ניצוץ יהודי / רפי זברגר

נדרים צא ע''ב
 

הקדמה 

בסייעתא דשמיא אנו מסיימים היום את המסכת. המשנה האחרונה בדף הקודם מתארת השתלשלות הלכתית ביחס למקרים בהם האשה ''מעידה'' על עצמה שהיא במצב היוצר עילה לגירושין.
בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה:
בתקופה מסוימת פסקו כי בסיפור האשה על אחד המצבים שמיד נזכיר, יכולה היא לחייב את בעלה לגרשה, ולא עוד אלא שהיא זוכה בכתובתה.
1. האומרת טמאה אני לך,
הגמרא העמידה דין זה באשת כהן שהעידה כי נאנסה, וכידוע אשת כהן אסורה לבעלה גם אם היא נאנסה (בניגוד לאשת ישראל המותרת לבעלה). במקרה זה כאמור בעלה חייב לגרשה והיא זוכה בכתובה.
2. שמים ביני לבינך,
מעידה כי בעלה אינו מסוגל לקיים יחסי אישות המביאים לפריון (''אינו יורה כחץ'') ורק ''השמים'' יכולים להעיד על עובדה זו.
3. ונטולה אני מן היהודים.
הדירה את עצמה מתשמיש המיטה מכל היהודים, כולל מבעלה
חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה,
בתקופה מאוחרת יותר ראו חכמים כי נשים ניצלו הלכות אלו במצב שהם ביקשו להינשא לאדם אחר, על ידי אמירת אחת משלש טענות אלו כדי להתגרש מבעליהן ולקבל את כתובתן, ולכן קבעו החכמים:
1. האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה
אשת כהן המספרת כי נאנסה אינה נאסרת על בעלה עד שתביא ראיה שאמנם נאנסה.
יש דיון נרחב במפרשים כיצד אשה זו יכולה לחיות עם בעלה, לאחר שסיפרה כי נאנסה, שהרי מדין תורה היא אסורה על בעלה משום ''שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא'', כיצד אם כן חכמים התירו לה זאת.
אחת התשובות לשאלה זו היא שבמקרה זה באמת אין האשה נאמנת מדין ''שוויה נפשיה חתיכה דאיסורא'' שכן מדובר באיסור המשפיע גם על בעלה (''חב לאחריני'') ולא אומרים דין זה אם האיסור משפיע גם על אחרים. לכן אין כאן אפילו איסור דאורייתא.
2. השמים ביני לבינך - יעשו דרך בקשה,
האם האשה מספרת על קשיים בפוריות של בעלה, מציעים חכמים להתפלל ולהתחנן לקדוש ברוך הוא שיעזור להם לקיים מצוות פריה ורביה.
3. ונטולה אני מן היהודים - יפר לחלקו ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים
חכמים אומרים לבעל במקרה של נדר האשה ליהנות מכל היהודים, להפר את חלקו בנדר, כך שלאחר ההפרה תהיה מותרת לו ועדיין אסורה לכל העולם. זוהי תקנה מיוחדת של חכמים להפרה חלקית, כדי להתמודד עם נדר שכזה. 
  

הנושא

לקראת סוף המסכת מביאה הגמרא ארבעה מקרים ''פחות נחמדים'' לסיים בהם את המסכת, הקשורים באיזו צורה לעניינים של המשנה. נפרט את המקרה האחרון וננסה ללמוד ממנו בכל אופן מסר חיובי, כיאה לסיום מסכת:
ההוא נואף דעל לגבי דההיא אנתתא, אתא גברא, סליק נואף איתיב [בכלאי] בבא
נואף נכנס לביתה של אשה כדי לנאוף איתה, ובעלה הפתיע אותו ונכנס לבית. משראה אותו התחבא מאחורי דלת הבית.
הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא, בעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאינתתא,
היה שם דבר מאכל פתוח (שחליים) גלויים במשך כל הלילה ונחש אכל מהם וחוששים שמא ארס הנחש נשאר במאכל והדבר מהווה סכנת חיים לאוכלו. בעלה של האשה רצה לאכול מאותו מאכל, מבלי שאשתו ראתה וידעה על כך, שהרי אם הייתה יודעת בוודאי הייתה מונעת אותו מלאכול זאת.
אמר ליה ההוא נואף: לא תיכול מנהון דטעמינון חויא;
יצא אותו נואף ממחבואו וגילה את עצמו כדי להזהיר את הבעל מלאכול את המאכל המסוכן. למרות שבכך גילה לבעל כי ביקש לנאוף עם אשתו, העדיף הנואף להציל את הבעל מלהתחבא ממנו שלא יגלהו.
אמר רבא: אינתתיה שריא, אם איתיה דעבד איסורא, ניחא ליה דליכול ולימות, דכתיב (יחזקאל כ''ג, ל''ז): כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה:
פוסק רבא כי אשה זו מותרת ולא נאסרת על בעלה משום אשת איש שזנתה מרצון (הנאסרת על בעלה), כיוון שאם באמת אותו נואף היה מבצע בה מעשה, הרי שלא היה אכפת לו ממותו של הבעל, ולא היה מבקש להצילו. זאת לומד רבא מפסוק ביחזקאל, ''המחבר'' בין ניאוף לרצח (דם בידיהן). הנואף אינו חושש גם לבצע פעולת רציחה, ולכן כמובן שלא היה מציל את בעלה של האשה.
פשיטא!
שואלת הגמרא מהו חידושו של רבא, הלא פשוטים הם הדברים, וברור שהנואף טרם ביצע את זממו כהוכחת רבא, ולכן דבריו לכאורה מיותרים!
מהו דתימא איסורא עבד, והאי דאמר ליה, דניחא ליה דלא לימות בעל, דתהוי אינתתיה עלויה מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם (משלי ט', י''ז), קא משמע לן.
עונה הגמרא תשובה מעניינת: ניתן היה דווקא לחשוב שיש לנואף אינטרס להשאיר את הבעל בחיים למרות שהוא כבר נאף עם אשתו. זאת לאור הפסוק במשלי ''מים גנובים ימתקו'', ובכך יהפוך את מעשה הניאוף ''למתוק יותר''. שהרי אם היא תישאר אשת איש והמעשה ימשיך להיות אסור, זה ''מתוק'' יותר מאשר היא תיהפך לאלמנה (אם יהרוג את הבעל) ואז כבר לא יהיה איסור אשת איש. לכן רבא משמיע לנו שלא אומרים ''סברה'' זו, וככל הנראה לא בוצע מעשה הניאוף.
 

מהו המסר

דבריו של רבא, המוכחים מהפסוק ביחזקאל, מעידים כי אדם שעבר את הגבול, וביצע מעשה ניאוף, "אין לו עכבות''. הוא כבר עשה מעשה נורא של ניאוף, ואין לו מניעה לבצע עוד מעשה שפל של רצח (או לפחות אי מניעת הרג).
אבל גם אדם המבקש לבצע מעשה ניאוף וטרם הספיק, מידת בושתו גדולה והפחד מפני פגישה עם הבעל של האשה הסוררת אמורה להפחידו ולהכניס אותו יותר עמוק במחבואו, שמא יראהו הבעל ויתבייש מאוד במעשיו. למרות זאת, אנו ''מגלים'' את מידת רחמנותו של ''הנואף הפוטנציאלי'' ואין הוא חושש להתגלות בפניו, רק כדי להצילו ממוות ודאי (אכילת ארס נחש).
אם כן, גם מתוך המצב הקשה של רצון לניאוף ולעבור עבירה קשה וחמורה, גם שם אנו בעצם רואים את הנקודה הפנימית הטובה שיש בכל יהודי. את הרצון למנוע מותו של אדם, גם כזה שיש מפניו בושה גדולה.
אולי אפשר גם לומר, כי ההתגלות של הנואף הפוטנציאלי בפני הבעל, בעצם מעורר אותו לזיק של תשובה על מעשיו, ומתוך הבושה הגדולה שתהיה לו באותו מעמד, אולי יצטער צער רב על מחשבותיו ורצונותיו, ויקבל על עצמו שלא לשוב למעשיו הרעים.
נשתדל לראות דברים טובים ויפים, גם מתוך מצבים פחות טובים, ולגלות את הניצוץ הטוב הקיים בכל יהודי ויהודי. 
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלמה של אילנה בת שרח
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]