כל שכן דסבירא ליה דלא מעייל גופיה לספיקא דהיכא דנדר ויש בנזירות ספק לא הוי נזיר ולדידיה סבירא ליה דסתם נזירות להקל: אימא סיפא. דספק נזירות להקל: המוציא מחבירו. כהן דבעי לאפוקי מיכיה עליו להביא ראיה שהן בכורות שלא הפילה נפל קודם לכן ואי תפס להו כהן על הבעלים להביא ראיה דלאו בכור הוא: ואסורים בגיזה ועבודה. אע''פ דלא היה ודאי אלמא ספק קדשים לחומרא ואסורין בגיזה ועבודה והיכי מצינן לאוקמה כרבי אליעזר והאמר רבי אליעזר לא הקדיש את הכוי דספק קדשים לקולא: אמאי קא מדמית. קדושת בכור הבאה מאליה לקדושת כוי דע''י אדם קדושת בכור באה מאליה להכי מחמיר בגיזה ועבודה קדושת כוי דעל ידי אדם לא הוי קדושה מספק: הא קשיא. דקתני סיפא דהא וספק נזירות להקל: ספק משקה. לכל טומאת משקין קרי ספק משום דלית להו עיקר מן התורה לפי שלא מצינו טומאה למשקין בפירוש מן התורה והאי דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא (ויקרא יא) ההוא הכשר הוא: ליטמא טמא. לקבל טומאה לעצמן ודאי טמאין: אבל לטמא אחרים טהורין. ואי ר''א היא הא דאוקמא. לרישא דספק נזירות כרבי אליעזר ומי סבירא ליה דליטמא טמא והתניא רבי אליעזר אומר אין טומאה למשקין כל עיקר תדע כו': הניחא לשמואל. לא קשיא דרבי אליעזר אדר' אליעזר אלא ודאי לא מיתוקמא הך ברייתא דספק נזירות להקל כר''א: ע''א אלא אי קשיא דרבי אלעזר הא קשיא ספק משקין ליטמא טומאת משקין עצמן כו': הא ניחא לשמואל אבל טומאת עצמן יש בהן. ניחא ליה נמי לרבי אלעזר דאמר כדבריו דר''מ דספק משקין ליטמא טמא והכא בספק נזירות אמאי מיקל משום דקסבר לאו מצוה היא לקבל נזירות ואיש כי יפליא דיעבד קאמר הלכך אית ליה ספק נזירות להקל: אלא לרב דאמר דכן ממש. דאין טומאה למשקין כל עיקר אמאי קאמר רבי אלעזר הכא ספק משקין ליטמא טמא והכא סבירא ליה ספק נזירות להקל: אלא הא רבי יהודה. ברייתא דספק נזירות: והא רבי שמעון. מתניתין דקתני סתם נדרים להחמיר: ומצאו שנגנב או שאבד. ואין יודע אם היה שם מאה כור אי לא: אמר רבי יהודה לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. כגון הכא דכשנדר לא על דעתא דהכי נדר שאם נגנב הכרי דהוי ספק אם היה שם מאה כור שיהא נזיר באותה ספיקא:

ור''ש אוסר. דמעייל נפשיה לספיק' וא''ת היכי מייתי קרבנו והלא חולין בעזרה היא דשמא אין בכרי מאה כור ואין הנדר חל וי''ל שנודר על תנאי אם יש בו מאה כור הריני נזיר ואם לאו הריני נזיר נדבה אלמא לר''ש מעייל נפשיה לספיקא ומתניתין דסתם נדרים להחמיר מיתוקמא כר''ש וא''ת והלא לרבי שמעון לא הוי נזיר ודאי אלא הוי נזיר מספק וצריך להתנות (לרבנן) אם יש בו מאה כור אבל במתני' קתני אסור בודאי קאמר ג''כ למלקות דומיא דקתני גבי של שמים נדר אסור דהתם אסור ודאי קאמר וי''ל דבמתני' איכא נדר ודאי אלא שהוא נודר בלשון דמשמע איסור והיתר אבל הכא הנדר אינו נדר ודאי דשמא אין בכרי מאה כור [וא''ת] א''כ מה מדמה הא דרבי שמעון לנדר דמתני' דבמתניתין הנדר ודאי והכא הנדר ספק וי''ל דה''ק ורבי שמעון אוסר אלמא אפילו בנדר ספק מספק ניזיל לחומרא כ''ש במתניתין שהנדר הוי ודאי נדר שתופסין חומר משמעות: טעמא דאין מכירין הא מכירין אסור. תימה [מרישא] דמילתא הוי מצי למיפרך דקתני בהדיא סתם תרומה ביהודה אסורה בלא שום דיוק וי''ל דסתם תרומה ביהודה הוי כמו ודאי כיון שהם סמוכים כ''כ לירושלים פשיטא דדעתו לאסור אבל בגליל אפילו במקום שהן מכירין מ''מ רחוקים והוי כמו ספק ואפ''ה אסורים:

ר"ן
כל שכן גופיה לא מעייל לספיקא. הלכך מתניתין דסתם נזירות להקל רבי אליעזר: אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה. כגון שילדה זכר ונקבה ואין ידוע אי זה הוציא ראשו ראשון: ותני עלה אסורין בגיזה ובעבודה. סיפא דמתניתין גופה דספק נזירות להקל היא והכי פריך בשלמא אי לא מוקמינן לה כר''א לא קשיא רישא אסיפא דרישא דספק נזירות להקל משום דגופו לא מעייל איניש לספיקא וסיפא דספק בכורות כיון דממונא הוא אמרינן דמעייל אינש ממונא לספיקא אלא לדידך דלא שני לך בין גופו לממונא קשיא: אמאי קמדמית קדושה הבאה מאליה לקדושה הבאה בידי אדם. משום דבקדושה הבאה בידי אדם הוא דאיכא למימר דהאי גברא לא גמר לעיולי נפשיה וממוניה לספיקא אבל בקדושה הבאה בידי שמים ליכא למימר הכי דאטו בידיה הוא: ספק משקין. כגון שהושיט טמא ידו לבין המשקין ואין ידוע אם נגע בהן: ליטמא טמא. כלומר לטומאת עצמן אזלינן לחומרא אבל לא לטמא אחרים איכא נוסחי דגרסי הכא דברי ר''מ וכן היה ר''א אומר כדבריו ותוספתא היא במסכת טהרות ואיכא מאן דלא גריס ליה דלמה ליה לאותובי ממתניתא והא סיפא דמתניתין דספק נזירות להקל היא דקתני. ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור ואפשר דגרסינן ליה ועדיפא ליה לאקשויי ממתניתא משום דמפרשא בהדיא דר''א ס''ל דספק משקין ליטמא טמא: אין טומאה למשקין כל עיקר. מדאורייתא: על איל קמצא. חגב ששמו איל: דכן. טהור וכשר לאכילה: ועל משקה בי מטבחיא דכן. דכיון דטומאת משקין מדרבנן במשקה בי מטבחיא לא גזרו שלא להרבות טומאה בעזרה וכיון דטומאת משקין מדרבנן היכי מחמרינן בספקייהו: הא ניחא לשמואל דאמר דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן. ניחא דמשום דטומאת עצמן מדאורייתא אזלינן בספקייהו לחומרא: אלא למאן דאמר דכן ממש. דאפילו טומאת עצמן מדרבנן: מאי איכא למימר. הוה לן למיזל בספקייהו לקולא וכי תימא אם כן אפילו לא מוקמינן הא דספק נזירות להקל כר''א היכי ניחא הא אכתי קשיא דרבי אליעזר אדרבי אליעזר דהא אמר בהדיא דטומאת משקין מדרבנן כדקתני אין טומאה למשקין כל עיקר ואפילו הכי אזיל בספקייהו לחומרא כדקתני וכן היה רבי אליעזר אומר כדבריו עלה דההיא דספק משקין ליטמא טמא יש לומר דהכי פריך בשלמא אי הך דספק נזירות להקל לא מיתוקמא כרבי אליעזר לא קשיא דאיכא למימר דרבי אליעזר מחמיר בספק אפילו בדרבנן אבל כיון דאמרת דספק נזירות להקל רבי אליעזר היא נהי דהוי קדושה הבאה בידי אדם היכי עדיפא טומאה דרבנן אע''פ שהיא באה מאליה מנזירות דאורייתא אע''פ שהיא באה בידי אדם וכי תימא הא חזינן בהדיא דבקדושה הבאה בידי אדם אע''פ שהיא מדאורייתא מיקל ר''א בספיקיה דקתני לא הקדיש את הכוי וכיון שכן אפילו כי לא מוקמינן הא דספק נזירות להקל כר''א קשיא דר''א אדרבי אליעזר איכא למימר דהוה מצינן לדחויי דהיינו טעמא דרבי אליעזר דאמר לא הקדיש את הכוי משום דכוי שמו עליו ולא קרו ליה אינשי חיה ולא בהמה זה נ''ל: והלך ומצאו שנגנב או שאבד רבי יהודה מתיר. משום דלא מסיק אדעתי' דלהוי נזיר עד שיתברר לו שיהא באותו כרי מאה כור: טעמא דאין מכירין הא מכירין אסורין. האי דמקשה מדיוקא דסיפא ולא פריך מגופא דרישא דקתני סתם תרומה ביהודה אסורה אלמא ספיקא לחומרא משום דאיכא לדחויי דרישא היינו טעמא משום דאנשי יהודה מתוך שהיו יותר רגילין בתרומת הלשכה לתרומת הגורן לא קרו לה תרומה סתם הלכך כי נדרי בתרומה ודאי בתרומת הלשכה נדרי אבל דיוקא דסיפא קשיא דמדיהיב טעמא בהתירא דגליל לפי שאין מכירין משמע הא מכירין זו וזו אסורין דספיקא לחומרא: ואילו על ספקו לא מצי מגלח. לפי שצריך לגלח על הבאת קרבנותיו ולא מצי לאתויינהו דלמא לא הוי נזיר ומייתי חולין בעזרה וכי תימא נהי דחטאת לא מצי לאתויי בתנאי שאין חטאת באה נדבה ליתי עולה ושלמים וליתני אם נזיר אני הרי אלו לחובתי ואם לאו יהא נדבה דהא קיימא לן דאם גלח על אחד משלשתן יצא י''ל הני מילי בדיעבד אבל לכתחלה אינו מגלח אלא א''כ הקריב חטאת ועולה ושלמים הלכך לית ליה תקנתא לנזירות