|
טקסט הדף מנוקד
מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמְצִיאָתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּבְתָה מֵת הָאָב הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין
גְּמָ' מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא הַמְפַתֶּה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְהָאוֹנֵס אַרְבָּעָה הַמְפַתֶּה נוֹתֵן בּוֹשֶׁת וּפְגָם וּקְנָס מוֹסִיף עָלָיו אוֹנֵס שֶׁנּוֹתֵן אֶת הַצַּעַר לְאָבִיהָ אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לְאָבִיהָ נָמֵי פְּשִׁיטָא מִדְּקָא יָהֵיב מְפַתֶּה דְּאִי לְעַצְמָהּ אַמַּאי יָהֵיב מְפַתֶּה מִדַּעְתָּהּ עֲבַד עָמְדָה בַּדִּין אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן תְּנַן הָתָם אָנַסְתָּ וּפִיתִּיתָ אֶת בִּתִּי וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִּיתִּיתִי מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן וְאַחַר כָּךְ הוֹדָה חַיָּיב רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ אָמְרוּ לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ אֲבָל מְשַׁלֵּם בּוֹשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ אָנַסְתָּ וּפִיתִּיתָ אֶת בִּתִּי וְהֶעֱמַדְתִּיךָ בַּדִּין וְנִתְחַיַּיבְתָּ לִי מָמוֹן וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִּיתִּיתִי וְלֹא הֶעֱמַדְתַּנִי בַּדִּין וְלֹא נִתְחַיַּיבְתִּי לְךָ מָמוֹן וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי כֵּיוָן דְּעָמַד בַּדִּין מָמוֹנָא הָוֵאי וּמִיחַיַּיב עֲלֵיהּ קׇרְבַּן שְׁבוּעָה אוֹ דִלְמָא אַף עַל גַּב דְּעָמַד בַּדִּין קְנָס הָוֵי אֲמַר לֵיהּ מָמוֹנָא הָוֵי וּמִיחַיַּיב עֲלֵיהּ קׇרְבַּן שְׁבוּעָה אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יָכוֹל הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ אָנַסְתָּ וּפִיתִּיתָ אֶת בִּתִּי וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִּיתִּיתִי הֵמִית שׁוֹרְךָ אֶת עַבְדִּי וְהוּא אוֹמֵר לֹא הֵמִית אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ עַבְדּוֹ הִפַּלְתָּ אֶת שִׁינִּי וְסִימִיתָ אֶת עֵינִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא הִפַּלְתִּי וְלֹא סִימִיתִי וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב תַּלְמוּד לוֹמַר וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ אוֹ מָצָא אֲבֵידָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר מָה אֵלּוּ מְיוּחָדִין שֶׁהֵן מָמוֹן אַף כֹּל שֶׁהֵן מָמוֹן יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁהֵן קְנָס רש"ימעשה ידיה. שעשתה בחיי אביה: אע''פ שלא גבתה. כגון שכר פעולה: מת האב הרי הוא של אחים. דמשבא לעולם זכה בו האב ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד שעמד בדין ויעידוהו דהא אי מודה מיפטר: מציאתה. בגמ' פריך ממאן גביא: גמ' לאביה איצטריכא ליה. דלא תנן: מדקא יהיב מפתה. קנס ובושת ופגם פשיטא דלאביה נינהו דאי לדידה הא אחלה גביה: אנסת ופיתית. או פיתית: חייב. קרן וחומש ואשם אם הודה אחרי כן וזהו אשם גזילות: שאינו משלם קנס ע''פ עצמו. אלא על פי עדים וכיון דאילו אודי ליה קמן כשתבעו הוה מיפטר כי כפריה נמי אין זו שבועת כפירת ממון: אבל משלם בושת ופגם. דממונא הוא ואשתכח דממונא כפריה ולקמן מפרש טעמא דרבנן דקא סברי סתם טוען אנסת לא תבעו אלא בושת ופגם ולא נשבע זה על כפירת קנס: בעא מיניה אביי מרבה. בר נחמני דרביה הוה: כיון דעמד בדין. כבר ואי הוה מודי ליה קמן הוה משלם שכבר חייבוהו ב''ד ראשון על פי עדים השתא ממונא כפריה וחייב: או דלמא אף על גב דעמד בדין. ואי מודה הוה מיחייב אפילו הכי לא מיחייב בכפירתו קרבן שבועה הואיל ועיקרו קנס ולא חייבה תורה קרבן שבועה אלא על פקדון ותשומת יד וכיוצא בהן: הפלת את שיני. נמי קנסא הוא שהרי ממונו הוא כאחד מן החמורים: תוספותלאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. אע''ג דאיכא למימר דהא דמחייבין מפתה היינו בקטנה דלא שייך בה מחילה וכדרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר מ''מ משמע ליה דבנערה איירי דפשטא דמתני' אאלו נערות דרישא קאי: רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס ע''פ עצמו. תימה לר''י תיפוק ליה דאפי' בעושק והלואה גופייהו דכתיבי בקרא לא מיחייב קרבן אלא כשייחד לו כלי להלואתו ולעושקו (ב''מ דף מח.) וכאן בקנס מה ייחוד שייך כאן דמיירי בלא עמד בדין דבעמד איבעיא ליה לאביי בסמוך ואומר ר''י כגון שייחד לו כלי כך לכשיעמוד בדין בב''ד ויתחייב לו יהא כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמ' אונסו וא''ת וכי נימא דסבר ר''ש דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאפי' את''ל דאם אמר כלי זה יהא שלך אם ירדו גשמים היום דחשיב דבר בא לעולם היינו משום דכלי שנותן לו הוא בעולם וזכה בו למפרע כשירדו גשמים והא דקאמר אם ירדו תנאה בעלמא הוא אבל הכא אין נותן לו הכלי מיד אלא שמייחדו לו לגבות הימנו קנס אם יתחייב כשיעמוד בדין והא לא בא לעולם הוא וכ''ת ה''נ א''כ נחשביה בהדי הנך תנאי דחשיב בפרק האומר בקדושין (דף סב: ושם) דסבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דהא פריך נמי התם ונחשוב נמי ר''ע ואור''י דר''ש חדא ועוד קאמר חדא דייחוד אינו מועיל דדשלב''ל הוא דאינו מתחייב כלל אלא משעת העמדה בדין ואילך ועוד אפי' קונה בייחודו אין כאן כפירת ממון שאין משלם קנס ע''פ עצמו ואי מודה מיפטר [ורבנן אית להו דאדם מקנה דשלב''ל ולא מייתי התם אלא אותן תנאים שהוזכרו שמם]: ונשבע והודה לר''ש מהו. ק''ק דבהך מתניתין לא פליגי אלא דלרבנן בושת ופגם קא תבע ולר''ש קנס קא תבע אבל אם היה מפרש בהדיא דקנס קא תבע היה פטור לרבנן כמו לר''ש א''כ אמאי בעי אליבא דר''ש טפי מלרבנן דה''נ הוה מצי למבעי לרבנן אם פירש דקנס קא תבע ואההיא ברייתא דמייתי בסמוך היה לו לקבוע בעייתו לר''ש: או דלמא אע''ג דעמד בדין קנסא הוא ומודה בקנס פטור. כן כתוב בכל הספרים אבל בקונטרס פירש או דלמא אע''ג דעמד בדין ואי מודה ביה מיחייב אפילו הכי לא מיחייב קרבן שבועה כיון דעיקרו קנס ולא הוי דומיא דפקדון דקרא משמע מתוך פירושו דפשיטא ליה לאביי שהוא ממון לכל שאר דברים היכא דעמד בדין לשלם על פי עצמו או להורישו לבניו דמאי שנא ולא מיבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה דווקא משום דכתיב וכחש ובעינן דומיא דפקדון דעיקרו ממון כדפי' וההיא דלקמן דחקו לפרש כן דפריך אביי בסוף הסוגיא אמתני' דר''ש פוטר כו' וקאמר טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם ע''פ עצמו כו' משמע דפשיטא ליה לאביי היכא דעמד בדין דהוי ממונא וקשה שצריך למחוק הספרים ועוד דאדפריך ליה אביי לרבה ממתניתין לא הספיקה לגבות כו' ואי אמרת ממונא הוי להורישו לבניו כו' תקשי ליה לנפשיה דאביי גופיה מודה דהוי ממון לכל דבר אלא דמבעיא ליה דווקא לענין קרבן שבועה כדפי' ועוד אמאי איצטריך לשנויי כי קאמר רבה בשאר קנסות נימא דבקנס דאונס נמי קאמר רבה דהוי ממון להתחייב בהודאתו כשעמד בדין דהא אפי' בסוף הסוגיא פשיטא ליה לאביי דהוי ממון לענין שמתחייב בהודאה והא נמי דפריך ליה אביי לרבה מר''ש פוטר טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם ע''פ עצמו מיחייב קרבן שבועה ליקשי אביי לנפשיה הואיל ופשיטא ליה בכולהו קנסות דהוי ממון להתחייב בהודאתו. ונראה לפרש דאביי מספקא ליה אליבא דר''ש לפי שמצינו במשנתינו דלר''ש לא הוי ממון להורישו לבניו להכי מבעיא ליה אי לא חשיב נמי לר' שמעון ממון לענין קרבן שבועה והודאה אי לאו ואתרוייהו מבעיא ליה כדגרסינן בכל הספרים דהא בהא תליא דאי מיחייב בהודאתו אם כן כפר ליה ממונא ומיחייב קרבן שבועה ואי מיפטר בהודאה אם כן לאו מידי כפר ליה ולכך הוצרך רבה לקמן לשנויי כי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו דלא מצי למימר ממון הוי להתחייב בהודאה דהא מדפטר ליה מקרבן שבועה מכלל דאי מודה מיפטר ולקמן דאמר אביי הא עמד בדין דמשלם ע''פ עצמו הכי פי' הא עמד בדין ובגרה ומתה דמינה ירית מיחייב קרבן שבועה: אמר ליה ממונא הוי ומיחייב עליה קרבן שבועה. וה''ה דאי מודה ביה מיחייב דהא בהא תליא ויש שמוחקין ומיחייב עליה קרבן שבועה דהא לקמן קאמר רבה כי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו. ולא גרסינן אלא ממונא הוי ולא פי' עד לבסוף דלענין להורישו לבניו קאמר ואומר רבינו יצחק דאין למוחקו בשביל כך דהא למאי דמסיק כי קאמר רבה בשאר קנסות הדר ביה דמעיקרא השיב לאביי דממונא הוי הקנס דאונס ופיתוי ונראה לרבינו יצחק דרבה קיבל מרבותיו דממונא הוי והשיב לו תחילה לענין קרבן שבועה וכשסתר לו אביי חזר בו ואמר לא לענין קרבן קבלתי דממון הוי אלא לענין להורישו לבניו וכן משמע דכששוב הקשה לו ממתני' אמאי קשו בה עשרים ותרתין שנין הוה ליה לחזור מדבריו אלא ודאי מרבותיו קבל: הפלת את שיני וסימית את עיני. וא''ת מה ייחוד כלי שייך גבי עבד דהא מיד כשהפיל את שינו קנה העבד בעצמו דגבי עבד גלי רחמנא שזוכה בעצמו מיד כשיפיל שינו כדאמרי' במרובה (ב''ק דף עד. ושם) ותו לא הוי קנס ואין לומר כגון שהפיל שינו וסימא את עינו דיוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ומייחד לו כלי על דמי עינו או שתבעו על מעשה ידיו ומייחד לו כלי על זה דהא מוכח בבבא קמא דמאן דאית ליה יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו סבר דאין צריך גט שחרור ור''ש אית ליה בהדיא. דצריך גט שחרור וי''ל דסימא את עינו אין צריך ייחוד דאין ייחוד גדול מזה שהרי העבד תובע את גופו מרבו שישחררנו ויכתוב לו גט שחרור ואם תאמר פשיטא דלא מיחייב קרבן שבועה על העבד דאפילו רבי אליעזר דדריש רבויי ומיעוטי ומרבה קרקעות לשבועה לענין קרבן שבועה פוטר בפרק שבועת הפקדון (שבועות לז:) דדריש מכל ולא כל והוא הדין בעבדים ויש לומר דאע''ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן דהכי נמי אשכחן רבי מאיר דאית ליה דאין נשבעין על הקרקעות ועל העבדים סבירא ליה דנשבעין כדאמרינן בהשואל (בבא מציעא דף ק:): הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|