוכנה לאכילת אדם, בכל זאת אומרים כי הכנה זו אינה מספקת כדי להחשיבה מוכנה גם לאכילת הכלבים לכשתתנבל, מוכן לעורבים הוי [הינו] מוכן לאדם? אמר ליה [לו]: אין [כן] הוא, מוכן לאדם אכן לא הוי [אינו] מוכן לכלבים, שכן כל מידי דחזי לאיניש [דבר שראוי לו לאדם] לשימושו, הוא לא מקצה ליה מדעתיה [אותו מדעתו] ונשאר רק בגדר זה, ואילו מוכן לעורבים הוי [הריהו] מוכן לאדם, שכל מידי דחזי לאיניש [דבר שראוי לו לאדם], דעתיה עלויה [דעתו עליו], וגם אם מוכן מתחילה לעורבים מוכן אדם לאכול ממה שאפשר לו לאכול.
(2)  לא ברור לי כיצד ניתן להבחין בתמרים שנשרו ומונחים על גבי הקרקע האם נשרו מהמכבדות באופן ישיר או שמקורם ב"כיפין". לשאלה זו התייחס הצל"ח (פסחים, נו ע"ב): "תוס' ד"ה מחלוקת בשל מכבדות וכו', וקצת תימא איך יכירו בין אותן שנשרו אתמול וכו' ובין אותן שנשרו מן הכיפין וכו'. ולענ"ד נראה דחזו אתמול מנין פירות על המכבדות והיום באו ומצאו על הארץ כמספר הזה ועל המכבדות לא נמצא כלום, א"כ ודאי מן המכבדות שנשרו אתמול נשרו היום לארץ, וכן אם ראו אתמול מספר פירות בכיפין והיום מצאו כמספר זה על הארץ ובכיפין לא נמצא כלום, ידעינן שנשרו מן הכיפין".
(3)  בתמונה המצורפת אנו לא רואים כפות תמרים בעמדה נמוכה יותר מהמכבדות משום שבמטעים נוהגים לגזום אותן על מנת שלא תפרענה בגדיד. במצב טבעי הכפות מתייבשות ולבסוף נושרו מאליהן. 

 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר