מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

חיוב סילוק צואת כלבו

הרב צבי שפיץ

בבא קמא יח ע"ב

שאלה:
ראובן שגר במושב, מחזיק ברשותו כלב שמירה שקשור בשרשרת, מפני גנבים ששכיחים באיזור מגוריו. מידי פעם כשהולך עם הכלב בבוקר ברשות הרבים, למרות שמחזיקו עדיין עם השרשרת, הוא מאפשר לו מרחב גדול כדי שיעשה את צרכיו, והכלב עושם באמצע המדרכה ברה"ר או שנכנס לחצר פרטית ועושה זאת שם.
האם ראובן בעל הכלב חייב לסלק את צואת כלבו ממקומות אלו? ומה הדין אם לא סילקם, והולכי רגל ברה"ר שלא השגיחו בכך החליקו עליהם, וניזקו בגופם או בממונם כתוצאה מכך?

תשובה:
א. מעיקר הדין בעל הכלב פטור מלסלק את צואת כלבו, בין אם כלבו עשה זאת ברשות הרבים, ובין אם עשה זאת בחצר פרטית. לפיכך אם אנשים החליקו על צואת הכלב, וכתוצאה מכך ניזוקו הם או ממונם - פטור בעל הכלב מלשלם להם את ניזקם גם בדיני שמים.
ב. אמנם למרות הפטור מתשלום, ודאי שהיושר וההנהגה הראויה היא, שבעלי הכלבים יסלקו את צואת כלבם בכל מקום שעשו זאת.
כמו כן אם הם גרים במקומות שאי סילוק צואת כלבם, יגרום לחילול השם - חייבים מדין תורה לסלקם, אע"פ שלא ניתן לחייבם ממון מחמת כך.

מקורות:
צואת הכלב נחשבת - צרורות, והיא תולדה של רגל
כתב רש"י בב"ק (יח:) וז"ל: גללים [פי' צואת בהמתו או כלבו וכדו'] - נחשבים צרורות ע"כ. כלומר, למרות שזה בא מגוף הבהמה, אולם מכיון שאין זה חלק מגופה אלא דבר חיצוני שנוצר ממנה ומכוחה - דינם כצרורות, שהיא תולדה של רגל. והלכה למשה מסיני שמשלמים עבור הנזק הממוני הישיר שנגרם, כאשר הצרורות הזיקו לממון חבירו - חצי מהנזק.
והיות וצרורות הינם תולדה של רגל, הרי מבואר בגמרא (ה:) שישנה גזרת הכתוב שבעל הבהמה פטור על נזקי שן ורגל ברשות הרבים, ואפילו בדיני שמים. כי אינו מחויב לשמור על כלבו או בע"ח אחר שברשותו מנזקי שן ורגל כשהולך ברה"ר, מכיון שהתורה התירה לו להוליכו שם. ולכן הוא פטור על כל דבר שבעל חיים שברשותו עושה שם כדרך רגילותו [אורחיהו].
לפיכך גם הטלת הגללים ברה"ר – הם חלק מאורחיהו של הכלב, ונחשב כתולדה של רגל בצורת צרורות. והיות והתורה התירה לכלבו להיות ברה"ר באופן שאינו ראוי לנשוך או לקפוץ על בני אדם, לכן אם עשה את גלליו ברה"ר - אין דבר זה מתייחס לבעל הכלב, והוא פטור מלסלקם - כי הוא נחשב כאדם זר כלפם.
ונגדיר זאת יותר. מאחר וסיבת החיוב של האדם לשלם על נזקי ממונו כלולה בדברי התורה "ולא ישמרנו בעליו", לפיכך בכל המקרים שאין לבעלי הממון חיוב שמירה - אין גם את החיוב תשלומים על מעשי כלבו או בהמתו, ואין מעשה בהמתו מתייחס אליו לחייבו.
הטעמים לפטור אם החליקו וניזוקו בצואת הכלב
לפיכך אפילו אם עוברי אורח החליקו על הגללים, וניזוקו מהקרקע שעליהם הם הונחו ע"י הכלב, גם לדעת התוס' (ב"ק כח: בד"ה ונישוף באבן וכו', ובדף נ: ד"ה לשמואל וכו') שתמיד בעל הבור חייב לשלם על נזק שנגרם מחמת בור כשאדם חפרו, אולם בנידון דנן - בעל הכלב פטור משתי סיבות על הנזק שנגרם מחמת צואת כלבו.
א. כי הנזק ע"י הצואה שהונחה במקום - הזיקה כדין בור ברה"ר. ובגמ' (ב"ק מח.) דרשו את הפסוק "כי יכרה - איש בור" ולא - שור בור. כלומר, שדווקא אם איש כרה בור, חייב כורה הבור על נזקיה, אבל אם בהמתו יצרה את הבור - בעליה פטור על נזקיה. לפיכך בנידון דנן שהכלב הוא זה שיצר את הבור ע"י גלליו, בעליו פטור.
ב. מהטעם שנאמר לעיל, שאין בעל הכלב חייב לשמור על מעשה כלבו שעושה ברה"ר כאשר הוא מתנהג כפי דרכו. ולכן גם אם הגללים היו מזיקים באופן של רגל ברה"ר, ולא בצורה של בור, בעל הכלב פטור על הנזק שנגרם מצואת כלבו ומכל מה שקשור ומסתעף מכך. כי התורה פטרה על נזקי רגל ברה"ר כמבואר בב"ק (ה:).
הפטור גם אם הכלב עשה צרכיו ברשות היחיד
והנה בנידון דנן, גם אם הכלב עשה את צרכיו בחצר פרטית, שמקום זה על בעל הכלב לשמור את כלבו שלא יכנס לשם, ולכן אם כלבו או בע"ח אחר שברשותו יזיק שם - חייב לשלם שנאמר "וביער בשדה אחר". למרות זאת בעל הכלב פטור מלסלק את צואת כלבו מהחצר הפרטית. וכן פטור מכל נזק ממוני שנגרם כתוצאה מגללים אלו לבעל החצר ולנמצאים שם.
והטעם: במקרה שניזוקו שם כתוצאה מהחלקה על צואת הכלב, כבר התבאר לעיל שמכיון שזה נחשב בור שחפר ויצר הכלב בלבד ולא בעליו - לכן פטור בעליו מכל תשלום על נזקי בורו של כלבו.
כמו כן לגבי סילוק צואת הכלב, שהגיע לשם בגלל שבעליו פשע בכך שלא שמר שכלבו לא יכנס לחצר הפרטית שלא ברשות – גם יהיה פטור הבעלים. כי התורה חייבה את בעל הכלב רק אם הכלב הזיק בפועל בגופו או ע"י כוחו בצורה של צרורות לממון חבירו, וכתוצאה מגוף הבהמה או מצרורות אלו - נחסר ממונו של הניזק ממה שהיה לו לפני הנזק. ולכן אם בהמתו דרכה על חפצים שהיו ברשות היחיד ושברה אותם או שאכלה מפירות וירקות שגדלו שם או אפילו אם הבהמה או הכלב הטילו את גלליהם על העיסה או הלחם שהיו מונחים שם, וכעת מחמת הגללים צריך לזורקם לאשפה. במקרה זה מכיון שממון הניזק נחסר באופן ישיר מחמת מעשה בהמת המזיק, חייב בעל הבהמה לשלם לניזק את ניזקו. [ומבואר בגמ' (ב"ק יח:) שרק אם הבהמה הטילה את גלליה שנחשבים צרורות על העיסה של הניזק, כשעמדה במקום דחוק ועשתה זאת מחוסר ברירה - רק במקרה זה חייב בעל הבהמה לשלם חצי מהנזק כדין צרורות. אולם אם למרות שיכלה לעשותם במקום אחר, היא העדיפה הפעם באופן משונה לעשותם דווקא על העיסה, נחשב הדבר כתולדה של קרן, והחיוב הוא מדין קנס, ולא גובים זאת בזמן הזה.]
אולם בנידון דנן הרי מחמת צואת הכלבים שנמצאת על המדרכה או על הדשא שבחצר הפרטית - לא נחסר מאומה מממון הניזק, כי המדרכה או הדשא, לא ניזוקו, ונשארו שלמים כמו שהיו לפני כן. אלא שהכלב הניח עליהם דבר מאוס שדרך בני אדם לסלק משם כדי שלא להחליק עליו או מחוסר נעימות, ריח רע וכדומה. נמצא שהכלב במעשיו - לא יצר בגופו נזק ישיר שמחסר את ממון הזולת, אלא גרם לניזק לטרוח לנקותו או שגרם לו לשכור פועל לסלק זאת. ומעשהו של הכלב נחשב - כגרמא בלבד, מאחר ולא עשה מעשה מזיק של חיסור ממון הזולת. לפיכך אע"פ שחייבו חז"ל בדיני שמים אדם שהזיק במעשיו ע"י גרמא, אולם אם כלבו או בהמתו הזיקו ע"י גרמא, פטורים בעליהם אפילו בדיני שמים. [ועיין ברמ"א חו"מ סי' שפו, א בשם הנמוקי יוסף.]
נמצא למסקנה, שבעל הכלב פטור מלשלם גם בדיני אדם וגם בדיני שמים על נזקי צואת כלבו, בין אם הכלב עשאם ברשות הרבים, ובין אם עשאם ברשות היחיד. ופטור זה כולל, בין אם אנשים החליקו מחמת הצואה וניזקו הם או ממונם מהקרקע שמתחתה, ובין לגבי החיוב לסלקה בעצמו או ע"י פועל מהמקום שכלבו עשאה.
ההנהגה הראויה
אולם ודאי שהיושר וההגינות מצריך אותו לסלק את צואת כלבו מכל המקומות שבהם כלבו עשאם. וכל בר דעת מבין, שאף אדם אינו צריך לסבול מכלבו, כשם שגם הוא לא רוצה לסבול ממעשיהם של כלבים אחרים. כמו כן, אם הדבר נעשה באיזור שאם לא יסלק את צואת כלבו - יגרם חילול השם ע"י התושבים הגרים שם, שכתוצאה מאי סילוקה הם ידברו בגנות שומרי המצוות - במקרה זה חייב בעל הכלב למנוע את חילול השם שיכול להיגרם מחמתו, ולסלק מידית את צואת כלבו. כמבואר בגמ' ביומא (פו.) מהדוגמאות שהביאו שם האמוראים, שאפילו בדברים שמותר לעשותם על פי התורה, אולם אם יגרם מחמתם חילול השם - חייבים למנוע זאת וע"ש.