סקר
איך אתה מסתדר עם פירוש הרשב"ם לב"ב?





 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

הַיּוֹדֵעַ לִשְׁחוֹט אוֹכְלִין מִשְּׁחִיטָתוֹ אָמַר רַב הוּנָא וְהוּא שֶׁגָּדוֹל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו
יָכוֹל לֶאֱכוֹל כְּזַיִת דָּגָן מַרְחִיקִין מִצּוֹאָתוֹ וּמִמֵּימֵי רַגְלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת אָמַר רַב חִסְדָּא וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְאוֹכְלוֹ בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא וּבַגָּדוֹל אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכוֹל בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס דִּכְתִיב וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב
יָכוֹל לֶאֱכוֹל כְּזַיִת צָלִי שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶת הַפֶּסַח שֶׁנֶּאֱמַר אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵר אֲכִילָה כֵּיצַד נוֹתְנִין לוֹ צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ
הֲדַרַן עֲלָךְ לוּלָב הַגָּזוּל
מַתְנִי' לוּלָב וַעֲרָבָה שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה שְׁמוֹנָה סוּכָּה וְנִיסּוּךְ הַמַּיִם שִׁבְעָה הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה
לוּלָב שִׁבְעָה כֵּיצַד יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת לוּלָב שִׁבְעָה וּשְׁאָר כׇּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה
עֲרָבָה שִׁבְעָה כֵּיצַד יוֹם הַשְּׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת עֲרָבָה שִׁבְעָה וּשְׁאָר כׇּל הַיָּמִים שִׁשָּׁה
מִצְוַת לוּלָב כֵּיצַד (בַּשַּׁבָּת) יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְהַר הַבַּיִת וְהַחַזָּנִין מְקַבְּלִין מֵהֶן וְסוּדָרִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי אִיצְטְבָא וְהַזְּקֵנִים מַנִּיחִין אֶת שֶׁלָּהֶן בְּלִשְׁכָּה וּמְלַמְּדִין אוֹתָם לוֹמַר כׇּל מִי שֶׁמַּגִּיעַ לוּלָבִי לְיָדוֹ הֲרֵי הוּא לוֹ בְּמַתָּנָה
לְמָחָר מַשְׁכִּימִין וּבָאִין וְהַחַזָּנִין זוֹרְקִין אוֹתָם לִפְנֵיהֶם וְהֵן מְחַטְּפִין וּמַכִּין אִישׁ אֶת חֲבֵירוֹ וּכְשֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנָה הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל בְּבֵיתוֹ
גְּמָ' אַמַּאי טִלְטוּל בְּעָלְמָא הוּא וְלִידְחֵי שַׁבָּת אָמַר רַבָּה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל בָּקִי לִלְמוֹד

רש"י

היודע לשחוט. לאמן ידיו לשחיטה אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה: מותר לאכול משחיטתו. כדאמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס: כזית דגן. כל חמשת המינין קרי דגן חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון: מרחיקין מצואתו. משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת: ד' אמות. לענין קריאת שמע ותפלה: והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי אכילת פרס. לבינוני אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי הוא כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה מזו: פרס. חצי ככר ששיערו בו חכמים מזון שתי סעודות לעירוב ולשון פרס פלגא כדתנן בעירובין (דף פב:) חציה לבית המנוגע לבא בבית המנוגע ליטעון כיבוס בגדים שתלאן הכתוב בשהיית שיעור אכילה דכתיב (ויקרא יד) והאוכל בבית יכבס בגדיו: מכאוב. מסריח: שוחטין עליו את הפסח. ממנין אותו על בני החבורה ואי לא לא דכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו תכסו הראוי לאכילה: מתני' מתני' לולב וערבה. שהן במקדש כל שבעה לולב לנטילה וערבה להקיף מזבח כדלקמן בפירקין (דף מה.): ששה ושבעה. פעמים שדוחין שבת והן כל שבעה ופעמים שאין דוחין והוו להו ששה ימים ולקמיה מפרש ואזיל לה: ההלל. לגמור כל שמונה כן תקנו נביאים הראשונים ובערכין (דף י.) מפרש מאי שנא מפסח מפני שימי החג חלוקים בקרבנותיהן: והשמחה. לאכול בשר שלמים דקיימא לן בפסחים (דף קט.) בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואף על גב דהאי קרא לאו ברגלים כתיב דהאי קרא בהר גרזים ובהר עיבל כתיב מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגך: סוכה. לישב בסוכה: ניסוך המים. בתמידי החג שחרית ולא ערבית כדאמרינן בסדר יומא בפ' שני (דף כו:): החליל. שמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומחללים בחלילים ובכנורות ואותו חליל אינו דוחה יום טוב הלכך פעמים שהוא חמשה ימים בחג כגון שלא חל יום טוב הראשון בשבת דכיון דלא דחי יום טוב וכל שכן שבת שבחולו של מועד פשו להו חמשה ופעמים שהוא ששה כגון שחל יום טוב ראשון בשבת דפשו להו ששה של חול המועד דבזמן מקדש אין עושין יום טוב שני: לולב שבעה. דיום טוב ראשון דחי שבת: ושאר כל הימים. שחל בהן יום טוב ראשון ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע''ג דכל שבעה הוא מן התורה במקדש לא דחי כדאמרינן טעמא בגמרא וכן ערבה בשביעי ובגמרא מפרש מאי שנא שביעי: מצות לולב. ביום טוב הראשון שחל להיות בשבת כיצד: ה''ג י''ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית מערב שבת: החזנין. שמשין שהיו שם לצורכי צבור: ע''ג האיצטבא. רחבה של הר הבית היתה מוקפת איצטבאות לישב שם ומסוככת למעלה מפני הגשמים. על גב האיצטבא גר' במתני' דהיינו על גבי הספסלים: והזקנים. שדואגין שלא ידחפום למחר ויתמעכו בהקהל הכל לקחת איש לולבו: ומלמדין. ב''ד את כולם לומר אם יבא לולבו לידי חבירו הרי הוא שלו במתנה כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול: גמ' טלטול בעלמא. אין בו צד איסור אלא כמטלטל עצים וכיון דמן התורה הוא במקדש כל שבעה למה אסרוהו מה סייג לתורה מצאו בו: ללמוד. נענועו או ברכתו:

תוספות

תרומה לקטן בבית הגרנות היינו כשאינו יודע לישא את כפיו והא דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כד. ושם) דקטן אינו נושא את כפיו היינו בפני עצמו אבל עם הגדולים נושא כדאשכחן גבי שיר של מקדש פרק אין נערכין (ערכין דף יג:) דתנן בין רגלי [הלוים] היו עומדים וצעירי הלוים היו נקראים והא דאמרינן בשילהי פרק קמא דחולין (ד' בד: ושם) נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו עד שיתמלא זקנו איכא לאוקומה ביחידי שאין עמו אחר אי נמי לישא את כפיו בקביעות ובשעה שמרבים ברחמים כגון ביום הכפורים ובתעניו' ובמעמדות וכן צריך לחלק נמי משום לירד לפני התיבה דבהקורא את המגילה עומד (מגילה ד' כד.) תנן קטן קורא בתורה אבל לא פורס על שמע ולא יורד לפני התיבה ולא נושא את כפיו משמע הא גדול יורד לפני התיבה ואף על פי שלא נתמלא זקנו אלא על כרחך צריך לאוקומה ההיא דחולין כגון ליעשות שליח צבור קבוע ולירד לפני התיבה ביום הכפורים ובתעניות ובמעמדות: והיודע לשחוט. לאמן ידיו לשחיטה אע''פ שאינו בקי בהלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו כדמפרש רב הונא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס כך פירש בקונטרס משמע דאם אין יודע לאמן ידיו לשחיטה אע''פ שראהו גדול מתחילה ועד סוף שלא שהה ולא דרס אסור לאכול משחיטתו: יכול לאכול כזית צלי. יש שיכול לאכול כזית מבושל ואינו יכול לאכול כזית צלי ומשערין בצלי לפי שדינו של פסח צלי: מתני' לולב וערבה. והשמחה לאכול בשר שלמים דקאמר בע''פ (פסחים דף קט.) בזמן שבהמ''ק קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואע''ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב אלא בהר גרזים ובהר עיבל מיהו ברגלים שמחה כתיב דכתיב ושמחת בחגך כך פירש בקונטרס וא''ת זימנין דאינם נאכלין כל ח' כגון שחל י''ט ראשון דסוכות באחד בשבת ויום שמיני בא' בשבת דאי אפשר לומר כל ח' שלמים דליל מוצאי שביעי לא ישחטו דבעינן יום הקרבה ויום השביעי נמי לא דאין חגיגת שמחה דוחה שבת וע''כ מהני דנשחטו ביום [ששי] אכיל בשביעי ואין שלמים נאכלין לשני ימים ושני לילות נמצא דבליל מוצאי שבת שהוא ליל שמיני עצרת לא יאכל שלמים ויש לומר כדאמר רב פפא פרק אלו דברים (שם דף עא.) על קושיא אחרת משמחו בכסות נקיה וביין ישן ה''נ נימא הכי: טלטול בעלמא הוא. אע''ג דחזי למצוה שייך ביה איסור מוקצה לטלטול מאחר דאין עשוי כלי כדאשכחן גבי קנים דלחם הפנים דכתיבי כדתניא במנחות פרק שתי הלחם (דף צז.) ומנקיותיו אלו קנים ותנן התם לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת אלא נכנס מע''ש אלמא חשיב להו מוקצה אע''ג דחזו ללחם ובפ' ארבעה אחין (יבמות דף לג:) גבי זר ששימש דקאמר אי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא ומיהו התם ניחא טפי כיון דזר הוא:

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר