|
טקסט הדף מנוקד
מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה שֶׁנֶּאֱמַר נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ
וַהֲלֹא מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּשָׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְזָרוֹזֵי נַפְשֵׁיהּ וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב הָאוֹמֵר אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַהֲלֹא מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה מַאי קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ זָרוֹזֵי בְּעָלְמָא הַיְינוּ דְּרַב גִּידֵּל קַמַּיְיתָא הָא קָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי פָּטַר נַפְשֵׁיהּ בִּקְרִיַּת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית מִשּׁוּם הָכִי חָיֵיל שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ נַשְׁכִּים וְנִשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה עָלָיו לְהַשְׁכִּים שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר אֵלַי (בֶּן אָדָם) קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד אָמַר רַב יוֹסֵף נִידּוּהוּ בַּחֲלוֹם צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לְהַתִּיר לוֹ וְהוּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא אֲבָל מַתְנוּ וְלָא תָּנוּ לָא וְאִי לֵיכָּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא אֲפִילּוּ מַתְנוּ וְלָא תָּנוּ וְאִי לֵיכָּא לֵיזִיל וְלִיתֵּב אַפָּרָשַׁת דְּרָכִים וְיָהֵיב שְׁלָמָא לְבֵי עַשְׂרָה עַד דְּמִקַּלְעִי לֵיהּ עַשְׂרָה דְּגָמְרִי הִלְכְתָא אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי יָדַע מַאן שַׁמְתֵּיהּ מַהוּ דְּלִישְׁרֵי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמּוֹתֵיהּ שַׁוְּיוּהּ שָׁלִיחַ לְמִישְׁרֵי לֵיהּ לָא שַׁוְּיוּהּ שָׁלִיחַ אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב אָשֵׁי שַׁמְּתֻיהּ וּשְׁרוֹ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ מַאי אֲמַר לֵיהּ כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַבָּר בְּלֹא תֶּבֶן רש"י
קא משמע לן דשרי ליה לאינש. לישבע כדי לזרז עצמו לקיים את המצוה: והלא מושבע ועומד מהר סיני. דכתיב ושננתם (דברים ו) דצריך אדם לשנות בתורה לישנא אחרינא והלא מושבע ועומד מהר סיני דכתיב (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה וגו': כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית. דכיון דקרא ק''ש קיים לא ימוש דא''ר שמעון בן יוחי במסכת מנחות (דף צט:) כל הקורא קרית שמע שחרית וערבית הרי זה קיים מצות לא ימוש וכיון דאי בעי פטר נפשיה מושננתם בקרית שמע דיוצא בה ידי חובתו מאותה שבוע' דהר סיני משום הכי כי אמר אשנה פרק זה (אע''ג) דלא הוי מושבע בהכי דכבר פטר נפשיה ואהכי חל עליה שבועה: והנה שם כבוד. אלהי ישראל עומד: מתנו. משנה: תנו. גמרא: יהיב שלמא לבי עשרה. וכד מתיבין ליה הוו מתירין ליה נדויו:
תוספותמושבע ועומד מהר סיני הוא. קא ס''ד נשבעין לקיים מצוה דקאמר היינו לחייב משום שבועת ביטוי אם לא [יקיים] ותימה אדפריך לרב גידל תקשי ליה קרא דנשבעתי ואקיימה ופי' בתוס' דאה''נ וי''ל דקרא איכא לקיומי במצוה דאפשר ליפטר ממנה כמו באשנה פרק זה אבל לרב גידל ע''כ מיירי במצות שמחויב לעשות דאל''כ מאי קמ''ל וגם היינו דרב גידל בתרייתא לכך פריך אדרב גידל ומשני קמ''ל דשרי לזרוזי נפשי' פירוש ולא מיתסר משום דמוציא שם שמים לבטלה אבל לא מיירי לענין שבועת ביטוי כך פי' בתוס' ובפי' הר''ר אליעזר פי' הא דפריך מושבע ועומד מהר סיני הוא היינו כלומר אם בא להשמיענו שמותר לישבע לקיים מצוה ולא חיישינן שמא יעבור על שבועתו ולא יקיים אי נמי לא מקיים לא עבר על שבועתו דמושבע . ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה ומשני הא קמ''ל דשרי לזרוזי נפשיה ולא מיתסר משום הוצאת ש''ש לבטלה כדפרי' מיהא מה דפי' מושבע ועומד מהר סיני וכו' [משמע] דאכללא דגופא דמילתא פריך הלא מושבע ועומד וכו' כפי' לפירוש ראשון משום דס''ד לענין שבועת ביטוי פריך: האומר אשנה פרק זה וכו' נדר גדול נדר לאלהי ישראל. לכאורה משמע שאמר לשון זה ולא הזכיר שבועה וקמ''ל דיש יד לשבועה אי נמי כדפירש הר''ר. אליעזר דהוי נדר כמו נדר דצדקה וקשה דא''כ מאי פריך לקמן מאי קמ''ל לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא מה ענין זה לרב גידל קמייתא כיון שלא הזכיר שבועה ועוד דטובא קמ''ל דהכא הוי יד לשבועה לכ''נ לפרש דאיירי שהזכיר שבועה מפיו שאמר שבועה שאשנה פרק זה ופריך מעיקרא והלא מושבע ועומד וכו' וא''כ ליכא לחיוביה משום שבועת ביטוי דכי היכי דאין שבועה חלה על שבועה ה''נ אין נדר חל על נדר ואי קמ''ל דשרי לזרוזי אנפשיה לקיים המצוה היינו דרב גידל קמייתא ומשני הא קמ''ל כיון דאי בעי פטר נפשיה וכו' כלומר לעולם לענין לחייבו משום שבועת ביטוי אם יעבור וכי תימא מושבע וכו' דאי בעי פטר נפשיה וכו' וא''כ אפשר ליפטר ממצוה זו חיילא עליה שבועה לחייבו משום ביטוי אם יעבור כמו בשבועה דדבר הרשות והא דתנן בשבועות נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור דוקא במצוה שאי אפשר ליפטר ממנה כמו להניח תפילין ליטול לולב אבל האי דאי בעי פטר נפשיה חייל שבועה עילויה וה''ה דאם נשבע שלא לשנות פרק זה [דאין] חייב משום שבועת ביטוי ושייך התרה ולא חשיב נשבע לבטל המצוה וא''ת א''כ הא דתנן בשבועות (דף כה.) נשבע שבועה שלא אתן שחייב משום שבועת ביטוי ופריך בגמרא אילימא שלא אתן לעני מושבע ועומד וכו' וכי מושבע לתת לכל עני ועני מתנה ומאי דוחקיה לשנויי התם בעשיר ויש לומר דמשמע ליה שלא אתן כלל מדלא פירש והא ודאי מזה מושבע וכו' ליתן לעני הצריך לפרנס והוה מצי לשנויי שלא אתן לעני מנה אבל תירוץ פשוט לקח לו דמיתוקמא ביה שלא אתן כלל כדמשמע המשנה: עליו להשכים. פירוש על האומר לחבירו להשכים כמו שמצינו ביחזקאל שאמרה לו שכינה והקדים שכינה על ידו: . צריך עשרה ב''א להתירו לו. לפי שחלום הוי כעין נבואה יש לו לדאוג מן הפורענות לכן צריך להתירו בעשרה ואז הוא מותר באותו ב''ד שנידוהו דאכל בי עשרה שכינה שריא (עיין לשון הרא''ש): והוא דמתנו. לאחרים הלכתא הלכה למשה מסיני אותן ראוין לשרות שכינה ביניהם ואי ליכא דמתנו אפי' תנו לעצמן ולא לאחרים: ואי לא אזיל לפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה. כי היכי דליהדרי ליה שלמא ומועיל לו לתלות לו להגין לו מן היסורין. עד דמיקלעי עשרה דגמירי הלכתא ויתירו לו הנידוי אבל ליכא לפרש עד דמיקלעי עשרה דמתנו הלכתא ויהיב להו שלמא א''כ למה חזר והזכיר עשרה גבי עד דמיקלעי היה לו לומר דמקלעי דמתנו ואנן ידעינן דאאותן כבר דיהיב שלמא קאי אלא ש''מ כדפרישית והא דנקט פרשת דרכים יש לפרש ששם רגילות למצוא עשרה ב''א יחד יותר מבעיר מיהו יש לפרש דאפי' בזה אחר זה מועיל ומ''מ נקט פרשת דרכים לפי ששם רגילות ליתן שלום לבני אדם: כשם שלא אפשר לבר בלא תבן וכו'. וכן פי' דריש ליה מהאי קרא האיש אשר אתו חלום יספר חלום ואשר אתו דברי אמת יאמר דברי אמת כי מה לתבן את הבר וגו': ר"ן הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|