טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

מפני מה אמרו דבש דבורים מותר – דבורת הדבש

 

"אמר להו רב ששת: תניתוה, היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, והני נמי מטמא קאתי (מי רגלים של חמור). מיתיבי: מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן. הוא דאמר כר' יעקב, דאמר: דובשא רחמנא שרייה, דתניא, ר' יעקב אומר: אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף, זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא. שרץ עוף טמא בהדיא כתיב? אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה זה דבש דבורים. יכול אף דבש הגזין והצירעין? אמרת לא. ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא הגזין והצירעין? מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי, ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי. כמאן אזלא הא דתניא דבש הגזין והצירעין טהור ומותר באכילה? דלא כרבי יעקב" (בכורות, ז ע"א).
 

שם עברי: דבורת הדבש         שם באנגלית:  Honeybee          שם מדעי: Apis mellifera

שם נרדף במקורות: צרעה, זיבורתא


נושא מרכזי: היבטים ביולוגיים בהערכת כשרותם של מוצרים המופרשים על ידי חרקים.

 

לנושאים נוספים העוסקים בדבורת הדבש - הקש/י כאן.

 

מבוא

מאמר זה איננו מתיימר להקיף את כל נושא סבוך זה, שנדון בהרחבה בספרות הפוסקים עד ימינו, ובמיוחד אין לראות בו מאמר הלכתי. מטרתו של חיבור זה היא להעמיק את ההכרות עם התהליכים הביולוגיים הקשורים לייצור חומרים שונים והפרשתם על ידי חרקים (שרץ העוף) כדוגמת דבש מסוגים שונים, דונג, שילק וכו'. הכרות זו מהווה תנאי הכרחי לבחינת חלק מהטיעונים שעלו בעבר, במהלך העיון בכשרותם של מוצרים שונים, וגם תנאי להעלאת שאלות נוספות. חשוב להדגיש שגם כאשר מתברר שהפסיקה משתמשת בטיעון שאיננו עולה בקנה אחד עם הידוע לנו, מנקודת מבט ביולוגית, אין בכך כדי לסתור את ההלכה, ובמיוחד כאשר היא מסתמכת על טיעונים נוספים. כאמור, אין במאמר זה משום נסיון לקבוע הלכות אלא השוואה בין המציאות הביולוגית המוכרת לנו למציאות המשתקפת מתוך ההלכה. מוקד הדיון יהיה נסיון להגדיר ולהבין את ההבדל בין תוצרים שמוצאם בגוף בעל החיים לבין תוצרים שרק עברו דרכו ומקורם בסביבה החיצונית.

המקור המקיף ביותר לדיון בכשרותם של חומרים שמקורם בבעלי חיים טמאים הוא סוגייתנו והקודמות לה (בכורות, ז ע"א-ב). לאחר שלמדנו שחלב בהמה טמאה אסור משום "היוצא מן הטמא טמא" (בכורות, ז ע"ב) עוברת הסוגייה שלפנינו לדון במעמדם של מי רגלים ודבש הנוצרים, גם הם, על ידי בעלי חיים טמאים. הטיעונים השונים העולים במהלך הדיון עשויים לאפשר לנו, בסופו של דבר, לברר את ההלכה בחומרים ובבעלי חיים אחרים שהמקורות אינם מתייחסים אליהם במפורש. השאלה נוגעת, כמובן, אך ורק לחומרים שרוב בני אדם אוכלים ולא להפרשות שאינן נאכלות ודינן כ"פרש" בעלמא(1). נפתח בספק הגמרא ביחס למי רגלים של חמור משום שהפסיקה הנוגעת לדבש צרעין וגזין תלויה בו.
 

מי רגלים של חמור

רב ששת נשאל האם מי רגלים של חמור מותרים בשתייה ופסק לאיסור. בסוגיה (בכורות, ז ע"א) מובאות שתי לשונות בהסבר דבריו:

א. על פי הלשון הראשונה רב ששת מסיק מתוך כך שלא נאמר במשנה "היוצא מטמא" אלא "מן הטמא" שלא די ביציאה מן הטמא על מנת לאסור, אלא יש צורך בדמיון לאחד מהדברים האסורים היוצאים מהטמא, כגון חלב. לכן מי רגלים של חמור אסורים משום דמיונם לחלב שהוא "מינא דטמא". מי רגלים של סוסים וגמלים מותרים משום שהם צלולים (לפי גירסת הצאן קדושים סובר רש"י שהם אסורים). קיימת מחלוקת ראשונים לגבי היישום ההלכתי של הסבר זה:

1. שיטת רש"י בד"ה "מטמא" על פי כמה מהמפרשים ("מרומי שדה", הגהות הרד"ל): לרב ששת מי הרגלים של החמור אסורים משום שהתמצו מגופו ולכן דומים לחלב והם בגדר "היוצא מן הטמא טמא" (והני נמי מינא דטמא הוא").

2. לר"ת בספר הישר (חלק החידושים סימן תקכ"ט) גם דברים שלא התמצו מגופו של בעל החיים אלא שמראיתם השתנתה במעט אסורים.

ב. ללשון השניה רב ששת אוסר כל דבר היוצא מהטמא גם אם לא התמצה מהטמא ואפילו אם מראיתו לא השתנתה. הראשונים חולקים לגבי מי רגלים של סוסים וגמלים. לשיטת רבינו גרשום הספק קיים רק ביחס למי רגלים של חמור משום שהשתמשו בהם לרפואה ואילו מי רגלים של סוסים וגמלים לא נאסרו, משום שלא היו רגילים לשתותם. לשיטת ר"ת ההלכה בסוסים וגמלים זהה לחמורים אך היא לא נידונה משום שאין זה שכיח שישתו את מי רגליהם.

לסכום: על פי הלשון הראשונה רב ששת אוסר רק מי רגלים של חמור אך של סוסים וגמלים מותרים. ללשון השניה ההלכה במי רגלים של סוסים וגמלים תלויה במחלוקת הראשונים. למרות שבימינו לא מקובל להשתמש במי רגלים של בעלי חיים לצורך רפואה יש חשיבות להבנת פסיקתו של רב ששת משום שניתן לגזור מתוכה את ההלכה במחלוקת רבי יעקב וחכמים לענין "דבש גזין וצרעין". כדוגמה לפסיקה בנושא זה נעיין בדברי הרא"ש (בכורות, פ"א סי' ז'):

"ר"ת ז"ל פסק בספר הישר דלא כר' יעקב משום דסתם דמסכת מכשירין דלא כוותיה. דתנן התם (פ"ו מ"ד) דבש צירעה טהור ומותר באכילה. והא דלא מייתי לה הכא משום דדבש גיזין אינו שנוי במשנה כמו בברייתא. ותימה הוא שפסק כמו מתני' דמס' מכשירין כיון דרב ששת לא סבר כוותה דהא איהו סבר כר' יעקב. מיהו מצינו למימר דלא אצטריך למימר הוא דאמר כר' יעקב אלא ללישנא בתרא. אבל ללישנא קמא דלא אסר אלא בשל חמור דמינא טמא הוא אבל בשל סוסים שריא לא קשה מידי. דדבש דבורים לא דמי למי רגלים של חמור דעכירי ודמו לחלב אבל דבש דבורים אין מתמצה מגופו. וה"ה דבש גיזין וצירעין. מיהו לפי מה שרגיל ר"ת לפסוק כאיכא דאמרי אין להתיר משום לישנא קמא ובשל תורה הלך אחר המחמיר. וכן הלכתא דדבש גיזין וצירעין אסור".

כאמור, הפסיקה ביחס למעמדם של חומרים היוצאים מגוף בעלי חיים טמאים תלויה קודם לכל בהכרעה במחלוקת רבי יעקב וחכמים משום שאם היתר דבש דבורים נובע מגזירת הכתוב הרי שכל שאר החומרים, כמו למשל דבש צרעין וגזין, אסורים. כך פוסקים הרא"ש (בכורות פרק א סי' ז), הרמב"ן (הל' בכורות פרק א דף ד ע"א) והאו"ה (כלל לב סעי' יז). על פי דעת חכמים יש מקום להבחין בין חומרים שונים, על פי האופן שבו הם עובדו בגוף בעל החיים. נקודת המוצא שתאפשר לנו להסיק מסקנות לגבי חומרים שלא הוזכרו במפורש בספרות חז"ל היא הכרת התהליכים שלגביהם אין בדברי חז"ל שום ספק(2). מחד גיסא ברור שחלב בהמה טמאה אסור ומאידך גיסא דבש דבורים מותר. בניגוד לחלב שהוא תוצר תהליכים שהתחוללו בגוף בעל החיים הרי שעל הדבש אומרת הברייתא "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן". הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, פ"ג הל'ג) פוסק: "דבש דבורים ודבש צרעים מותר מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן ומקיאין אותו בכורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים". בטור (יורה דעה, הלכות בהמה וחיה טהורה סי' פ"א) נפסק באופן דומה לגבי דבש דבורים אך מובאת מחלוקת לגבי גזין וצרעות: "דבש הגזין והצרעין כתב ר"ת שהוא מותר וכן כתב הרמב"ם וא"א הרא"ש ז"ל כתב לאסור בדבש הגזין והצרעין"(3).

ייתכן ומחלוקת הראשונים לגבי צרעין וגזין תלויה גם בהגדרת מינים אלו ובהבנת התהליכים שבעזרתם הם מייצרים דבש. מחלוקת זו תלויה אולי בגרסאות הנ"ל בתוספתא (בכורות, פ"א הל"ח): "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? שאין מוציאות אותו אלא מכנסות אותו. דבש הזיזין אסור שאינו אלא ריר". גרסת הברייתא המובאת בסוגייתנו היא: "דבש הגיזין והצירעין טהור ומותר באכילה". הביטוי "שאינו אלא ריר" עשוי להיות נימוק להיתר אך אולי גם לאיסור ומשמעותו שבגלל היותו ריר אין הוא נכלל בין החומרים שהדבורים "מכנסות" אלא הוא חומר שהן "מוציאות".

להלן נעסוק בשלוש הקבוצות שמנתה הסוגייה: א. דבורים ב. צרעין ג. גזין. על רקע הדיון ההלכתי חשוב לזכור שמסקנותיו כפופות גם לאפשרות המצומצמת הנתונה בידינו לזהות את המינים השייכים לכל קבוצה. אמנם זיהוים של הדבורים וודאי (או כמעט וודאי) אך מהם הצרעין והגזין. לענ"ד הזיהוי של הצרעות בעייתי משום שלא מוכר באזורנו מין שמייצר דבש באופן מובהק. אמנם הצרעה במקורות מזוהה עם המין צרעה מזרחית (תמונה 1) (ראו במאמר "יכול אף דבש הגזין והצירעין" (בכורות, ז ע"ב)) אך הדבש שהיא חומסת מעורב בבשר הטרף שלה ובוודאי אסור באכילה.

הגזין עשויים להיות חלק או כל מיני החרקים מפרישי הדבש (ליתר דיוק מפרישי טל-דבש = honeydew) שאינם עוקצים ולכן אינם יכולים להכלל בין הדבורים והצרעין. ראוי לציין את פירוש רש"י בגמרא בשבת (קו ע"ב): "תנו רבנן: הצד חגבין, גזין, צרעין ויתושין בשבת חייב, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שבמינו ניצוד חייב, וכל שאין במינו ניצוד פטור". מפרש שם רש"י: "הגזין - מין חגב טהור הוא, ונאכלין". פירוש זה קשה לאור כך שבין החגבים אין מינים המפרישים דבש.
 

א. מעמדם ההלכתי של תוצרי כוורת הדבורים

הדבש

היתר אכילה

דבש דבורים מותר לכו"ע וכך מצטטת הגמרא: "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן". מפרש רש"י: "שמכניסות אותן לגופן - שאוכלין מפרחי האילן ומהן נעשה הדבש במעיהן".

לרבי יעקב היוצא מן הטמא טמא אלא אם כן קיימת גזירת הכתוב להיתר. בדבש דבורים קיימת גזירת הכתוב שהוא מותר למרות שיוצא משרץ העוף. רק דבש דבורים הותר משום שאין לו שם לוואי ואילו דבש גזין וצרעין אסור משום שיש לו שם לוואי. רבינו גרשום מפרש את משמעות ה"שם לוואי" כגורם לאיסור. להבנתו, משום שהוא נקרא על שם שרץ טמא (גזין וצרעין) הוא נחשב "מן הטמא", בניגוד לדבש דבורים שנקרא דבש סתם בלי איזכור שם הדבורה. על פי שיטה זו האבחנה בין סוגי הדבש לשונית בלבד ואין חשיבות לאופן יצירתם.

לעומת זאת, לדעת חכמים החולקים על העיקרון של ר' יעקב הסובר שהיוצא מהטמא טמא, ייתכן והיתר אכילת דבש נובע מהאופן שבו הוא מיוצר. וכך אומרת המשנה (מכשירין פ"ו מ"ד): "שבעה משקין הן: הטל והמים היין והשמן והדם והחלב ודבש דבורים.. דבש צרעים טהור ומותר באכילה". בסוגייתנו אנו מוצאים בלשון שונה מעט: "דבש הגיזין והצירעין טהור ומותר באכילה". על פי מקורות אלו כל סוגי הדבש מותרים. מפרש הרמב"ם במשנה: "מותר באכילה שלא תחשוב אותו כמו חלב בהמה טמאה שאינו מותר באכילה כיון שהצרעה משרץ העוף, וההבדל בין זה לזה פשוט, לפי שאין הדבש מתהווה בגוף הדבורים או הצרעין, אלא הוא רביב היורד על הצמחים ומתערב בו כח אותו הצמח ולשדו ונעשה דבש ואוכלות אותו הדבורים ומביאות ממנו בקרבן, והעודף על מזונן פולטות אותו בכוורות ומצניעות אותו שימצאוהו בזמן כלות הצמחים והעדר הדבש בשדות. ולא הוצרך לומר בדבש דבורים שהוא מותר באכילה כיון שכבר נתבאר זה בכתובים".

בתוספתא הגרסה שונה מכפי שהובאה כאן בגמרא: "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? שאין מוציאות אותו אלא מכנסות אותו. דבש הזיזין אסור שאינו אלא ריר" (מסכת בכורות, צוקרמאנדל, פ"א הל' ח'). על פי גרסה זו רבי יעקב וחכמים אינם חולקים בדין אכילת דבש צרעין וגזין אלא רק בטעם האיסור. לכו"ע דבש זה אסור באכילה אלא שלרבי יעקב הוא אסור מטעם היוצא מן הטמא ואילו לחכמים הוא אסור רק משום שהוא מתמצה מגוף הצרעות. יש להעיר על כך שיש שגרסו בתוספתא "דבש הזיזין מותר שאינו אלא ריר". גרסה זו מתישבת בצורה נוחה יותר עם הלשון "שאינו אלא" שבאה להתיר ולא לאסור.
 

הכשר לקבלת טומאה

לדבש דבורים יש מעמד אוכל גם ללא מחשבה נוספת וכך אומרת הברייתא: "דבש בכוורתו - מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה". מפרש רש"י: "דבש בכוורתו - ואכתי לא חשיב עליה שהרי הוא בכוורתו ובדבש דבורים מיירי דאין כוורת אלא לדבורים". בניגוד לכך ביחס לדבש הגזין והצרעין נאמר במשנה הנ"ל במכשירין שאינם מקבלים טומאת אוכלין בלא מחשבה. למרות שהמשנה מתירה אכילת דבש צרעין וגזין, כנראה שמעמדו נחות בערכו כמאכל בהשוואה לדבש דבורים ובסתמו אין הוא עומד לאכילה ולכן צריך לייעד אותו במפורש לאכילה על מנת שיקבל טומאה.
 

תוצרי כוורת הדבורים שאינם דבש

כמבוא לפרק זה נזכיר את השאלה מהו טעם ההיתר של דבש דבורים? תשובה לשאלה זו אמנם לא מעלה ולא מורידה לגבי דבש דבורים אך עשויות להיות לה השלכות לגבי חומרים אחרים. אם טעם ההיתר הוא רק בגלל גזירת הכתוב הרי שכל החומרים האחרים אסורים(4). אך אם הטעם הוא ש"מכניסות לגופן ואין ממצות" ייתכן וגם תוצרים אחרים הדומים לדבש, שמקורם בבעלי חיים טמאים, יהיו מותרים. על פי הגישה השניה חשוב להכיר את תהליך יצירת הדבש לפרטי פרטיו על מנת שניתן יהיה לדמות "מילתא למילתא".

מתוך הסוגיה בבכורות ניתן להסיק שדבש דבורים מותר בגלל שני טעמים: א. לדעת הרא"ש (בכורות, פ"א סי' ז) והרמב"ן (הל' בכורות פרק א דף ד ע"א) דבש דבורים מותר מתוך גזירת הכתוב (כדעת רבי יעקב). השו"ע (סי' פא סעי' ח) הביא את היתר דבש הדבורים ללא נימוק וכנראה גם לדעתו ההיתר הוא בגלל גזירת הכתוב. ב. לרבינו תם (ספר הישר סי' תלו) והרמב"ם (הל' מאכ"א פ"ג ה"ג) הטעם הוא משום שהדבש אינו מתמצה מגופן של הדבורים ולכן אין בו משום "היוצא מן הטמא".

לפני שאתייחס למעמד ההלכתי של מוצרי הכוורת האחרים אציג בסדר עולה את רמת התרומה של גוף הדבורים לכל מוצר כוורת (אופן ייצורם מתואר ב"הרחבה").

1. אבקת פרחים  2. דבש  3. פרופוליס  4. דונג ומזון מלכות

בקצה הימני נצבת אבקת הפרחים (פולן) שבה אין כלל חומרים המגיעים מגוף הדבורה ותרומתה מתמצת באיסוף בלבד. בקצה השמאלי יעמדו הדונג ומזון המלכות העשויים מהפרשות גוף הדבורה. הדונג מופרש מבלוטות הבטן של הפועלות ומזון המלכות מהבלוטות התת לועיות. הדבש ניצב בסמוך לאבקה הפרחים משום שבעיקרו הוא צוף מרוכז אך הוא כולל מעט אנזימים שהופרשו על ידי הדבורה. הפרופוליס ניצב לשמאל הדבש משום שהוא מכיל כמות גדולה יחסית של דונג ומעט הפרשות מפי הדבורים.

לכאורה, על פי הכלל של "היוצא מן הטמא טמא" אין מקום להכשיר את הפרופוליס, הדונג ומזון המלכות אך למעשה התמונה מסובכת יותר. בשו"ת שבט מיהודה )ח"א שער ה' עמ' שדמ) ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סי' נט) התירו את השימוש בחומרים האלו מהסיבות הבאות:

1. ייתכן וגם הם כלולים בהיתר שהתירה התורה את הדבש היוצא מן הדבורה.

2. חומרים אלו מרים ואינם ראויים לאכילה בפני עצמם ולכן דינם כ"פרש" כפי שנכתב לעיל.

3. חומרים אלו אינם נאכלים בפני עצמם אלא בתערובת בדבש, והם נותנים טעם לפגם בדבש ובטלים ברוב.
 

דבש דבורים מטל דבש

לעיתים דבורים אוספות טל דבש, שמקורו בהפרשות כנימות או חרקים מוצצי מוהל אחרים, במקום צוף. דבש זה בצבע חום כהה מאד ובעל ריח עשיר של פירות מאודים או ריבת תאנים והוא איננו מתוק כדבש המבוסס על צוף. מקור חשוב לדבש זה הוא איזור ה"יער השחור" בגרמניה אך הוא מיוצר גם בבולגריה ובצפון קליפורניה. ביוון דבש אורנים (סוג דבש העשוי מטל דבש) מרכיב 60-65% של ייצור הדבש השנתי. דבש זה פופלרי בכמה איזורים, גם כמזון בריאות, אך במקומות אחרים קיים קושי למכור אותו בגלל טעמו החזק. בפני ייצור דבש זה קיימות כמה סכנות. הוא מכיל אחוז גבוה יותר של רכיבים שהדבורים אינן מעכלות דבר הגורם לתמותה של מושבות באיזורים בעלי חורף קר. במקומות אלו מסלקים את הדבש מסוג זה מן הכוורות לקראת החורף. מעמדו ההלכתי של סוג דבש זה תלוי במעמדו של "טל דבש" (להלן).
 

ב. מעמדו ההלכתי של דבש הצרעין

תפקידן של הצרעות כמקור לדבש איננו ברור די הצורך ואולי משום שאין אנו מזהים אותן כראוי. לפחות על פי הירושלמי ופירוש "פני משה" היה לדבש הצרעות ערך מסחרי משמעותי. בתלמוד ירושלמי (פאה, ז, ג) מסופר שבית המדרש של העיר צפורי נבנה מרווחי דבש צרעות: "רבי חנניה היה מוכר דבש של דבורים, והיה לו גם דבש של צרעות. פעם אחת באו אליו קונים ומכר להם מבלי ידיעתו מדבש הצרעות. לאחר ימים, עברו שם הקונים ונכנסו אצלו. אמר להם כדי שלא להטעות אתכם עלי להודיעכם שאותו דבש שנתתי לכם היה של צרעות. אמרו לו התברר לנו שאותו דבש הוא טוב לצרכינו, ואותו אנו מבקשים גם כעת. נטל רבי חנניה את הרווחים שהפיק מדבש הצרעות; ובנה מהם את בית המדרש של צפורי"(5).

דבש הצרעות עשוי להיות דבש שהן חומסות מכוורות, לאחר שהן הורגות את הפועלות, או דבש שהן מקבלות מהזחלים בתמורה לבשר שהן מביאות להם. יש עדויות על אנשים שלכדו דבורות בומבוס (תמונה 2), פתחו את הזפק שלהם ואכלו את הצוף שמצוי בהם. במאמר על הצרעה המופיע במדור "למעשה" באתר "מכון התורה והארץ" (לקריאה הקש/י כאן) הובאו דברים בשם ד"ר משה גרשון מן המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. לדבריו יש דיווחים על צרעות הפלך (Polistes) (תמונה 3) שגודלו בתנאי מעבדה וניזונו ממי דבש בתור תחליף לצוף, ופלטו אותם בתאים שבקן. דיווחים כאלה מחוץ לארץ ידועים גם ממיני צרעות אחרות בטבע. מקורות אלו לדבש צרעין אינם סבירים דיים משום שהם דלים וכמעט אין בהם שימוש. ד"ר משה גרשון הציע אפשרות שזו דבורת דבש ננסית (Apis florae) (תמונה 4) מין דבורת בר שמוצאה בדרום מזרח אסיה. מין זה הגיע בשנים האחרונות לדרום הארץ, ולא מן הנמנע שהיו בעבר הרחוק פלישה כזו ונוכחות זמנית של מין זה בארץ ובמצרים. זו מין דבורה קטנה (10-7 מ"מ), וכמו צרעת הפלך היא בונה קן חשוף על שיחים קטנים, אך היא גם מייצרת דבש והתנהגותה דומה להתנהגות דבורת הדבש התרבותית. ייתכן והכוונה למין או מיני צרעות שנכחדו מאזורנו אך כדוגמתם אנו מוצאים במקומות אחרים בעולם כגון צרעת הדבש המקסיקנית (Brachygastra mellifica) (ראה במאמר "יכול אף דבש הגזין והצירעין" (בכורות, ז ע"ב)). כמובן שקשה להציע את צרעת הדבש המקסיקנית משום שמוצאה ביבשת אמריקה.

שאלת המפתח ביחס למעמדו של דבש הצרעות היא טעם היתר אכילת דבש הדבורים. על פי הפוסקים המתירים דבש דבורים בגלל גזירת הכתוב הרי שדבש צרעות יהיה אסור אלא אם כן השאלה תהייה ביחס לדבש שצרעות גזלו מדבורים. פוסקים אחרונים נוטים לחומרה אך בגלל שאין הוא מצוי אין חוששים שמא הוא מעורב בדבש דבורים.
 

ג. מעמדו ההלכתי של דבש גזין (כנימות מקבוצות שונות - אפידים וכנימות מגן)

טל דבש

טל דבש הוא נוזל דביק עשיר בסוכר המופרש על ידי כנימות ממשפחת האפידיים ועל משפחת כנימות המגן. מקור נוזל זה הוא מוהל תאי צמחים שאותו הן מוצצות בעזרת חדק מציצה המוחדר לצינורות השיפה (ה"צינורות" המעבירים את תוצרי הפוטוסינתזה מהעלים לכיוון השורשים). . הנוזל מופרש דרך פי הטבעת ומכיל סוכרים ותרכובות חנקניות שלא נספגו במעיים. במהלך מעבר מוהל תאי הצמח במעי הכנימה עוברות חלק מהתרכובות שינויים כימיים בהשפעת אנזימים שונים. טל הדבש מהווה מצע גידול לפטריות המאלחות את הצמחים ומזון לנמלים המגיעות ללקק אותו. מינים מסויימים של נמלים אוספות או "חולבות" את טל הדבש ישירות מהכנימות ובתמורה מספקות להן הגנה מפני טורפים ופגעי הסביבה. טל הדבש נאסף גם על ידי צפורים, צרעות ודבורים.

כדוגמה למינים המפרישים טל דבש אזכיר שני מיני כנימות ממשפחת הקמחיתיים המאכלסים עצי אשל באזור ים המלח, הנגב וסיני. מינים אלו מפרישים כמויות גדולות של טל דבש המתגבש כטיפות על העלים והגבעולים. מינים אלו נקראים קמחית המן וצפיחית המן. הכנימות עטופות במעטה של שעווה לבנה ולכן קשה לזהותן כחרקים (תמונה 5). תופעה זו היא אחת מהסברות לגבי מקורו של המן שאכלו ישראל במדבר (ראו במאמר "משנגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן" (יומא, נב ע"ב)).

לדעת המתירים את דבש הדבורים בגלל גזירת הכתוב אין כל מקום להתיר את טל הדבש אך על פי הטעם של "מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן" יש מקום להשוואה בין דבש הדבורים וטל הדבש. לענ"ד המפתח להגדרת "מכניסות לגופן" לעומת "ממצות מגופן" נמצא בהשוואה בין חלב שהוא בוודאי בגדר "ממצות" לעומת דבש שהוא בגדר "מכניסות". לכאורה גם החלב וגם הדבש הם תוצר של מזון שנאסף על ידי בעל החיים ועבר שינויים בגופו. פירוש רש"י כפשוטו לא מגדיר באופן מלא את ההבדל בין דבש לחלב: "שמכניסות אותן לגופן - שאוכלין מפרחי האילן ומהן נעשה הדבש במעיהן". ייתכן והמונח "ממצות מגופן" מתייחס למעבר החומרים דרך תאי גופו של בעל החיים ולשינויים המתחוללים בחומרים אלו כתוצאה מכך. החלב מיוצר בבלוטות מיוחדות המנקזות את תוצרתן דרך צינורות אל מחוץ לגוף. החלב נוצר ממים ומאבני יסוד שמקורם במזון המעוכל ונספגו במערכת הדם. מערכת הדם מעבירה את אבני היסוד והמים לתאי בלוטה המסנתזים את מרכיבי החלב. בניגוד לכך הצוף הנאסף על ידי הדבורים לא נספג בתאים אלא עובר שינויים כימיים בקיבת הדבש המהווה חלל מבודד משאר גוף הדבורה. בניגוד לסינטיזת מרכיבי החלב הרי שהפעילות האנזימטית בקיבת הדבש לא כוללת בנייה מחדש של תרכובות אלא שינויים בתרכובות הקייימות של הצוף ובעיקר פירוק העמילן והסוכרוז למולקולות קטנות יותר.

טל הדבש דומה באופן עקרוני לדבש הדבורים משום שהוא מופרש מפי הטבעת של הכנימות ולא מבלוטות מיוחדות כפי שהדבר מתרחש בהפרשת השילק (ראה להלן). השינויים החלים במוהל תאי הצמח עד להפרשת טל הדבש על ידי הכנימות דומים לשינויים שעובר הצוף עד להפיכתו לדבש. הרכב טל הדבש תלוי במידה רבה במגוון התרכובות במוהל תאי הצמחים שמהם הכנימות ניזונות. ניתן להתייחס למעבר הנוזלים דרך מערכת העיכול כמעבר בחלל חיצוני לכנימה בדומה לקיבת הדבש (6). לאור השוואה זו ייתכן וגם טל הדבש יהיה מותר לאכילה בדומה לדבש הדבורים.
 

שילק (Shellac)

השילק הוא שרף המופרש על ידי נקבות כנימת הלכה (Kerria lacca) החיה על עצים בעיקר ביערות הודו ותאילנד (תמונה 6). השרף מעובד ונמכר בצורת פתיתים המומסים בכהל אתילי ליצירת שילק נוזלי. השילק משמש לצביעה, הברקה, ציפוי מזון ועץ ועוד והוא השרף התעשייתי היחיד שמקורו מן החי.

כנימת הלכה היא חרק בצבע שני שבשלב הזחל גודלו 2-3 מ"מ. נחילים גדולים של כנימות ניזונים מעצים פונדקאים מסוימים הנקראים "עצי לכה". מחזור החיים של הכנימה נמשך כששה חודשים והוא מוקדש לאכילה, רבייה והפרשת לכה המשמשת כמעטפת הגנה לזחלים. בעונות מסוימות בשנה הכנימות רוחשות במספרים כה גדולים עד שהעצים נצבעים בצבע אדום או וורוד. כאשר הכנימות מתיישבות על ענפים או גזעים הן שולחות חדק דמוי עוקץ על מנת לחדור דרך קליפת העץ ולמצוץ מוהל תאים עד מותן. בשפת יצרני השילק התופעה מכונה "סעודת המוות". תוך כדי תזונה הן מתרבות כאשר כל נקבה מטילה במהלך חייה כאלף ביצים.

מוהל התא המעוכל עובר בגוף הכנימות שינויים כימיים ולבסוף הוא מופרש דרך נקבים המנקזים בלוטות רבות (חד תאיות ורב תאיות) המפוזרות מתחת לכל שטח הפנים של הקוטיקולה.(7)  בעת המגע עם האוויר הנוזל המופרש יוצר כיסוי דמוי קליפה קשה המכסה את כל הנחיל. במשך הזמן כיסוי זה הופך לקרום העוטף את הכנימות והענפים. הפרשת הלכה נועדה להכין את המצע עליו יתפתח הדור הבא. היא מספקת את הנוזל שבו הביצים מתפתחות עד לשלב הבגרות של הדור הבא. בדומה למינים רבים של כנימות המגן גם כנימת הלכה מפרישה כמויות גדולות של טל דבש.

5% מהכנימות המצטברות על הענפים הם זכרים ולאחר שהם מפרים את נחילי הנקבות גם הם מתחילים ב"סעודת המוות". למרות שהם תורמים על ידי הפרשה ישירה רק מעט לכה, תרומתם העקיפה גדולה משום שהנקבות מגבירות במידה רבה את הפרשת הלכה רק לאחר הפרייתן. ככל ששכבת הלכה על הנחיל מתעבה הוא הופך בהדרגה לפחות פעיל. בחודש השישי או השביעי בוקעים הצעירים מתוך הקרום ומחפשים אתרי הזנה חדשים. יצרני השילק מסייעים לזחלים למצוא אתרי הזנה מוצלחים. לשם כך קוצצים ענפים הנושאים מושבות של כנימות ימים ספורים לפני הבקיעה וקושרים אותם על ענפי עצים לא נגועים בעלי ענפים צעירים ועדינים. לאחר השלמת תהליך זה אין צורך בטיפול נוסף.

את השילק מפיקים על ידי קרצוף גזעי עצים שעליהם חיות הכנימות. על מנת לייצר 500 גרם פתיתי שילק יש צורך ב – 100,000 כנימות. את חומר הגלם להכנת השילק המכיל שבבי עץ וחלקי גוף של הכנימות מניחים בשרוולי בד קנבס ומחממים מל אש. החום ממיס את חומר הגלם המטפטף החוצה מתוך הקנבס ומותיר אחריו את הפסולת המוצקה. השילק הסמיך והדביק מיובש למשטחים דקים ולאחר מכן נשבר לפתיתים. לקראת השימוש טוחנים את השילק לאבקה עדינה ומערבבים אותה עם כוהל אתילי להכנת השילק הנוזלי. שילק מכיל באופן טבעי כמות קטנה של דונג (3-5%) שמקורו בכנימה. כאשר מעוניינים לצבוע צביעה נוספת על השילק יש לסלק את הדונג על מנת לאפשר את הדבקת צבע הכיסוי אל המשטח. ההרכב הכימי המדויק של השילק לא ידוע אך המרכיבים העיקריים הם: hydroxy fatty acid esters ,sesquiterpene acid esters , Aleuretic acid, r-butolic acid, shellolic acid, and jalaric acid . ההרכב תלוי במידה רבה במקור והעיתוי של קציר מקלות השילק.

פוסקים רבים מתירים את אכילת השילק אף מלכתחילה אם כי הרב מרדכי אליהו זצ"ל אסר אף בדיעבד (אנצי' לכשרות המזון להרב אדרעי עמ' רנ). ועי' שו"ת והרים הכהן (ח"ב קונט' צפונות המזון עמ' 29). בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' כד) התיר לכתחילה את השימוש בתמצית זו כאשר היא מעורבת בכהל מכמה טעמים:

א. לדעתו השילק דומה לדבש משום שאינו מתמצה מגופו של השרץ וכדעת המתירים גם דבש גזין וצרעות. קטונתי אפילו מלומר קטונתי מול ענקים אך לא ירדתי לסוף דעתם של המשווים בין דבש לשילק. בניגוד לדבש הנפלט מקיבת הדבש מבלי לעבור בתאי גוף הדבורה ומבלי לעבור שינויים כימיים קיצוניים הרי שהשילק מופרש מבלוטות (צברי תאים מפרישים) המפוזרות על, כמעט, כל שטח הפנים של הכנימות לאחר עיבוד מוהל תאי הצמח. השילק דומה יותר לחלב בהמה טמאה מאשר לדבש (או אפילו טל-דבש).

ב. לאחר הפרשת השילק הוא מתקשה ולכן מעמדו כ"פירשא" שהרי אין הוא ראוי לאכילה כמות שהוא.

ג. השימוש בשילק הוא רק לאחר המסתו בכוהל ולכן הוא בטל ברוב שהרי אין הוא נותן טעם לשבח.

 

תמונה 1. צרעה מזרחית		תמונה 2. דבורת הבומבוס

 

תמונה 3. צרעת הפלך		תמונה 4. דבורת דבש ננסית        צילם: גדעון פיזנטי

  

תמונה 5. כנימת מגן שעוונית       צילם: Fir0002		תמונה 6. כנימת מגן שעוונית        צילם: Fir0002

 

הרחבה

סקירה ביולוגית

מוצרי הכוורת ומקורם בגוף הדבורה

דבש

הדבש הוא מקור מזון של הדבורים וצאצאיהן. חומר הגלם לייצור דבש הדבורים הוא הצוף שהפועלות אוספות מהפרחים מסביב לכוורת. הפועלות מוצצות את הצוף מהפרחים בעזרת חדקן והוא עובר אל קיבת הדבש (זפק) הנראית כעין כיס הנמצא, בין הלוע והקיבה האמיתית בחלל הבטן של הדבורה. בקצה הפנימי של קיבת הדבש יש שסתום המונע מהצוף להמשיך את דרכו במערכת העיכול של הדבורה. במהלך התעופה אל הכוורת הסוכרים הנמצאים בצוף עוברים פירוק על ידי אנזימים המופרשים מבלוטות הנמצאות בקדמת הפה של הדבורה. על מנת להגביר את פעילות האנזימים הדבורה מערבלת את הצוף בעזרת שאיבת הצוף חזרה אל החדק ובליעתו מחדש כמה פעמים.

האנזימים הפעילים בדבש הם: 1. אינוורטז (Invertase) שהוא האנזים החשוב ביותר בדבש. תפקידו לפרק את הדו־סוכרים (למשל סוכרוז) והטרי־סוכרים לחד־סוכרים (גלוקוז ופרוקטוז). הגלוקוז והפרוקטוז משמשים כמקור אנרגיה זמין לדבורים. בנוסף לכך התמרה זו גורמת להעלאת ריכוז המומסים בדבש ובכך נמנעת תסיסתו וקילקולו לאורך שנים רבות. האינוורטז רגיש מאד לעליית הטמפרטורה ולכן במשך הזמן רמת פעילותו בדבש יורדת אם כי בקצב איטי מאד. היום מקובל להשתמש ברמת פעילות האנזים כמדד לקביעת טריות הדבש ותנאי שימורו. 2. דיאסטז (Diastase) הנקרא גם עמילז (Amylase) מפרק את העמילן לסוכרים. 3. גלוקוז אוקסידאז (Glucose oxidase) מפרק את הגלוקוז לחומצה גלוקונית ומי חמצן. 4. קטלז (Catalase) מפרק מי חמצן למים וחמצן. פוספוטז חומצי (Acid phosphatase) מסיר זרחות אנאורגניות. מקורם של שלושת האנזימים הראשונים בבלוטות קדמת הפה של הדבורה, מקור שני האנזימים האחרונים (קטלז ופוספוטז חומצי) הוא בצוף הפרחים ולכן אינם מצויים בכל סוגי הדבש. חלק מהאנזימים מאבדים בתהליך איטי, הנמשך שנים, את יכולתם הקטליטית אך נוכחים בדבש הנאכל.

הדבש המעובד מהווה מקור אנרגיה יעיל לדבורים, בני אדם ובעלי חיים משום שהוא מכיל סוכרים פשוטים שהגוף יכול לנצלם בקלות. הדבש נשמר במשך תקופות ארוכות מבלי להתקלקל ואף ניתן להשתמש בו כדי לשמר כדברי הגמרא בבבא בתרא (ג ע"ב): "... ההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא. טמנה שבע שנין בדובשא".

כאשר הדבורה מגיעה לכוורת היא עשוייה לבצע אחת מבין הפעולות הבאות: 1. להאכיל את חברותיה בעזרת הצוף שבפיה. 2. להפריש את הצוף שאגרה לאחד התאים בחלת הדבש (העשויים משעווה שהדבורים מייצרות בעצמן) לשם עיבוד מאוחר יותר. 3. להעביר את הצוף ישירות לפועלת אשר בולעת אותו אל קיבת הדבש שלה(8). הפועלת המקבלת מפרישה את הצוף בין שתי לסתותיה, שם הוא עובר תהליך ייבוש בעזרת זרמי אוויר הנוצרים על ידי נפנוף כנפי הפועלות שבפתח הכוורת(9) וכך הופך לצמיגי יותר. החום בכוורת הדבורים גורם להתאדות מים נוספים מהדבש גם לאחר העברתו לתאי החלה. דבש מכיל בממוצע בין 17% ל-20% מים ואילו בצוף המובא לכוורת ריכוז המים הוא בין 60% ל-90%. ריכוז המים בצוף קובע את כמות הדבש שתתקבל ממנו. על מנת לייצר ק"ג דבש בריכוז 80% יש צורך ב – 4 ק"ג צוף. לאחר שהתאים בחלת הדבש מלאים והדבש הגיע לריכוז המים הדרוש הדבורים חותמות אותו במכסה שעווה. חתימה זו מונעת את קלקול הדבש הנוטה לספוח מים. לחתימת התאים יש תפקיד נוסף והוא מניעת מגע מי החמצן הנוצרים בדבש, כתוצאה מפעילות האנזים גלוקוז אוקסידאז, עם האוויר הגורם לפירוקם. מי חמצן אלו מסייעים לשימור הדבש בעזרת פעילותם האנטי בקטריאלית.

לסכום: דבש דבורים מכיל צוף מרוכז (לאחר אידוי חלק גדול מהמים שבתוכו) וכמות קטנה של אנזימים. אם מקור ההיתר של הדבש הוא גזירת הכתוב הרי שנוכחות האנזימים בדבש אינה מעוררת קושי. בניגוד לכך אם טעם ההיתר הוא משום שהדבש איננו חלק מגוף הדבורה הרי שמתעוררת השאלה מדוע האנזימים המופרשים מגוף הדבורה אינם אוסרים את הדבש. ניתן ליישב את הקושי בכך שהאנזימים, שכל תפקידם הוא לשמש כזרזים לתהליכים הכימיים המתרחשים בדבש, אינם נחשבים כאוכל או משקה ולכן לא חל עליהם הכלל של היוצא מהטמא טמא(10). ייתכן גם שכמות קטנה זו בטלה בששים למרות שלכאורה יש לאנזימים מעמד של "מעמיד". הסבר זה מחייב הגדרה מדוייקת של המונח ההלכתי "מעמיד" שאיננו בטל ברוב משום שהעובדה שהדבש צמיג איננה קשורה לפעילות האנזימים אלא לאידוי המים. השאלה האם פירוק הסוכרים מעניק לאנזימים מעמד של "מעמיד" עדיין פתוחה. כאמור, אנו עוסקים בדבש נקי שאינו כולל חלקי דבורים או דונג.
 

אבקת פרחים ("פולן")

הדבורים אוספות את גרגירי האבקה של הפרחים בעזרת דחיסתם לתוך "שקי אבקה" הנמצאים על רגליהן האחוריות ולתוך גומה בחדק (תמונה 7). האבקה מועברת לתאים מיוחדים הנמצאים בסמוך לתאי הזחלים בחלת הדבש ומשמשים להאכלת הזחלים. כמות האבקה מותאמת למספר הוולדות ובניגוד לדבש היא אינה נשמרת לאורך זמן. בתנאים של מחסור באבקה מצטמצמת הטלת הביצים על ידי המלכה. לגבי אבקת פרחים לא מתעוררות בעיות כשרות שהרי היא לא שהתה בתוך גופה של הדבורה ולא עברה עיבוד על ידה. אמנם הדבורה מרטיבה את האבקה בצוף ורוק אך רק על מנת לגבשה לגוש אחד לצורך ההובלה לכוורת. הכוורנים משקעים מאמץ לייבש את האבקה על מנת למנוע את קילקולה.

דונג

דבורים משתמשות בדונג על מנת לבנות את חלות הדבש ולחתום את התאים המלאים בדבש או אבקה (תמונה 8). הדונג מיוצר על ידי הפועלות (נקבות) הצעירות (הייצור המיטבי מתקיים בגיל 12-18 יום), המפרישות אותו מ – 8 זוגות בלוטות הנפתחות בחלק הפנימי של לוחיות הגחון של הבטן בפרקים 3-6. גודל בלוטות הדונג תלוי בגיל הפועלת ולאחר שהיא מתחילה במסעות איסוף מחוץ לכוורת הן מתחילות להתנוון. הדונג מופרש כנוזל ומתמצק לאחר המגע עם האוויר. טיפות הדונג מתגבשות בהתחלה כקשקשים שקופים חסרי צבע (באורך 3 מ"מ ועובי של 0.1 מ"מ) ורק לאחר לעיסתן על ידי הפועלות הן הופכות לאטומות. הדונג בחלת הדבש החדשה בגוון לבן ובהדרגה הופך לצהוב ולחום בגלל הצטברות של שמני אבקת פרחים ופרופוליס. לצורך הכנת 1 גרם דונג יש צורך בכ – 1,100 קשקשים. הפרשת הדונג מתבצעת כאשר טמפרטורת הסביבה היא לפחות בין 33-36 מעלות צלזיוס. האנרגיה הדרושה לייצור הדונג רבה מאד ועל כל גרם דונג הדבורים חייבות לאכול 8 גרם דבש. מעריכים שלייצור 1 ק"ג דונג הדבורים עפות מרחק השווה להקפת כדור הארץ כ - 13 פעמים (530,000 ק"מ לכל ק"ג דונג).

פרופוליס

הפרופוליס הוא תערובת של הפרשות מבלוטות בפי הדבורים ובטנן עם חומרים צמחיים שונים, שאותם הדבורים אוספות בסביבתן. לתערובת זו מרקם צמיג דמוי זפת והדבורים משתמשות בו למטרות הקשורות לתחזוקת הכוורת. הן סותמות בעזרתו סדקים קטנים הנפערים בכוורת על מנת למנוע חדירת פולשים. בעזרת הפרופוליס הן חונטות גופות של בעלי חיים זרים או חלקים שלא ניתן היה לסלקם ובכך שומרות על ההיגיינה של הכוורת. לפרופוליס השפעות מחטאות והוא מנוצל למטרה זו גם על ידי האדם. הההרכב של הפרופוליס משתנה מכוורת לכוורת ובין איזור לאיזור. בדרך כלל צבעו חום כהה אך ניתן למצוא פרופוליס ירוק, אדום, שחור ואפילו בגווני לבן. הצבע נקבע על פי הרכב הצמחים הנמצאים בסביבה.

חומר הגלם העיקרי של הפרופוליס הוא שרף עצים הנאסף באופן דומה לאבקה אך עובר עיבוד במהלך האיסוף. הדבורים מגלות העדפה לשרף של מיני עצים מוגדרים ונראה שבכל עת נתונה הן מזהות את העץ שאיכות השרף שלו גבוהה ביותר לצרכיהן. הדבורים לשות אותו בעזרת רגליהן הקדמיות ומוסיפות לתערובת רוק ודונג. הרוק מכיל אנזימים הגורמים לשינויים כימיים בשרף. השרף מועבר לרגליהן האחוריות שם נאגר בשקי האבקה ומובל לכוורת לשימוש מיידי או לצורך איחסון. בדרך כלל מכיל הפרופוליס 55% שרף עצים המופרש על ידי הניצנים (על מנת להגן על העץ מפני מזיקים), 30% דונג, 10% שמנים אתריים וכ- 5% פרחים.

מזון מלכות

מזון מלכות הינו תוצר מזון המופרש על ידי דבורי דבש צעירות מבלוטות תת-לועיות (hypopharyngeal glands), ומשמש להזין את זחלי הדבורים ואת המלכות. מזון המלכות הוא נוזל סמיך בצבע לבן המכיל כ – 67% מים, 11% סוכרים פשוטים, 12.5% חלבונים, 5% שומנים, מינרלים, ויטמינים והורמונים ייחודיים. הרימות העתידות להיות מלכות מוזנות במזון מלכות החל מהיום השלישי ומגיעות למשקל כפול מזה של הפועלות.
 

תמונה 7.  שק אבקה - הגוש הצהוב על רגל הדבורה		תמונה 8.  כוורת נחיל דבורים          צילם: חנוך פלסר

 

 

---

(1) הכוונה לאכילה בתערובת, כשאין הם נראים, ולא בנפרד משום שאז עולה האיסור של "בל תשקצו". כמו כן לא אתייחס לבעיות הקשורות לתערובת חלקי דבורים (למשל רגלים) או חרקים אחרים בחומרים הנידונים ואניח שמדובר בחומרים טהורים. על תערובות מעין אלו ראה: הרב א. צ. רייכמן, 'ביטול איסור בדבש', הליכות שדה 112, 33-43.
(2) במאמרו של הרב זמיר כהן ("מה בדיוק מכיל דבש דבורים") נטען בשם "מחקר חדש" שהאנזימים המופרשים לדבש על ידי הדבורה מתפרקים "עד שלא נותר ממנו דבר". ממצאי "מחקר חדש" זה סותרים את כל המחקרים המדעיים שהתפרסמו בשנים האחרונות ולמעשה משמיטים במידת מה את הקרקע מתחת לאפשרות להכשיר חומרים אחרים הדומים באופן עקרוני לדבש ומכילים רק אנזימים של בעל החיים הטמא.
(3) על פי דברי הרא"ש (בכורות, פרק א' סימן ז') מחלוקת זו תלויה בשאלה האם פוסקים כדברי האיכא דאמרי הראשון בדברי רב ששת כדעת ר"ת או כאיכא דאמרי השני.
(4) אלא אם כן נטען שכל תוצרי הכוורת נכללים בשם "דבש דבורים".
(5) מתוך מאמרו של הרב מרדכי הוכמן "בית מדרש - מדבש צרעות". בגלל הקושי ליישב את סיפור זה עם המציאות הידועה לנו היום סבר המחבר שהמעשה מפרש באופן סמלי את מזמור קי"ח בתהילים.
(6) אמנם הצוף מופרש מקיבת הדבש, שהיא חלק ממערכת העיכול, דרך הפתח שדרכו הוא נכנס ובכנימות המוהל מופרש מהקצה המנוגד של צינור העיכול.
(7) הקוטיקולה היא מבנה רב שכבתי העוטף את העור החיצוני של רבים מחסרי החוליות ויוצר כעין שלד חיצוני. המרכיב העיקרי בקוטיקולה של פרוקי הרגלים (הכנימות נכללות בקבוצה זו) הוא הכיטין (תרכובת של יחידות רב סוכר) המשולב בחלבונים, שומנים ועוד.
(8) להעברת הדבש בין הפועלות יש יתרון נוסף והוא העלאת ריכוז האנזימים בדבש בעזרת רוקה של הפועלת המקבלת.
(9) בנוסף לחשיבותו בייבוש הדבש יש לנפנוף הכנפיים חשיבות בשמירה על טמפרטורה קבועה ונוחה בקן.
(10) ילקוט המכוורת, 124.

 

רשימת מקורות:

הרב יגאל הדאיה, 'דיני חרקים במזון', אמונת עתיך 33, שבט-אדר תש"ס. 

לעיון נוסף:

זהר עמר, 'כנימת הלכה במקורות היהודים', המעין מ"ז א' (תשרי תשס"ז) 35-40.

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)