|
טקסט הדף מנוקד
וּמָה חַשְׁחָן וּבְנֵי תוֹרִין וְדִכְרִין וְאִמְּרִין לַעֲלָוָן לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא חִנְטִין מְלַח חֲמַר וּמְשַׁח כְּמֵאמַר כָּהֲנַיָּא דִי בִירוּשְׁלֶם לֶהֱוֵא מִתְיְהֵב לְהֹם יוֹם בְּיוֹם דִּי לָא שָׁלוּ אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְחָק רַבִּי מִטּוּנָךְ דִּי לֶהֱוֹן מְהַקְרְבִין נִיחוֹחִין לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי
וּמַאן דְּעָבֵד הָכִי לָאו מְעַלְּיוּתָא הִיא וְהָתַנְיָא הָאוֹמֵר סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה בִּשְׁבִיל שֶׁיִּחְיוּ בָּנַי וּבִשְׁבִיל שֶׁאֶזְכֶּה בָּהּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא הֲרֵי זֶה צַדִּיק גָּמוּר לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּיִשְׂרָאֵל כָּאן בְּגוֹיִם וְאִיבָּעֵית אֵימָא מְנָלַן דְּאַחְמִיץ דִּכְתִיב נִדְבָּכִין דִּי אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּךְ דִּי אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהִב לְמָה לֵיהּ דַּעֲבַד הָכִי סָבַר אִי מָרְדוּ בִּי יְהוּדָאֵי אִיקְלְיֵיהּ בְּנוּרָא אַטּוּ שְׁלֹמֹה לָא עֲבַד הָכִי וְהָכְתִיב שְׁלֹשָׁה טוּרֵי גָזִית וְטוּר כְּרֻתוֹת אֲרָזִים שְׁלֹמֹה עֲבַד מִלְּמַעְלָה וְאִיהוּ עֲבַד מִלְּמַטָּה שְׁלֹמֹה שַׁקְּעֵיהּ בְּבִנְיָנָא אִיהוּ לָא שַׁקְּעֵיהּ בְּבִנְיָנָא שְׁלֹמֹה סַדְיֵיהּ בְּסִידָא אִיהוּ לָא סַדְיֵיהּ בְּסִידָא אָמַר רַב יוֹסֵף וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק מְנָלַן דְּאַחְמִיץ מֵהָכָא וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ מַאי שֵׁגַל אָמַר רַבָּה בַּר לִימָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב כַּלְבְּתָא אֶלָּא מֵעַתָּה הָא דִּכְתִיב וְעַל מָרֵא שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ וּלְמָאנַיָּיא דִי בַיְתֵיהּ הַיְתִיו קׇדָמָךְ וְאַנְתְּ וְרַבְרְבָנָךְ שֵׁגְלָתָךְ וּלְחֵנָתָךְ חַמְרָא שָׁתַיִן בְּהוֹן וְאִי שֵׁגַל כַּלְבְּתָא הִיא כַּלְבְּתָא בַּת מִשְׁתְּיָא חַמְרָא הִיא הָא לָא קַשְׁיָא דְּמַלְּפָא לָה וְשָׁתְיָיא אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר וְאִי שֵׁגַל כַּלְבְּתָא הִיא מַאי קָא מְבַשַּׂר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל הָכִי קָאָמַר בִּשְׂכַר שֶׁחֲבִיבָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל כְּשֵׁגַל לַגּוֹיִם זְכִיתֶם לְכֶתֶם אוֹפִיר וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם שֵׁגַל מַלְכְּתָא הִיא וְרַבָּה בַּר לִימָא גְּמָרָא גְּמִיר לַהּ וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ שֵׁגַל שֶׁהָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו כְּשֵׁגַל אִי נָמֵי שֶׁהוֹשִׁיבָהּ בִּמְקוֹם שֵׁגַל וְאִיבָּעֵית אֵימָא מְנָלַן דְּאַחְמִיץ מֵהָכָא עַד כְּסַף כַּכְּרִין מְאָה וְעַד חִנְטִין כּוֹרִין מְאָה וְעַד חֲמַר בַּתִּין מְאָה וְעַד בַּתִּין מְשַׁח מְאָה וּמְלַח דִּי לָא כְתָב וְגוֹ' מֵעִיקָּרָא בְּלָא קִיצּוּתָא וְהַשְׁתָּא בְּקִיצּוּתָא וְדִילְמָא מֵעִיקָּרָא לָא הֲוָה קִים לֵיהּ בְּקִיצּוּתָא אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּיין מֵעִיקָּרָא וְלָרְגָלִים רְגָלִים בְּאֶחָד בְּנִיסָן הוּא בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן הוּא אָמַר רַב חִסְדָּא רֶגֶל שֶׁבּוֹ רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָרְגָלִים נָפְקָא מִינַּהּ לְנוֹדֵר לְמֵיקַם עֲלֵיהּ בְּבַל תְּאַחֵר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּתַנְיָא אֶחָד הַנּוֹדֵר וְאֶחָד הַמַּקְדִּישׁ וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים עוֹבֵר בְּבַל תְּאַחֵר רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה רְגָלִים כְּסִדְרָן וְחַג הַמַּצּוֹת תְּחִילָּה וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר רְגָלִים פְּעָמִים שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים אַרְבָּעָה פְּעָמִים חֲמִשָּׁה כֵּיצַד נָדַר לִפְנֵי הַפֶּסַח שְׁלֹשָׁה לִפְנֵי עֲצֶרֶת חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הֶחָג אַרְבָּעָה תָּנוּ רַבָּנַן חַיָּיבֵי הַדָּמִין וְהָעֲרָכִין הַחֲרָמִין וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים צְדָקוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח רש"י
ומה חשחן. כלומר כל מה שחפצים הכהנים תנו להם משלי: מטונך. ממשאך שבאת עלינו להשיבנו אני משיבך תשובה ראה מה כתוב בה די להון מהקרבין וגו' ומצלין לחיי מלכא למדת שלא לשם שמים עשה כי אם להנאתו: הרי זה צדיק גמור. אם רגיל בכך: כאן בישראל. שלבו לשמים ואם מריעין לו בחייו אינו קורא לו תגר אלא תולה היסורין בעונו אבל עובד כוכבים אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר: נדבכין די אבן גלל. כתב ששלח ביד עזרא כתוב בו שורות של אבני שיש שלש בחומות הבית והרביעי של עץ: כלבתא. למשכב ובני נח הוזהרו על כך שנאמר (בראשית ב) והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה ועוף שאינן נעשין בשר אחד שאין יולדין מן האדם: בנות מלכים ביקרותיך. מיקרות אותך לעתיד לבא: לעולם שגל. דעלמא מלכתא היא: ורבה בר לימא. להאי שגל דהכא גמרא גמר לה מרביה דכלבתא הואי: עד כסף ככרין מאה. תנו להם לבוני הבית: רגל שבו ר''ה לרגלים. רגל שהוא בחדש הנכנס באחד בניסן הוא ראש השנה לרגלים: נפקא מינה. דהאי ר''ה: לענין נדר. שהוא מוזהר בבל תאחר ותלה הכתוב איחורו שלשה רגלים ואשמועי' מתניתין שאינו עובר עד שיהא פסח ראשון לשלשתן שאם עברו עליו שלא כסדרן אינו עובר: אחד הנודר. האומר דמי עלי ששמין אותו כעבד: ואחד המקדיש. דבר לבדק הבית: ואחד המעריך. שאמר ערכי עלי שהערך קצוב בתורה כפי שניו: פעמים שלשה. פעמים שהוא בבל תאחר בשלשה רגלים: פעמים חמשה. דבעינן כסדרן: חייבי הדמין. אמר דמי עלי: והחרמין. חרמי גבוה: בכור ומעשר. מעשר בהמה:
תוספות
בשביל שיחיו בני. והא דתנן פרק קמא דמסכת אבות (מ''ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס היינו באומות העולם שתוהין על הראשונות: ונדבך די אע. האי קרא במגילת כורש הראשון כתיב כדאיתא בספר עזרא כשצוה דריוש לבקר ולחפש כדכתיב (עזרא ו) באדין דריוש מלכא שם טעם ובקרו בבית ספריא די גנזיא ומכל מקום כיון דעל פי אותה מגילה צוה לבנות דייק מינה שפיר דהחמיץ ומיהו קשיא לעיל מינה דבתחילת מלכות אחשורוש כתבו שטנה וכתיב באדין בטילת עבידת בית אלהא די בירושלם והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס וקראי דנבואת חגי שמנו לו מניסן בשנת שתים לדריוש כתיב בהו ועוד טובא דלא מייתי הכא אלמא מנו לו מניסן אע''פ שכבר החמיץ ושמא לא נתברר להם הדבר עד אחרי כן: שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה. לאו מקרא דריש אלא קבלה היתה בפיהם: עד כסף ככרין מאה. בשנת שבע למלך היה כשעלה עזרא מבבל: שלשה רגלים כסדרן. ומתניתין דניסן ר''ה ר''ש היא והכי אמרינן לקמן (דף ז:): והחרמין. בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים ר''ת פסק דצדקה שפוסקים ליתן ביד גבאי ישנה בבל תאחר מלמוסרה לגבאי ואין הגבאי בבל תאחר מלחלקה אבל מה שאדם נודר ביד עצמו לכשירצה אינה בבל תאחר: צדקות ומעשרות. והא דאמר רבא לקמן (דף ו.) וצדקה מיחייב עלה לאלתר ה''מ דקיימי עניים אבל לא מיחייב להדורי בתרייהו כל זמן שלא עברו שלשה רגלים והא דפריך פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ובעניינא דקרבנות כתיב עד דעברו עליה שלשה רגלים כקרבנות היינו אפילו היכי דקיימי עניים ואין לפרש דהא דקאמר עובר לאלתר היינו עשה כדאשכחן באחריני דברגל אחד עובר בעשה דא''כ הוה ליה למימר עד דעבר עליה רגל אחד כקרבן: ומעשרות. כגון מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני ומה שקבע עליהם הכתוב זמן ביעור כדכתיב (דברים יד) מקצה שלש שנים תוציא וגו' ותנן בפרק ה' (מ''ו) דמעשר שני ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור דהתם אע''פ שלא הפריש חייב להפריש ובלבד שבאו לעונת מעשר כדתנן התם וכל זמן שלא הפריש לא קאי בבל תאחר אבל משהפריש קאי בבל תאחר אף על פי שלא הגיע לזמן הביעור ותדע לקמן דרשינן תרי קראי לכולהו חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב אבל מעשרות לא אשכחן אלא חד קרא ועוד משכחת לה כשנתמרח בכרי בין רגל לביעור דהא פשיטא כל זמן שלא נתמרח לא מיחייב אמידי ועוד דאפילו את''ל חייב אתא קרא דביעור [א] לעבור עליו בשני לאוין דכוותה אשכחן פ''ק דנדרים (דף ג:) וקצת תימה דלא חשיב הכא תרומה ובכורים דכי היכי דמרבי לקמן (ד' ה:) מעשר נרבי נמי תרומה ובכורים ושמא בכלל מעשר איתנהו כמו בכל דוכתי דקתני חייב ולתרומה ולבכורים ומיהו לבכורים אין לחוש דאין דינם בשלשה רגלים אלא מעצרת ועד החג בקריאה ומחג עד חנוכה בלא קריאה:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|