|
טקסט הדף מנוקד
בְּגִזְבָּר הַמְּסוּרוֹת לוֹ אַבְנֵי בִנְיָן עָסְקִינַן דְּכׇל הֵיכָא דְּמַנְּחָה בִּרְשׁוּתָא דִּידֵיהּ מַנְּחָה
אֶלָּא מִסֵּיפָא בְּנָאָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה מִכְּדֵי שַׁנּוֹיֵי שַׁנְּיַיהּ מָה לִי דָּר וּמָה לִי לָא דָּר הַיְינוּ כַּהֲרָרִין הַתְּלוּיִין בִּשְׂעָרָה וּמַאי קוּשְׁיָא דִּלְמָא לְכִדְרַב דְּאָמַר רַב כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחָהּ עַל פִּי אֲרוּבָּה אִי דָּר בֵּיהּ אִין לָא דָּר בֵּיהּ לָא אֶלָּא לְעוֹלָם כִּדְרָבָא וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ מִידֵּי דְּהָוֵה אַמּוֹצִיא מְעוֹת הֶקְדֵּשׁ לְחוּלִּין הָתָם מִידָּע יָדַע דְּאִיכָּא זוּזֵי דְהֶקְדֵּשׁ אִיבַּעְיָא לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי הָכָא מִי יָדַע הַיְינוּ כַּהֲרָרִין הַתְּלוּיִין בִּשְׂעָרָה מִקְרָא מוּעָט וַהֲלָכוֹת מְרוּבּוֹת תָּנָא נְגָעִים וְאֹהָלוֹת מִקְרָא מוּעָט וַהֲלָכוֹת מְרוּבּוֹת נְגָעִים מִקְרָא מוּעָט נְגָעִים מִקְרָא מְרוּבֶּה הוּא אָמַר רַב פָּפָּא הָכִי קָאָמַר נְגָעִים מִקְרָא מְרוּבֶּה וַהֲלָכוֹת מוּעָטוֹת אֹהָלוֹת מִקְרָא מוּעָט וַהֲלָכוֹת מְרוּבּוֹת וּמַאי נָפְקָא מִינַּהּ אִי מִסְתַּפְּקָא לָךְ מִילְּתָא בִּנְגָעִים עַיֵּין בִּקְרָאֵי וְאִי מִסְתַּפְּקָא לָךְ מִילְּתָא בְּאֹהָלוֹת עַיֵּין בְּמַתְנִיתִין דִּינִין מִיכְתָּב כְּתִיבָן לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְכִדְרַבִּי דְּתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ מָמוֹן אַתָּה אוֹמֵר מָמוֹן אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ מַמָּשׁ נֶאֶמְרָה נְתִינָה לְמַטָּה וְנֶאֶמְרָה נְתִינָה לְמַעְלָה מָה לְהַלָּן מָמוֹן אַף כָּאן מָמוֹן עֲבוֹדוֹת מִיכְתָּב כְּתִיבָן לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהוֹלָכַת הַדָּם דְּתַנְיָא וְהִקְרִיבוּ זוֹ קַבָּלַת הַדָּם וְאַפְּקַהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן הוֹלָכָה דִּכְתִיב וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאָמַר מָר זוֹ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ לְמֵימְרָא דְּהוֹלָכָה לָא תַּפְּקַהּ מִכְּלַל קַבָּלָה טְהָרוֹת מִיכְתָּב כְּתִיבָן לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְשִׁיעוּר מִקְוֶה דְּלָא כְּתִיבָא דְּתַנְיָא וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם בְּמֵי מִקְוֶה אֶת כׇּל בְּשָׂרוֹ מַיִם שֶׁכׇּל גּוּפוֹ עוֹלֶה בָּהֶן וְכַמָּה הֵן אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים מֵי מִקְוֶה אַרְבָּעִים סְאָה טְמָאוֹת מִיכְתָּב כְּתִיבָן לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְכַעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ דְּלָא כְּתִיבָא דְּתַנְיָא בָּהֶם יָכוֹל בְּכוּלָּן תַּלְמוּד לוֹמַר מֵהֶם יָכוֹל בְּמִקְצָתָן תַּלְמוּד לוֹמַר בָּהֶם הָא כֵּיצַד עַד שֶׁיַּגִּיעַ בְּמִקְצָתוֹ שֶׁהוּא כְּכוּלּוֹ שִׁיעֲרוּ חֲכָמִים בְּכַעֲדָשָׁה שֶׁכֵּן חוֹמֶט תְּחִלָּתוֹ בְּכַעֲדָשָׁה רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כִּזְנַב הַלְּטָאָה עֲרָיוֹת מִיכְתָּב כְּתִיבָן לֹא נִצְרְכָה רש"י
דכל היכא דמנחה. אפילו מקמי הכי ברשותיה מנחה הלכך כל כמה שנטלה לא שנייה מידי דתיפוק מידא דהקדש: שנויי שנייה. כשקבעה בבנין וקנייה בשנוי שמסתתה וקובעה: שהניחה ע''פ ארובה. לפקוק הארובה וכל שעה שירצה נוטלה ולא שנייה מידי: כדרבא. נזכר בעל הבית כו: היינו כהררין התלויין בשערה. בסמיכה מועטת מדמינן לה למוציא מעות הקדש לחולין שהרי קרוב הוא לאונס יותר מן השוגג: דינין מיכתב כתיבן. מפורשין יפה ומתניתין קתני יש להן סמיכה משמע שאינן מפורשין: לא נצרכא כו'. כלומר יש בהן דברים שאינן מפורשין בפירוש כגון זה וכיוצא בה: דכתיב נפש תחת נפש אם אסון יהיה שמתה האשה יתן ממון דמי האשה ליורשיה שאין עליה חיוב מיתה שלא נתכוון לה אלא לחברו נתכוון דכתיב וכי ינצו אנשים יחדיו קסבר רבי נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ומשלם ממון: נתינה למעלה. לענין דמי וולדות כתיב ונתן בפלילים (שמות כא): נתינה למטה. ונתתה נפש תחת נפש ממון ומאי נפש דמי הנפש: והקריבו זו קבלת הדם. אע''פ שהוא לשון הולכה. אינה אלא קבלה שהרי לאחר שחיטה נכתבה ואין הולכה אלא אם כן קיבל הדם: והקריב הכהן את הכל. גבי אברים כתיב והקרב והכרעים ירחץ במים והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה: זו הולכת אברים לכבש. דאילו הקטרה בהדיא כתיב בקרא והקטיר המזבחה: לא תפקיה מכלל קבלה. לכל דבריה ואע''ג שהיא עבודה שאפשר לבטלה שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק היכא דלא בטלה עבודה היא ומפגלין את הקרבן במחשבתה וצריכה כהן ובגדי כהונה ופוסל בה אונן ויושב וערל: במים. נקודתו בפתח משמע מים המיוחדים לאפוקי שאובין ומיהו מים חיים לא צריך מדכתיב בזב מים חיים (ויקרא טו) מכלל דשאר טמאין לאו מים חיים בעו ומיהו במים במים המיוחדין במקוה אע''פ שהן גשמים: בהם. כל הנוגע בהם: מהם. כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא: חומט. אומר אני שהוא מין שרץ שקורין לימג''א הגדל בקליפה ההולכת ומעגלת תמיד כל כמה שגדל ותחילת הניצר כקליפה של עדשה היא: כזנב הלטאה. לפי שמפרכסת לאחר שנחתכה והיינו מקצתו שהוא ככולו שיש בו חיות:
תוספות
בגזבר המסורות לו. ואפילו למ''ד שליחות יד אין צריכה חסרון הכא שאני דכל היכא דאיתא בי גזא דמלכא קאי: עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. ולא נפקא לחולין רק אותה פרוטה וכן גרסינן בערכין (דף כא. ושם) וכיון דדר ביה נפיק (ביה) שכר לחולין וגם רש''י פירש כן דדוקא שכר ולא כולא ביתא וכן פי' הר''י ההיא דהמשאיל קרדום של הקדש לחברו בקע בו וחזר חברו ובקע בו כולן מעלו והיכי דמי הא תנן אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת אלא ודאי בגזבר המסורות לו קרדומות של הקדש ולא מכוין להוציאן לחולין רק כנגד בקועה לפיכך כולן מעלו ובקדושין פ''ב (דף נה. בד''ה אין) ובמנחות פרק המנחות והנסכים (דף קא. בד''ה אע''ג) פירשתי: לא נצרכא אלא לכדרבי דתניא ונתתה נפש תחת נפש ממון. ורבי יוחנן דאמר חייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין מוקי לה לאידך דרבי דתניא ונתת עין תחת עין דלא פליג אסתם משנה דהכא: והקריבו זו קבלת הדם. ובהולכה לא מוקמינן ליה כפשטא דקרא דהא בתר שחיטה כתיב וקבלה היה מיד והיינו עבודה ראשונה כך פרש''י אך לא משמע לי דהכי נמי וזרקו כתיב בתריה והולכה מקמי זריקה הוי מיד לאפוקי קבלה דהולכה בינתיים ועוד קשה לר''י דאמרי' שילהי פ''ק דזבחים (דף יג.) והקריבו זו קבלה אתה אומר זו קבלה או אינו אלא זריקה כשהוא אומר וזרקו הרי זריקה אמור משמע דהוה מוקמינן לה בזריקה אי לאו דכתיב קרא ואע''ג דלא בתר שחיטה הויא ומיהו י''ל דלא ניחא ליה לאוקמי קרא בהולכה לפי שאינה עבודה חשובה שאפשר לבטלה ויכול לשחוט בראשו של מזבח: לא נצרכא אלא לשיעור מקוה. לא הוה מצי למימר [לבעלה] דלא כתיב כדפירש בה''ג דלא נפקא לן אלא בק''ו דהשתא לטהרות כתיב ורחץ לבעלה דכרת לא כ''ש דהא לאו מילתא היא דמהאי ק''ו לא מצי נפיק דק''ו פריכא הוא דהא כמה חציצות וכוונה דבפרק ב' דחולין (דף לא.) מצינו לטהרות ולא לבעלה אלא מהאי קרא נפקא דכתיב (ויקרא טו) (ותהי נדתה עליו ואחר תטהר) בנדתה תהא עד שתבא במים כדדריש ר''ע בפ''ו דשבת (דף סד:) וכן פר''ת דמהתם נפקא לן טבילת נדה הלכך הוה ליה כמו כתובה: במי מקוה. פרש''י נקודתו בפתח לאשמועינן מים המיוחדים לאפוקי מים שאובין ולא יתכן דהא מים שאובין לאו מהכא נפקא אלא מאך מעין ובור מקוה מים וגו' (ויקרא יא) ודרשינן בת''כ מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים ועוד היכי משמע מקוה לאפוקי שאובין הא עיקר קרא משמע שאובין אי לאו דסמכיה למעין כדפי' ונראה לפרש מי מקוה היינו אשבורן כדאמרינן מעין מטהר בזוחלין מקוה באשבורן (שבת דף סה:): אמה על אמה. שאדם מחזיק אמה בעובי עם מלבושים וכן מוכח בשמעתין דכוכין בפ' הפירות (ב''ב דף קא.) שאינו מחזיק עם עובי הארון כ''א אמה והשתא יתכן דלא תקשה היכי טבל אמתא באמתא: ברום ג' אמות. ואע''ג שאדם מחזיק ד' אמות קומה כדמוכח בשמעתין דכוכין דאורך הכוך ד' אמות קומת האדם אינו אלא ג' אמות לבד הראש ומצי להרכין את ראשו מן הצד והא דנקט ד' אמות משום עובי צידי הארון ואע''ג דמצינו בפ''ק דב''ב (דף ב:) גבי היזק ראייה שיעור ראייה ד' אמות היינו שיכול להגביה עצמו על ראשי אצבעותיו עד שיציץ ד' אמות וכן מוכח בעובדא דבני המן בתרגום של מגילת אסתר שנסדר על פי המדרש שגובה קומתן ג' אמות לבד הראש דקחשיב ואזיל על רום חמשים אמות לפי תליית כל העשרה והיו נהרגים כבר קודם התלייה וכן משתעי קרא בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן משמע שבכלל הריגה היו וגם הפייט יסד בסליחה אדם בקום חיש בשלש אמות והרביעית (וחמישית) אויר מגולה: הא כיצד. פי' איזה מהם שהוא כהם הקשה הר''ר אליעזר ממיץ דהכא מוקמינן כוליה קרא בחד ענינא ואילו בפ' דם הנדה (נדה נו.) אמר כתיב בהם בכולן וכתיב מהם במקצתן לא קשיא כאן בלח כאן ביבש אלמא בתרי ענייני מיירי קרא ושמא תרתי שמעינן מינה ולמורי נראה תרי קראי כתיבי כל הנוגע בהם במותם מהם במותם אשר יפול מהם אל תוכו ואל תטמאו בהם:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|