|
דיוק וחידוש ברש"ימסכת בכורות דף מו
עמוד ארש״י ד״ה פשע בינוקי. מלקה אותן ומתים: בהרבה מן האחרונים תמהו על פירוש רש"י זה, איך יכול להיות שלאחר מקרה מוות החזירו את המלמד, ויש שרצה לתרץ שהתיבה ומתים אינו שייך לדבור זה, אלא שייך לענין הבא אף שאינו נמצא ממש בלשון הגמרא בדרך אפשר יכולים לפרשו כך, ובכתבי היד אין סימוכין לכך, עוד נראה שאין שייך לתרץ כך, כי א"כ במה "פשע" שמלקה אותן והיה צריך להוסיף יותר מדאי, וכפי שיובא בהמשך מלשון רש"י במסכת מכות ובגיטין, וכן מביאים את דברי הריטב"א במסכת מכות שדחה פי' רש"י שאין הכוונה למכה אלא שלא דקדק ללמדם ע"ש. על מנת להבין את דברי רש"י אלו ואיך הם נארגים יחד עם דבריו במקומות נוספים, נפתח בשני המקומות הנוספים שסוגיא זו חוזרת על עצמה. במסכת גיטין דף ל"ו ע"א רש"י ד"ה דהוה פשע בינוקי. חובטן יותר מדאי: במסכת מכות דף ט"ז ע"ב רש"י ד"ה דהוה פשע בינוקי. מכה אותם יותר מדאי: בשני מקומות אלו רש"י כותב "יותר מדאי", ובשלושה לשונות נוקט רש"י – חובטן, מכה אותן, מלקה אותן, וסימנך בגיטין חובטן, במכות מכה אותן, והנה במסכת גיטין נמצא מקום נוסף שרש"י משתמש בלשון חובטן (בדף ל"ד ע"א) משום דפנוי. בני אדם המכין וחובטין אותו במצות רב ששת ואומר לו למה אתה מבטלו אמר להו הכי רב ששת צוה כן:ונקט במסכת זו דווקא בלשון חובטין כי כך גם מצאנו במשנה בדף פ"ח ע"ב ובעובדי כוכבים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך. (כמובן לא נמצא לשון זה לא במסכת בכורות ולא במסכת מכות). ובמסכת מכות כתב רש"י הלשון מכה הוא על פי לשון הגמרא במסכת מכות דך כב ע"ב נאמר בגמרא שמכה טובה היא מכת הרב לתלמיד והנה הלשון יותר מדאי שרש"י תופס בו בשני המקומות הוא הגדרת השלילי שאין ראוי לחבוט או להכות "יותר מדאי" את התלמידים, כפי שרש"י עצמו נקט במסכת בבא בתרא דף כב ע"א בסוגית מלמדי תינוקות שנאמר בגמרא שמכין התלמידים כתב רש"י ולא יותר מדאי. בשני מסכתות אלו נמצאו מוזכרים בגמרא בענינים נוספים תנוקות של בית רבן ולכן רש"י כתב את ההיכי תמצי לסיפור זה במקרים אפשרים יותר, במסכת בכורות שלא מוזכר בכולה בשום ענין הלשון תנוקות של בית רבן כתב רש"י היכי תמצי שלא שכיחא כלל, והיא שמתו מחמת ההכאה, והסיבה שכתב כך כי במסכת בכרות נאמר על מציאות שבהמות בכורות בעלי מומין מכניסן לדיר ומתים מאליהם, כך גם המתים שכאן הכוונה לתופעה שקרתה לא מיד ובאופן ישיר, וזה על פי מה דאיתא בגמרא בכתובות דף נ' ע"א בענין מה הגיל הראוי להכניס התינוקות לבית רבן חד אמר כבר שית וחד אמר כבר שבעה, והגמרא מעמידה שהם לא חולקים אלא שיש תינוק שהוא חלש אז צריכים לחכות לגיל שבע ויש שכבר בגיל שש הוא מספיק חדש ואפשר ללמדו, מסביר רש"י על תינוק חלש ושמא ימות כך כותב שם שלוש פעמים , ועל פי זה אפשר שהסיפור היה בתינוקות שלא ראויים עדיין ולכן קרה מה דקרה והיות והם כלל לא בהגדרת תשב"ר עדיין אז במסכת זו שלא כתוב כלל תנוקות של בית רבן אפשר להמיד סיפור זה שלמלמד לא היה שום חיסרון אלא בכל זאת החמירו איתו בגלל מה שקרה אף שזה לא היה בעייה שלו, ונקט שם הלשון מלקה אותם מלשון מלקות ותמצא שרש"י שם חצי עמוד קודם מזכיר חיוב "מלקות" וזה הפעם היחיד במסכת בכורות , ורמז בלשון "מלקות" לנאמר במסכת מכות ששלשה שהרגו בשוגג אין חייבים גלות ופטורים מכל, והם האב שהיכה את בנו והרב את תלמידו ושליח בית דין שהרג כתוצאה מהמלקות וזה נכתב במסכת מכות שכל ענינה חיובי מלקות. ובוודאי לא התחייב המלמד כלום ולרווחא דמילתא העבירוהו ממלמדותו, אבל החזירוהו מפני שלא מצאו דייקן כמותו ולמעשה הוא כלל לא היה אשם כפי שהוסבר, בסיכומם של דברים בשני אופנים ראוי להכות התלמידים בדרך ישרה ולא יותר מדאי והיא "חבטה" היא חבטה במקל וכך מצאנו בלישנא דגמרא במסכת תמיד דף כח ע"א חובט במקלו, -ומכות היא מכה בידו כלשון הפסוק{במדבר לה-כא} או באיבה הכהו בידו וימות וכפי שמביאה הגמרא בסנהדרין פד ע"ב. מלקה היא הלקאה ברצועה כדרך נתינת מלקות (מכות כב(:ואין ראוי לנהוג בזה בכלל כי יכול לקרוא תוצאה קשה, ועל פי זה נאמר למסקנת הדברים שאין ראוי להשתמש בהלקאה כלל גבי התלמידים, אבל חבטה והכאה כן, והנה מה נפלא שבגמרא בערכין ט"ז ע"ב איתא - כי הא דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל אמר ליה חייא בר רב חזי מר דקא מצער לי קביל עליה דתו לא מצער ליה וכו',ומפרש רש"י אמר ליה רבי חייא. לשמואל חזי מר דקא מצער לן רב הונא שמכה וחובט אותי: אמנם מצאנו מקור נוסף ללשון הלקה בסוכה כ"ט ע"א משל לסופר שבא לבית הספר ורצועה בידו מי דואג מי שרגיל ללקות בכל יום ויום הוא דואגוברש"י משל לסופר. מלמד תינוקות: ורצועה בידו. להכות: מי דואג. אי זה מהן ירא שרגיל ללקות:ויש לעיין להלכה למעשה איך צריכים לנהוג בהכאה של חינוך קטנים. |