טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה – שום הגינה
"והתניא, בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה" (בכורות, נח ע"א).
שם עברי: שום הגינה שם באנגלית: Garlic שם מדעי: Allium sativum
שם נרדף במקורות: תומא שמות בשפות אחרות: ערבית - תום
נושא מרכזי: מה משמעות הביטוי "כקליפת השום"?
לריכוז המאמרים שנכתבו על שום הגינה הקש/י כאן.
הביטוי "כקליפת השום" שבו השתמש בן עזאי ביחס לחכמי ישראל נראה כמבטא זילזול ואכן רבים ניסו להקהות אותו על ידי חיפוש מאפיינים חיוביים הייחודים לשום. לפני שנפנה לכמה מהסברים אלו נסקור את איזכורי "קליפת השום" בספרות חז"ל.
במשנה ובתוספתא משמשת "קליפת השום" כמדד לעובי או או גם אולי לגודל. במשנה בנגעים (פ"ט מ"ב) נאמר: "השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה ואין פושין לעור הבשר ולא עור הבשר פושה לתוכן. היו מורדין טהורין עשו קרום כקליפת השום זו היא צרבת השחין האמורה בתורה. חזרו חיו אף על פי שמקומן צלקת נדונין כעור הבשר". מפרש רע"ב: "אין מצטרפין - חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה אין מצטרפין לכגריס. ואין פושין מזה לזה - דאם שחין ומכוה זה אצל זה, ובאחד מהן בהרת כגריס, והסגירה, ובסוף שבוע פשתה לחברו או לעור הבשר, אין מחליטו. וכן אם הבהרת בעור הבשר ופשתה לשחין או למכוה, לא חשיב פסיון. היו מורדין - שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור ועדיין מוציאין ליחה, אין מטמאין בנגעים. דכתיב שחין ונרפא, ובמכוה כתיב והיתה מחית המכוה. אף על פי שנעשה מקומו צלקת - שניכר שהיה שם שחין או מכוה ואין שוה לשאר עור בשר, אעפ"כ נידון כעור הבשר, מאחר שנעשה קרום חזק". מתוך ההקשר ניתן להבין ש"עשו קרום כקליפת השום" עומד בניגוד לפצע חשוף לגמרי. "עשו קרום כקליפת השום" הוא השלב בו התפתחה שכבת עור דקה מאד האוטמת את הפצע. "קליפת השום" משמשת כאן כמדד מוכר לכל לתיאור שכבה דקה.
מקורות רבים נוספים מעידים על כך ש"קליפת השום" היא סמל למחיצה דקה מאד ואצטט רק את חלקם. במשנה בכלים (פ"ט מ"א) נאמר: "מחט או טבעת שנמצאו בנחושתו של תנור ... נמצאו במגופת החבית מצדיה טמאים מכנגד פיה טהורים. נראין בתוכה אבל לא לאוירה טהורין שוקעים בתוכה ותחתיהם כקליפת השום טהורין". מפרש הרמב"ם: "... אבל אם היתה בולטת לתוך החבית ונמצאת באוירה הרי זו טמאה, כלומר המחט או הטבעת, אלא אם כן היה עליה מחיצה של טיט החוצץ בינה לבין אויר החבית ואפילו היה בתכלית הדקות כמו קליפת השום". במסכת במסכת בכורות (מד ע"ב) מובא: "ת"ר: שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר".
מסתבר שהקליפות הן מעטפות "ראש" השום ולא קליפות שיני השום עצמן משום שהן יוצרות משטחים גדולים יחסית ודקים. מעטפות אלו הן שרידי הגלדים ודומות למעטפות הבצל ואכן בהלכה אחרת מוזכרים שני מינים אלו בכפיפה אחת: "יוצאין במוך ובספוג שעל גבי מכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה. יוצאין בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל גבי מכה אם נפל לא יחזיר ואין צריך לומר שלא יתן כתחלה בשבת" (תוספתא, שבת, ליברמן, פ"ו הל' ג'). ייתכן והאיסור להחזיר את הקליפות למקומן נובע משום שהן שימשו לרפואה (ראו במאמר "מאוכלי שום אסור בישראל ואסור בכותים" (נדרים, לא ע"א)).
השימוש הרווח בספרות חז"ל בביטוי "כקליפת השום", במקורו, איננו מבטא בהכרח זילזול או חוסר חשיבות אלא משמש כסמל לעובי או גודל. כיוון מחשבה זה עשוי לרכך את דברי בן עזאי ביחס לכל חכמי ישראל. אמנם הדברים אינם ברורים כשלעצמם אך לא בגלל נימת הזילזול המשתמעת מהם לכאורה. אימוץ ביטוי זה להבעת זילזול בתקופות מאוחרות יותר נובע אולי גם מחוסר החשיבות של קליפת השום. בניגוד לקליפות של צמחי מאכל אחרים שעשוי להיות להם שימוש מסוגים שונים הרי שקליפת השום היא כמעט חסרת ערך (מלבד הנחתה כתחבושת). באופן כללי קליפות ירקות ופירות שימשו כמאכל לבהמות או להסקה. למשל בתוספתא (ביצה, ליברמן, פ"ג הל' י"א) נאמר: "איגוזין ושקדים שאכלן מערב יום טוב מסיקין בקליפיהן ביום טוב וכו'". במקורות אחרים נאמר שקליפות אגוזים ורימונים שימשו לצביעה.
להלן אביא כמה הסברים שניתנו על ידי המפרשים:
באר שבע (סוטה, מה ע"א):
"... ואף על גב דלא אשכחן שבן עזאי היה משבח עצמו שהיה דרשן יותר משאר חכמי ישראל רק בחריפות בלבד, כדמשמע מדבריו שאמר (בכורות נח, א) כל חכמי ישראל הם לפני כקליפת השום, הרי דימה חכמי ישראל לקליפת השום ולא כקליפת פרי אחר כגון קליפת אגוזים וכדומה, מפני חריפות השום שהיה בו חריפות יותר מכולם מתוך שקידותו, כדתנן לקמן (סוטה מט, ב) משמת בן עזאי בטלו השקדנין משמת בן זומא בטלו הדרשנין וכו'".
על פי המאמר "בענין דברי בן עזאי: כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה"" מתוך "עלים לתרופה":
הרמ"ע מפאנו בספרו 'עשרה מאמרות' (מאמר חקור דין ח"ה פי"א):
"ואולם לא עבר בן עזאי על הלכות דרך ארץ, כשאמר בפרק בתרא דבכורות 'כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה', אלא כבוד גדול נתכבדו אצלו כל חכמי ישראל ורבי עקיבא בראש, לפי שהנחש להוט אחר השום כדאיתא בבראשית רבה (נד, א), ותומא שחיקא סכנתא לגלויא ביום טוב פרק קמא (ביצה ז:), ומזה למדנו בכוונת בן עזאי ש'כל חכמי ישראל' הם שומרים לתורה ומצילים אותה מדרשות צדוקים ואגדות של דופי, כמו הקליפה לשום... והיא מגינה עליו מן הנחשים, חוץ מרבי עקיבא 'קרח הוא טהור מטמא', שהוא בעל הפרי עצמו תורה שבעל פה".
"דברי הרמ"ע מובאים ב'עיון יעקב', ומבארם בדרך פשט, כי בן עזאי לרוב חריפותו לא היה אפשר לעמוד על סוף דעתו, וכדרך דאיתא (עירובין יג:) ברבי מאיר: "ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו, שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים", לכך חכמי ישראל הגינו עליו שיתכוין להלכה, כדוגמת קליפת השום המגינה על הפרי עצמו מן הנחש, ואילו רבי עקיבא היה מקור ושורש תורה שבעל פה, ולכן היה נמשל אל הפרי עצמו, ולא רק כקליפת השום".
השל"ה הק' (מסכת שבועות, נר מצוה):
"הטעם הוא מפני חריפות שהיה בו יותר מכולם, והם היו כמו הקליפה, דעם היות שאין בקליפה אותו החריפות כמו בפרי, הרי היא מעמדת הפרי ומקימת אותו, ככה הם היו בקיאים וחכמים בתורה ומעמידים חריפותו, ולכך כתוב 'כל חכמי ישראל דומים עלי', שהיה שם אותם עליו, לומר, שלפי האמת הם עליו בחכמה, אלא שהוא היה יותר חריף יותר מהם, שהוא השום והם הקלפה שעליו, המקימת ומעמדת השום".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
