חייב. שהרי אחד מהם אביו (קסבר התראת ספק שמה התראה הואיל וממ''נ עובר) והכהו: בבת אחת. שחבטן במקל בהכאה אחת: חייב. דבהתראת ודאי התרו בו אל תכה שניהם שבמכה זו אתה מתחייב: בזה אחר זה פטור. דאיכא שתי התראות וכל חדא וחדא הוה התראת ספק ולת''ק התראת ספק שמה התראה הואיל וממה נפשך עבר: מ''ט דמאן דפטר. בבת אחת הא ודאי התראה היא: למטה. באביו ואמו: למעלה. כלפי מעלה כי יקלל אלהיו (ויקרא כד): איתקש הכאה לקללה. בפרשת ואלה המשפטים סמכן הענין אלא שפסוק אחד מפסיק ביניהן ואיכא למ''ד היקש הוא באלו הן הנחנקין (סנהדרין פה.): האמר בעינן דאיעביד מצוה. בתמיה גרסינן לה דקא אמרת למה עולה הא ודאי בלא חלוקה ניחא ליה למיעבד עבוד' אלא בעי הכי עלה לא קתני דניתני עלה במשמרו אינו חולק: בעל כרחו. דאע''ג דאינו חולק כפינן ליה לעבוד: משום פגם. שתי משפחות שבושין עליו שיאמרו בני אדם פסול הוא לעבודה (ובני משמרות יכולין לכופו ולומר לו הואיל ואומרים עליך שאתה ממשפחה שלנו עבוד במשמר שלנו שלא יאמרו בני אדם שלא ראוך עובד במשמר אחר פסול הוא זה וכן במשמרו של אחר): כל משמר חלוק לששה בתי אבות וכל אחד עובד את יומו ונוטל עורות קדשים הבאים ביומו: מתני' ואפילו שלשתן הדיוטות. שאינן (מסנהדרי עירן) ובגמרא פריך מאי דיינין: מנעל. של עור רך הוא כעין שלנו: חליצה כשרה. אבל לכתחלה לא כדמפרש לקמן משום מנעל המרופט שניטל גבו אבל עיקר חליצה בסנדל והוא של עור קשה ומבושל ומשנפחת אין לו תקנה ואין דרך לנועלו: באנפיליא. של בגד קלצו''ן בלע''ז: פסולה. דמידי דמגין בעינן דכתיב (דברים כה) נעלו ונעל מידי דמגין הוא דכתיב (יחזקאל טז) ואנעלך תחש והוא עור: עקב. שול''א בלע''ז: מן הארכובה ולמעלה. שנחתך רגלו מן הארכובה וחלץ מן הארכובה ולמעלה: או בשל שמאל בימין כשרה. אבל חליצה של שמאל קתני בפירקין (לקמן קד.) פלוגתא: חלצה בגדול. סנדל שלא היה למדת רגלו אבל הוא יכול ללכת בו: הכי גרסינן או בקטן החופה את רוב רגלו חליצתה כשרה: גמ' להקרות. ליבם לא חפצתי לקחתה (דברים כה) מאן יבמי להקים וגו' ככה יעשה לאיש וכולן בלשון הקדש: זקנים. ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים (שם): זקני. וקראו לו זקני עירו (שם) אבל ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים (שם) לא קא חשיב דכיון דכתיב הזקנים אהנך דלעיל קאי: כך ב''ד מנוקים מכל מום. יליף מהאי קרא כולך יפה רעיתי דאיירי בסנהדרין:

הכה זה כו' קלל את זה כו' או הכה שניהם בבת אחת חייב. זו ואין צריך לומר זו קתני ולא חש למיתני בע''א כיון דרבי יהודה פליג עלה ומחלק בין זה אחר זה לבת אחת ור''ח גריס הכה שניהם או קלל שניהם בין בזה אחר זה בין בבת אחת חייב ואין להקשות הא דאמר ריש לקיש בהתערובות (זבחים דף עח.) הפגול והנותר שבללן זה בזה פטור א''א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ודייק התם דהתראת ספק לא שמה התראה ומאי שנא מהכה שניהם בבת אחת לא דמי דהכא יודע הוא דעובר על לאו ומיתה דמכה אביו בבירור אבל התם אינו יודע אי זו מין הרבה על חבירו אם עובר משום פגול או משום נותר ואין להאריך כאן: עולה בעל כרחו. תימה קצת היכי משמע ליה דעולה בעל כרחו דלמא בעל כרחם דבני משמרה קאי: ואם היו שניהם כו'. תימה אמאי לא פריך חלק אחד פשיטא ושמא משום דתנא ליה לעיל (דף צט:) תנא ליה נמי הכא: מתני' מצות חליצה. הא קמ''ל דבעינן שלשה שיודעין להקרות כעין דיינים. אבל בשאר דברים אין צריך שיהיו בקיאין בהן וכי לא עשו בטוב יוכלו לישאל לבקיאין אבל קריאה אם לא ידעו להקרות לא יוכלו לישאל לבקיאין אם הקרו יפה: ואין ב''ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד. הכא גבי חליצה אתי שפיר דאין ב''ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד דהא איכא כמה פלוגתי במתני' אבל לענין סמיכת פר דבעינן נמי שלשה קשה וי''ל דהתם נמי איכא פלוגתא אי בעינן בכל כחו (חגיגה טז:) ועי''ל דבכל דוכתין דבעינן ראוי לב''ד אין ב''ד שקול: זקני שנים זקנים שנים. פירש בקונט' ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים אהנך דלעיל קאי ואין נראה לר''י דבריש סנהדרין (דף ג:) מפיק הא דבעינן שלשה מומחין מדכתיב ג' האלהים ולא אמרינן האלהים בתרא אדלעיל קאי ואמר ר''י דהזקנים דלעיני אצטריך למכתב דאי הוה כתב ונגשה יבמתו לעיניהם ה''א אי יבם סומא לא יחלוץ ולהכי כתיב לעיני הזקנים אבל חלצה מן הסומא חליצתה כשרה: מיבעי ליה לרבות הדיוטות. וא''ת ומזקנים אמאי לא משמע ליה זקני השוק כדאמר בפרק בתרא דסוטה (דף מד.) ובפרק קמא דסנהדרין (דף יד.) אי לא ושופטיך הוה אמינא זקניך אפילו זקני השוק גבי עגלה ערופה וי''ל דשאני הכא דכתיב השערה דמשמע סנהדרין: