לעדות אשה. לומר לאשה מת בעליך דאקילו בה רבנן משום עיגונא וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקועי רבנן לקדושין מיניה: לעדות בכור. בכור ביד כהן כשנתנו ישראל לו שלם ואירע לו בו מום קי''ל בבכורות (דף לה.) נחשדו כהנים להטיל מום בבכור ואין נאמן לומר מום זה נפל בו מאיליו וצריך להביא עדים ואמרינן התם דאשה כשרה לעדות זו: אימא לעדות שהאשה כשרה לה. והאי נמי כשרה לה: גברא יתירא. ר''ש דמתני' ר''א תנן בה: אתא לאשמעינן. בתמיה כלומר מה בא ללמדנו אם לא זאת: מתני' כל שבא בחמין. כלומר שנתבשל: שורין אותו בחמין. כדי שיהא נמוח: וכל שלא בא בחמין. כגון בשר יבש שאוכלין אותו חי ע''י הדחק: מדיחין אותו. ולא אמרי' זהו בישוליה אבל לא שורין: חוץ מן המליח ישן. דג מליח של שנה שעברה: וקולייס האיספנין. שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע''י הדחה בחמין והנך אפילו הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתן והוי בשול: גמ' כגון מאי. הוי בא בחמין שחוזרין ושורין אותו בחמין: תרנגולתיה דר' אבא. מבשלה ושורה אותה ימים רבים בחמין למחות מאליה ואוכלה לרפואה: בר תלתא טרפי. בן ג' שנים: אתנוסי. הייתי נאנס להקיא מחמת מיאוס: רייק. רוקק מכותחא דבבלאי כשזוכרו שהיה מאוס בעיניו: אמר רב יוסף כו'. קשה היה בעיניו שנמאסין בני בבל על בני ארץ ישראל אמר אנו נמי יש לנו לרוק מתרנגולתיה דר' אבא שהם אוכלים: ועוד כותח. אינו מאוס כל כך בעיני שאר בני מערבא: דהא אמר רב גזא כו'. ושאילו מיניה אותו כותח: בריחי. חולים: הדיח. קולייס מאי: חייב חטאת. דהוי בישול: מפני מה עופות שבבבל שמנים. משל א''י: כלך. לכה לך אלא שקיצר הלשון: למדבר עזה. והיא מא''י: מועדים שבבבל שמחים. רגילים לשמוח במועדים יותר מא''י: מפני שהם עניים. וכל השנה אין להם שמחה במאכל ומשתה ואין להם מרגוע ממלאכה לפיכך במועדים כל שמחתם: מצויינין. מציינין עצמן בלבושים נאים: מצויינין. מקושטין: שאינן בני תורה. כל כך לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם מכבדים אותם מחמת לבושיהן שנראין חשובים: דרדקי. בחורים שלא הגיעו לסברא: מפני שלא גלו. העופות כמו אותן של א''י כדאמרינן לקמן: שאנן מואב מנעוריו וגו'. סיפיה דקרא על כן עמד טעמו בו אלמא הגולין מפיגין טעמן ושמנן: נ''ב שנה. משגלו בימי צדקיה בחרבות ירושלים עד שנפקדו בימי כורש ואז עלו מהם לייסד את הבית י''ח שנים קודם גמר הבנין שהיא לסוף ע' שנה בשנת שתים לדריוש כדאמרי' במגילה (דף יא:): וכולן חזרו. הבהמות ועופות ואף הדגים חוץ מן קולייס האספנין וכולן חזרו דהא עד בהמה כתיב ומכלל דמכאן ואילך הדור חוץ מקולייס כדמפרש: הני מדרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם. מדרונות שבבבל מחזירין מים הנשפכים בהן לעין עיטם שהוא מקום גבוה שבא''י שאותו מעיין מביא מים לבית טבילת כה''ג ביה''כ דמתוקן בחומת עזרה על גבי שער המים כדאמרינן בסדר יומא (דף לא.) עין עיטם גבוה מקרקע העזרה כ''ג אמות והיאך מחזירין שיש בפרת סילונות וסולמות למטה מן הקרקע (הים) ודרך אותן סולמות חוזרין המים לא''י וחוזרין ונובעין במעיינות והדגים חזרו דרך אותן סולמות שנוחים להעלותן יותר מדרך פרת עצמו: והאי. קולייס האספנין: כיון דלא שריר שדריה. אין קשה שדרה שלו: לטבריה. לבוז ולהטיל עליהם עול ולא שמתכוונין לבטלן משמחת הרגל אבל הקללה גרמה לכך: קומטין . לשון לעז הוא שלטון: בולשת. חיל המלך: ציפורי וטבריא מא''י: שאינן במקומם. שמא''י גלו לשם והגולה למקום נכרי מציין עצמו במלבושים שיהא חשוב: במתא שמאי. בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי שאני ניכר בו: בלא מתא. במקום שאינה עירי: תותבאי. כבודי תלוי בשמלתי שמלתו מתרגמינן תותביה (שמות כב): ציצין. צמחין: הבאים. אותן של יעקב שיבאו לבבל ישרשו ויעשו ציצין ופרחים לתורה וסייעתא אתיא לר' יוחנן דטעמא דמצויינין לאו לפי שאינן בני תורה כדרבי אסי אלא לפי שאינן במקומן:

בהמה בגימטריא. אסמכתא בעלמא היא דנ''ב נפקא לן בלאו גימטריא כדפי' בקונטרס: