|
טקסט הדף מנוקד
סִימָן מוּבְהָק קָא מִיפַּלְגִי מָר סָבַר סִימָן מוּבְהָק וּמָר סָבַר לָאו סִימָן מוּבְהָק
וּלְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רָבָא סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא הָא קָתָנֵי אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו גּוּפוֹ דְּאָרוֹךְ וְגוּץ כֵּלָיו דְּחָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה וְאִי חָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה חֲמוֹר בְּסִימָנֵי אוּכָּף הֵיכִי מַהְדְּרִינַן לָא שָׁיְילִי אִינָשֵׁי אוּכָּפָא דִּמְסַקֵּיב לֵיהּ לַחֲמָרָא מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס וּבְאַרְנָקִי וּבְטַבַּעַת הֵיכִי מַהְדְּרִינַן טַבַּעַת חָיְישִׁי לְזַיּוֹפֵי כִּיס וְאַרְנָקִי מְנַחֲשִׁי אִינָשֵׁי וְלָא מוֹשְׁלִי וְאִיבָּעֵית אֵימָא כֵּלָיו בְּחִיוָּרֵי וְסוּמָּקֵי וַאֲפִילּוּ רָאוּהוּ מְגוּיָּיד וְכוּ' לְמֵימְרָא דִּמְגוּיָּיד חָיֵי וּרְמִינְהִי אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ אֲפִילּוּ מְגוּיָּיד וַאֲפִילּוּ גּוֹסֵס טַמּוֹיֵי לָא מְטַמֵּא הָא מִיחְיָיא לָא חָיֵי אָמַר אַבָּיֵי לָא קַשְׁיָא הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הָא רַבָּנַן דְּתַנְיָא מְעִידִין עַל הַמְגוּיָּיד וְאֵין מְעִידִין עַל הַצָּלוּב רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף עַל הַמְגוּיָּיד אֵין מְעִידִין מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִכָּווֹת וְלִחְיוֹת וּמִי מָצֵית לְאוֹקוֹמֵי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא מַעֲשֶׂה בְּעַסְיָא בְּאֶחָד שֶׁשִּׁילְשְׁלוּהוּ לַיָּם וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם אֶלָּא רַגְלוֹ וְאָמְרוּ חֲכָמִים מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה תִּנָּשֵׂא מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה לֹא תִּנָּשֵׂא שָׁאנֵי מַיָּא דְּמַרְזוּ מַכָּה וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה לְדִידִי חֲזֵי לִי הַהוּא טַיָּיעָא דְּשָׁקֵיל סַפְסִירָא וְגַיְּידֵיהּ לְגַמְלֵיהּ וְלָא אַפְסֵיקְתַּיהּ לְנַעֲרוּתֵיהּ אָמַר אַבָּיֵי הָהִיא כְּחִישָׁא הַוְיָא רָבָא אָמַר בְּסַכִּין מְלוּבֶּנֶת וְדִבְרֵי הַכֹּל וְהַחַיָּה אוֹכֶלֶת וְכוּ' אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ יוֹצְאָה אֲבָל מִמָּקוֹם שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצְאָה מְעִידִין וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וּבָרַח מְעִידִין אִינִי וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וְרָמַז וְאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ חַי הוּא וְסוֹפוֹ לָמוּת אֶלָּא מֵעַתָּה יְהֵא גּוֹלֶה עַל יָדוֹ אַלְּמָה תַּנְיָא שָׁחַט שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא הָרוּחַ בִּלְבְּלַתּוּ אִי נָמֵי שֶׁמָּא אִיהוּ רש"י
מובהק הוא. ואע''ג דסימנין דרבנן אסימן כי האי סמכינן אפילו אאיסור דאורייתא: דארוך וגוץ. לאו סימנין נינהו: כליו. בגדיו שמא לאחר השאילן ואותו אחר מת וראוהו אלו וסבורים שזהו בעל הבגדים: חמור בסימני אוכף. דקיימא לן באלו מציאות (ב''מ דף כז.) דמהדרינן: לא שיילי אינשי. בעל החמור לא היה שואל אוכפו של זה לחברו: דמסקיב ליה. דאשי''ר בלע''ז: מצאו קשור בכיס כו'. מאי איכא למימר ליחוש אע''פ שהוא מכיר את הכיס יש לחוש שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו את הגט: לזיופא. שמא יעשה חותם וצורה כנגד טבעתו וילך ויראהו לאשתו ויטול הימנה כל אשר ישאל: מנחשי אינשי. שלא יטול זה מזלו ואי קשיא הא קתני או שנמצא בין כליו הא אמרן דחיישינן לשאלה לא קשיא כליו דמתניתין היינו בגדיו ודרך להשאיל מלבושים וכליו דגיטין היינו בין כלי תשמישי ביתו בתיבתו שאין דרך להשאילם: ואיבעית אימא כליו. דמתני' דקתני בגופו ובכליו דלא סמכינן אסימנייהו: בסומקי וחיורי. דלא אמרינן הוי סימן במלבושיו אי שחורין היו או לבנים היו דאין זה סימן שהרבה יש שחורין ולבנים ואדומים: והא קתני סיפא. דמתני' (לקמן דף קכא.): מן הארכובה ולמטה לא תנשא. דחיי ואי משום טביעה הואיל ומים שאין להם סוף חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר ולא ראוהו קתני מן הארכובה ולמעלה תנשא אלמא מגוייד לא חיי: שאני מיא דמרזו מכה. מחזיקות ומגדלות כאב המכה וחברו מיטרא רזיא לאילני במס' תענית (דף ג:): גיידיה לגמליה. לשון גודו אילנא (דניאל ד): ולא אפסקיה לנערותיה. ולא הפסיק לגמור את קול נערותו שהיה נוער עד שמת: מלובנת. באש שמתוך המכוה מתרפא: וברח. הנשחט: יכתבו ויתנו. אלמא כחי מחזקינן: ומשני חי הוא. לפיכך גיטו גט וסופו למות הלכך מעידין: אלא מעתה. הואיל וודאי ימות יהא גולה השוחטו אם נפל סכין מידו עליו ושחטו אלמה תניא אין גולה ואפילו מת שמא מחמת דבר אחר מת: על ידו. בשבילו: הרוח בלבלתו. ומחמת הרוח מת הלכך לגבי גלות פטור ומיהו לענין אשתו מעידין עליו דודאי ימות:
תוספות
כליו דחיישינן לשאלה. וכליו דמצא קשור דלא חיישינן לשאלה איכא למימר בכלים שאין דרכן להשאילם כמו שפירש ריב''ן דלא חיישינן לשאלה: כליו דחיישינן לשאלה. ואם תאמר מצא פירות בכלי דבפ' אלו מציאות (ב''מ דף כד:) משמע דהוי סימן ויחזיר ואמאי לא חיישינן לשאלה ויש לומר דלא חיישינן לשאלה אלא בדבר איסור אבל בממון לא חיישינן לשאלה וא''ת א''כ מאי פריך הכא והתם חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה והא בממון לא חיישינן לשאלה וי''ל דפשיטא ליה ודאי אפי' אי חיישינן לשאלה מן התורה אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה להחזיר אבדה אבל קשה היכי מפקינן מקרא דמהדרי חמור בסימני אוכף ניחוש לשאלה מן התורה מיהו למסקנא אתי שפיר דלא חיישינן לשאלה אפי' באיסור: איבעית אימא כליו בחיורי כו'. ולעולם לא חיישינן לשאלה וא''ת בפרק כל הגט (גיטין כז. ושם) תנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר פי' אם מכיר הגט ולמה לי שיכיר הגט אפילו אינו מכירו נמי כיון דמכיר חפיסה ודלוסקמא די בכך דהא לא חיישינן לשאלה ויש לומר דה''פ אם מכירו לחפיסה ודלוסקמא שהם שלו כשר ואע''ג דנקט לשון יחיד אין לחוש ואע''ג דחפיסה הוי לשון נקבה דמפרש התם דחפיסה היא חמת קטנה מ''מ נקט לשון זכר משום דלוסקמא דהוי לשון זכר כדתני בתוספתא עשרה דלוסקמות מלאים שטרות מסרתי לך וללישנא קמא דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן איבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה ושם אאריך בע''ה: למיימרא דמגוייד חיי ורמינהו כו ' טמויי הוא דלא מטמי הא מחייא לא חיי. תימה דהא קתני בה גוסס אע''ג דחיי דרוב גוססים למיתה ומיעוטן חיין ותנן נמי אין מעידין על הגוסס ויש לומר בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס על ידי אדם לא חיי ומ''מ מוכיח שפיר דמגוייד לא חיי מדלא קתני ואפילו גוסס מגוייד ועוד אמר ר''י לפרש דודאי פשיטא דמגוייד דמתני' מת לבסוף כיון שמגוייד במקום שעושים אותו טריפה כמו נחתך מן הארכובה ולמעלה כדמשמע בסמוך אבל אינו דבר ברור שימות קודם שיתירוה לינשא והשתא פריך ליה ממגוייד וגוסס ואותו גוסס שסופו למות הוא מת לאלתר והוא הדין נמי דמגוייד מיית לאלתר מדקתני מגוייד בהדי גוסס וא''ת בלאו מילתיה דרשב''א תקשי ליה רישא לסיפא וי''ל דמעיקרא לא קשיא ליה רישא לסיפא דמצי לאוקמי רישא דאין מעידין היינו לאלתר וסיפא דתנשא היינו לאחר י''ב חדש אבל אמילתיה דרשב''א לא מצי לשנויי: אלא מעתה יהא גולה על ידו. לשמואל דחשיב ליה מת קפריך דכיון דמת הוא יש לו לגלות דס''ד טעמא דחייב לגלות לפי שמת לאלתר אבל לא מת לאלתר לא יתחייב גלות כלל דלישנא דוימות דכתיב גבי גלות משמע ליה שמת לאלתר ולית ליה השתא הא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות לג: ושם) ונקה המכה בשוגג מאי ונקה ונקה מגלות ואע''פ שחייב מיתה במזיד אפילו לא מת זמן מרובה יש חילוק בין מיתה לגלות כי היכי דמפלגי בין דרך ירידה לדרך עלייה גבי גלות ולא גבי מיתה אבל אין לומר דמשום רוח בלבלתו או קירב מיתתו אין לנו לפוטרו כיון שמת לאלתר דהא אכתי לא ידעינן להני טעמי: חייישינן שמא הרוח בלבלתו. ודוקא בגלות ולא במיתה כדפרישית לעיל והא דאמר ונקה המכה מגלות הא לא הלך על משענתו אע''פ ששהה הרבה חייב גלות איכא למימר כגון דליכא בלבול דרוח כגון בביתא דשישא ולא פירכס כלל:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|