(גמ') לא שנו. דשביעית מותר בירקות הגינה אלא במקום שאין מביאין ירק מח''ל דכיון שאין מביאין ודאי לא נדר אלא מאותם שמסתפקים שם היינו מירקות השדה ולהכי מותר בשל גינה: אבל במקום שמביאין כו' אסור. אף בירקות הגינה הואיל ורגילין לאכול שם בין ירקות השדה בין ירקות הגינה דודאי אדעתא דהכי נדר: כתנאי כו'. לדעתא דמ''ד אין מביאין ירקות כו' לדידיה מותר בירקות גינה ואסור בירקות שדה דכיון דאין מביאין לאו עליה נדר ולמ''ד מביאין אסור אף בירקות גינה: משום גוש. שמא יש מעפר חוצה לארץ בעיקרייהו וטמא משום ספק מת: מתני' אסור באיספרגוס. דהוי בכלל כרוב דמין כרוב הוא: מותר בכרוב. דאין כרוב בכלל איספרגוס: אסור בשום. שנותנים ממנו בקדרה דהיינו בכלל מקפה: מותר במקפה. דאין מקפה בכלל שום: אסור במקפה. של גריסין: מותר בגריסין. ד''ה דאין גריסין בכלל מקפה: מן המקפה. של גריסין: ר' יוסי מתיר. דקסבר אין מקפה בכלל גריסין: אסור בשום. של מקפה: אסור באשישים. בפת שמעורב בו קמח עדשים דיש בכלל עדשים אשישים: ומן אשישים כו'. דברי הכל היא: ר' יהודה אומר קונם גריס או חטה שאני טועם מותר לכוס. חטה וגריס סתם דלא אמר חטה חטין גריס גריסין דקסבר [ר''י גריס או חטה] מבושלים משמע חיין לא משמע ור' יהודה לא פליג עליה דתנא קמא: גמ' אסור לאפות. דאדעתא דהכי אמר חטה כדי לאפות דחטה גרגיר א' משמע ומגרגיר לא קאמר: חטין. משמע חיין: גריס. משמע מבושל: גריסין. משמע נמי חיין:

הדרן עלך הנודר מן המבושל

רבי יהודה אומר גריס או חטה שאני טועם מותר לכוס חיים. מדקאמר חטה וגריס סתם ולא אמר (חטה) חטין גריסין קסבר [חטה גריס] מבושלין משמע חיין לא משמע: חטה שאני טועם מותר לאפות. דחטה לא משמע אלא חיין חטין משמע לאפות ורבי שמעון ורבי יהודה לא פליגי דלתרוייהו גריס חטה מבושלין משמע ולא חיין גריסין חטין משמע חיין אבל לא מבושלים:

הדרן עלך הנודר מן המבושל

ר"ן 
אבל במקום שמביאין ירק מח''ל לארץ אסור. כלומר אסור בשניהם דהוי ליה מקום שמסתפקין זה מזה: משום גוש. חוששין להביאו משום חששא דגוש הנדבק בו וגושא דארץ העמים טמא כדאיתא בפ''ק דשבת (דף טו:): חטה שאני טועם אסור לאפות. דפת חטה מיקרי דחד גופא נמי הוא אבל חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקין ביחד:

הדרן עלך הנודר מן המבושל