סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

מַאי שְׁנָא הַלֵּל דְּדָחֵי דִּידֵיהּ וּמַאי שְׁנָא מוּסָף דְּלָא דָּחֵי דִּידֵיהּ
אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי הַשְׁתָּא דְּלָאו דִּידֵיהּ דָּחֵי דִּידֵיהּ לָא כׇּל שֶׁכֵּן אֲמַר לֵיהּ הָכִי קָאָמֵינָא לָךְ לָא לִידְחֵי אֶלָּא דִּידֵיהּ
אֲמַר לֵיהּ אִיכָּא רַבִּי יוֹסֵי דְּקָאֵי כְּווֹתָךְ דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כׇּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּסָף יֵשׁ בּוֹ מַעֲמָד מַעֲמָד דְּמַאי אִילֵימָא מַעֲמָד דְּשַׁחֲרִית הָא תַּנָּא קַמָּא נָמֵי הָכִי קָאָמַר אֶלָּא מַעֲמָד דְּמוּסָף דִּידֵיהּ נָמֵי לָא דָּחֵי
אֶלָּא דְּמִנְחָה קׇרְבַּן עֵצִים דָּחֵי אֶלָּא לָאו דִּנְעִילָה שְׁמַע מִינַּהּ דִּידֵיהּ דָּחֵי דְּלָאו דִּידֵיהּ לָא דָּחֵי שְׁמַע מִינַּהּ
וְלִיתְנֵי נָמֵי בְּאֶחָד בְּנִיסָן לֹא הָיָה בּוֹ מַעֲמָד מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַלֵּל וְקׇרְבַּן מוּסַף וְקׇרְבַּן עֵצִים אָמַר רָבָא זֹאת אוֹמֶרֶת הַלֵּילָא דִּבְרֵישׁ יַרְחָא לָאו דְּאוֹרָיְיתָא
דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק שְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה יָחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל וְאֵלּוּ הֵן שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג וּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנוּכָּה וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח וְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת וּבַגּוֹלָה עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם וְאֵלּוּ הֵן תִּשְׁעַת יְמֵי הַחַג וּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנוּכָּה וּשְׁנֵי יָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל פֶּסַח וּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל עֲצֶרֶת
רַב אִיקְּלַע לְבָבֶל חֲזָנְהוּ דְּקָא קָרוּ הַלֵּילָא בְּרֵישׁ יַרְחָא סְבַר לְאַפְסוֹקִינְהוּ כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּקָא מְדַלְּגִי דַּלּוֹגֵי אֲמַר שְׁמַע מִינַּהּ מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם תָּנָא יָחִיד לֹא יַתְחִיל וְאִם הִתְחִיל גּוֹמֵר
חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵירְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וְכוּ' נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת מְנָלַן דְּתַנְיָא בְּשִׁשָּׁה לַחֹדֶשׁ נִיתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר בְּשִׁבְעָה בּוֹ מַאן דְּאָמַר בְּשִׁשָּׁה נִיתְּנוּ בְּשִׁשָּׁה נִיתְּנוּ וּבְשִׁבְעָה עָלָה מֹשֶׁה
מַאן דְּאָמַר בְּשִׁבְעָה בְּשִׁבְעָה נִיתְּנוּ וּבְשִׁבְעָה עָלָה מֹשֶׁה דִּכְתִיב וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּכְתִיב וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה דְּסִיוָן וְשִׁיתְּסַר דְּתַמּוּז מְלוֹ לְהוּ אַרְבְּעִין
בְּשִׁיבְסַר בְּתַמּוּז נְחֵית אֲתָא וְתַבְרִינְהוּ לְלוּחוֹת וּכְתִיב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחוֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר
בָּטַל הַתָּמִיד גְּמָרָא
הוּבְקְעָה הָעִיר בְּשִׁבְעָה עָשָׂר וְהָכְתִיב בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ וַתִּבָּקַע הָעִיר וְגוֹ'
אָמַר רָבָא לָא קַשְׁיָא כָּאן בָּרִאשׁוֹנָה כָּאן בַּשְּׁנִיָּה דְּתַנְיָא בָּרִאשׁוֹנָה הוּבְקְעָה הָעִיר בְּתִשְׁעָה בְּתַמּוּז בַּשְּׁנִיָּה בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בּוֹ
שָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה גְּמָרָא
הֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכׇל מְנָלַן דִּכְתִיב וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם
וְחַד הֲוָה וְהָכְתִיב וְעַל כְּנַף שִׁקּוּצִים מְשֹׁמֵם אָמַר רָבָא תְּרֵי הֲווֹ וּנְפַל חַד עַל חַבְרֵיהּ וְתַבְרֵיהּ (לֵיהּ) לִידֵיהּ וְאִשְׁתְּכַח דַּהֲוָה כְּתִיב

רש"י

מאי שנא הלל דדחי דידיה. מעמד דשחרית: ומאי שנא מוסף דלא דחי דידיה. דקתני יום שיש בו מוסף אין בו מנחה ולא קתני אין בו מוסף דלא דחי דידיה אלא דמנחה: הכי קאמינא. הכי קא בעינא למימר: אלא דידיה. דמוסף: ה''ג רבי יוסי אומר כל יום שיש בו מוסף יש בו מעמד. ואתנא קמא פליג דאמר יום שיש בו מוסף אין בו נעילה ואתא ר' יוסי למימר דיש בו מעמד אע''פ שיש בו מוסף: אלא לאו דנעילה הוא. דאמר ר' יוסי דיש בו מעמד ואין מוסף דוחה אותו: באחד בניסן. דאית ביה הלל דראש חדש: קרבן עצים. (קרבן מוסף) דבני ארח בן יהודה: זאת אומרת. מדלא קתני נמי באחד בניסן אלמא הלל דראש חדש לא דחי ליה למעמד שמע מינה דלאו דאורייתא הוה אלא מנהגא כדלקמן: מנהג אבותיהם בידיהן. אבל הלל דחנוכה כגון באחד בטבת ודאי דחי דכיון דנביאים תיקנוהו שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא עליהן כשנגאלין יהו אומרין אותו על גאולתן כדאורייתא דמי: יחיד. כלומר אפי' יחיד גומר בהן את ההלל שכל אחד ואחד חייב לגמור בו את ההלל במסכת ערכין מפורש מאי שנא דגומר כל ימי החג ובפסח לא גומר אלא יום ראשון משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו וכל אחד ואחד כחג בפני עצמו דמי: ובגולה. שעושין שני ימים טובים משום ספיקא: דמדלגי דלוגי. כגון אנן דמדלגין לא לנו ה' לא לנו ונתחיל מן ה' זכרנו יברך: לא יתחיל. אינו צריך להתחיל בראש חדש: ר' יוסי אומר בשבעה. וטעמייהו מקרא במסכת שבת בפרק ר''ע: בשבעה עלה משה. לקבל הלוחות כלומר ודאי ליכא מאן דפליג עלה דמתני' דקתני דבי''ז בתמוז נשתברו הלוחות מכלל דכולהו סבירא להו דבשבעה עלה ולאו מקרא נפקא לן דבשבעה עלה דהאי דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי איכא מאן דדריש ליה במסכת יומא כי אחר מתן תורה הוה משבעה בסיון עד י''ז בתמוז איכא מ' יום כ''ד דסיון שהוא מלא וי''ו דתמוז הרי מ' יום שעמד משה בהר: גמרא. כך קיבלנו מאבותינו: ומעת הוסר התמיד לתת שקוץ שומם וגו'. דבעת שהוסר ונתבטל התמיד באותו היום נתן שקוץ שומם דהיינו הועמד צלם בהיכל: ה''ג והא כתיב על כנף שקוצים. כלומר הא כתיב קרא אחרינא דכתיב ביה שקוצים דמשמע תרי: תרי הוו. שהעמידן מנשה בהיכל: ונפל חד על חבריה וקטעיה לידיה. והנקטע לא קא חשיב והיינו דכתיב שקוץ אחד: אשתכח דכתיב. על ההוא צלם הכי:

תוספות

ויום טוב הראשון של פסח הוא גומר הלל אבל שמונה ימי פסח לא משום דלא דמי לחנוכה וסוכות דחנוכה דינא הוא לגמור הלל דכל הח' ימים היה הנס מתגדל והיה כל חד וחד יום טוב וכן בסוכות. כל יומא ויומא הוי י''ט לעצמו לפי שפרי החג מתמעטין והולכין אבל פסח אינו משתנה לא מקרבנות ולא מיום טוב לכך אין גומרים בו ההלל אלא יום הראשון והאידנא דגומרין תרי יומי משום דעבדינן אותו מספק הוי חד יומא לענין קריאת הלל וכן ביום שני של עצרת וכן יום של שמחת תורה ומש''ה יש לנו כ''א יום לגמור הלל: אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. י''מ דאמנהג לא מברכינן מהכא וכן משמע בסוכה בפרק לולב וערבה (דף מד:) דקאמר אמר אביי הוה קאימנא קמיה דר' יצחק ואייתי ההיא ערבה לקמיה שקל חביט חביט ולא בריך קסבר ערבה מנהג נביאים היא אלמא אמנהג לא מברכינן אבל רבינו תם פסק דמברכינן דאי איתא דלא מברכינן אם כן מאי קאמר בגמרא כיון דשמעינהו דמדלגי ואזלי שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם וכי לא היה לו להכיר אי משום מנהג קרו ליה לא מברכי אי איתא דאמנהג לא מברכינן ואי מברכי לא מנהג הוא וכי תימא דלא בא בתחילת קריאת הלל הא לא מצי אמרת דהא רב איקלע לבבל קאמר דאי איתא דבאמצע תפלה בא הוה ליה למימר איקלע לבי כנישתא ומדלא אמר מדלא ברכי מנהג הוא שמע מינה דאמנהגא נמי מברכינן וההיא דסוכה דמשמע דאמנהגא לא מברכינן היינו דווקא אמנהג דערבה דלא הוי אלא מנהג טלטול בעלמא ואמנהג דטלטול לא מברכינן אבל בשאר מנהג כמו קריאת הלל ואחריני כמו אותו מנהג ודאי מברכינן וכן הלכה למעשה ולפי זה יש ליזהר שלא לדבר באמצע ההלל כיון שבירך דאם כן הוי מפסיק ונראה דאין יחיד מחויב לקרוא ההלל אכן אם רוצה לחייב עצמו הרשות בידו: ואשתכח דכתיב עילויה על אותו יד פירוש מצאו כתוב על היד שנחתכה מן הצלם אנת צבי לאחרובי ביתיה כלומר ביתו של הקב''ה אשלמת ליה כלומר וכחך נתת לו ויש מפרשים דהכתיבה הוה על הצלם השלם וה''ק אשכחי' עליה על הצלם השלם אנת צבי לאיחרובי ביתיה כלומר אתה רצית להחריב ביתו של הקדוש ברוך הוא וידך אשלמת ליה לכך שלמתי את ידך להקדוש ברוך הוא שחתכתי:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר