שבועה לאחד שבועה למאה / כתובות צד ע"א
יהודה רוזנברג
דף יום-יומי, תורת הר עציון
המשנה בדף צג ע"ב עוסקת בארבע נשים התובעות את כתובתן, וקובעת שכשהן נוטלות את הכתובה על פי סדר הקדימה שלהן – כל אחת נשבעת לזו שאחריה שנטלה כראוי ולא היה צורך לנכות מכתובתה דבר מה. הגמרא בסוגייתנו מביאה את דבריו של רב נחמן, הלומד מכאן ביחס למקרה שבו כמה שותפים תובעים יחדיו אדם מסוים: כפי שכל אחת מן הנשים מסתפקת בשבועה לזו שאחריה, ואינה צריכה להישבע לכל אחת מן הנשים שאחריה בפני עצמה, כך אם הנתבע עמד לדין עם השותף האחד – שאר השותפים אינם יכולים לחזור ולתובעו מאוחר יותר.
אולם הגמרא דוחה קישור זה:
"מי דמי? התם שבועה לאחד ושבועה למאה, הכא אמר: אילו אנא הואי טעיננא טפי".
על פי טענה זו, אין לקשר את המקרה שבמשנה למקרה הכללי של שותפים התובעים אדם אחד, משום שבמקרה של השותפים – כל אחד עשוי לטעון שהוא יכול להעלות טענות טובות יותר מאלו שהעלה חברו, ואילו במקרה שבמשנה אין 'עמידה בדין' אלא רק שבועה, וכיוון שכל אישה נשבעה שלא נטלה דבר מעבר לכתובתה, שוב אין צורך בשבועה מיוחדת כלפי כל אחת מחברותיה.
הנחה זו, שלפיה "שבועה לאחד ושבועה למאה", עשויה להתקשר לשאלת יסוד ביחס לחיובי שבועה. בפשטות נראה שחיוב שבועה הוא דרך לברר את המציאות – אדם יחשוש מלהישבע לשקר, ולכן העובדה שהוא נשבע מוכיחה לבית הדין שאכן דבריו נכונים. על פי הבנה זו, אכן אין זה משנה מי היה בעל הדין שכלפיו הופנתה השבועה, שהרי סוף סוף בירור המציאות נעשה כראוי.
אולם אפשר להעלות הבנה שונה של יסוד חיוב השבועה, שלפיה השבועה היא מעין 'תשלום' שחייב אדם כלפי חברו. על פי הבנה זו, כפי שבמקרים מסוימים אדם חייב לשלם לחברו ממון, במקרים אחרים עליו לשלם לו בשבועה, שהיא תחליף לממון. השבועה ניתנת לבעל הדין חלף הממון, וכך, על אף שהוא אינו זוכה בממון, הוא זוכה בשבועתו של בעל דינו. הבנה זו עשויה להתאים לדין שבועת השומרים, כפי שהסביר רש"י (שבועות מה ע"א) את הפסוק "שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם" – "ולקח בעליו את השבועה, ולא ישלם הנתבע שוב כלום".
[בהסבר הבנה זו רבו הדקויות, ואנו נסתפק בהסבר שהשבועה עשויה לספק לתובע, שאינו יכול לדעת מה עלה בגורל ממונו ואולי אף סבור שהדברים לא היו כפי שהנתבע מתאר אותם, רגיעה נפשית וידיעה שבעל דינו אכן אומר את האמת, לפחות מנקודת מבטו שלו, והוא לא נפל קרבן לרמאי המנצל את חוסר ידיעתו.]
הראשונים והאחרונים עסקו רבות בהבדלים שבין שני יסודות השבועה הללו ובהבחנה בין שבועות שונות המתאימות לכל אחד מהם. מכל מקום, בשבועות המהוות מעין תשלום קשה יותר לומר "שבועה לאחד שבועה למאה", שהרי סוף סוף השבועה לא כוונה כלפי בעל הדין המדובר אלא כלפי חברו, שתביעתו כתביעתו.
אומנם, עדיין אפשר לומר שהשבועה לבעל הדין האחד תועיל גם כלפי בעלי הדין האחרים, אפילו אם השבועה מהווה מעין תשלום, משום שהנשבע יכול כביכול לקחת את השבועה שנשבע כבר ו'לתת' אותה גם לבעל הדין האחר – אומנם השבועה צריכה להפיס את דעתו של כל אחד מבעלי הדין בנפרד, אך סוף סוף העובדה שהנתבע נשבע לאדם אחד עשויה להיחשב כתשלום וכהפסת דעת גם כלפי חברו.
אולם גם על פי הסבר זה עשויה להיות הבדל בין שבועה המהווה מעין תשלום לשבועה שנועדה לברר את המציאות בלבד. האחרונים דנו בשאלת 'גלגול שבועה' ביחס למקרה הנידון בסוגייתנו. בקצרה נסביר שאדם שחברו חייב לו שבועה יכול 'לגלגל' עליו שבועה ממקום אחר, ולדרוש שיחד עם השבועה המקורית יישבע גם על דברים נוספים שבפני עצמם לא היו יכולים לחייב שבועה. על פי זה שאלו האחרונים (ראו לדוגמה בחידושי ר' עזריאל הילדסהיימר לסוגייתנו) מה הדין כאשר אחד מבעלי הדין האחרים, שנאלצו להסתפק בשבועתו הראשונה של הנתבע, רוצים לגלגל עליו שבועה ולחייבו להישבע כלפיהם בעניין אחר.
אפשר ששאלה זו תלויה בהבנת דין גלגול שבועה (אפשרות אחת להבנת הדין היא שהנשבע אינו משלם כל 'מחיר' על הוספת פרטים נוספים לשבועה שהוא נשבע בלאו הכי, ולכן אפשר לנצל את ההזדמנות ולשלב באותה שבועה פרטים נוספים שאינם ממין העניין, ואפשרות נוספות היא שהשבועה הראשונה היא עילה המצדיקה גם את השבועה השנייה, מכוח 'שעבוד' מסוים החל על המחויב שבועה כלפי התובע, על פי ההבנה הראשונה מסתבר שכאן, כאשר נדרשת מן הנתבע שבועה נוספת, שהרי את השבועה הראשונה הוא כבר נשבע, אין מקום לגלגול שבועה, ואילו על פי ההבנה השנייה יש לכך מקום. לא נרחיב עוד בעניין זה, והרוצה להעמיק יעיין בדבריו של ר' אהרן קוטלר בספרו 'משנת רבי אהרן' בבא מציעא סימן ט"ו), שאינו מענייננו כאן, אך אפשר שהיא תלויה גם בשאלתנו: אם השבועה אינה אלא כלי לבירור המציאות, מסתבר שלאחר שהנתבע נשבע כראוי שוב אין לתובעים האחרים כל עילה להשביעו, וממילא הם גם אינם יכולים לגלגל עליו שבועה מכוח חיוב זה. לעומת זאת, אם השבועה נחשבת מעין תשלום, ויש לתובעים האחרים עילה להשביעו, אלא שהוא כביכול מפנה כלפיהם את אותה שבועה שנשבע בתחילה, אפשר שהם עדיין יכולים לגלגל עליו שבועה ממקום אחר מכוח השבועה המקורית, שהרי סוף סוף הוא אכן משועבד להישבע להם.
