|
טקסט הדף מנוקד
הָכִי נָמֵי מִיסְתַּבְּרָא דְּרַב כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ דְּאָמַר רַב מַנִּיחִין נֵר עַל גַּבֵּי דֶּקֶל בְּשַׁבָּת וְאֵין מַנִּיחִין נֵר עַל גַּבֵּי דֶּקֶל בְּיוֹם טוֹב אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּרַב כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ הַיְינוּ דְּשָׁנֵי בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ מָה לִי שַׁבָּת וּמָה לִי יוֹם טוֹב וְרַב כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ וְהָא בְּעוֹ מִינֵּיהּ דְּרַב מַהוּ לְטַלְטוֹלֵי שְׁרָגָא דַחֲנוּכְּתָא מִקַּמֵּי חַבָּרֵי בְּשַׁבְּתָא וַאֲמַר לְהוּ שַׁפִּיר דָּמֵי שְׁעַת הַדְּחָק שָׁאנֵי דְּהָא אֲמַרוּ לְהוּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אָשֵׁי לְרַב הָכִי הִלְכְתָא אֲמַר לְהוּ כְּדַי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק
בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן חִטִּים שֶׁזְּרָעָן בְּקַרְקַע וּבֵיצִים שֶׁתַּחַת תַּרְנְגוֹלֶת מַהוּ כִּי לֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מוּקְצֶה הֵיכָא דְּלָא דַּחְיֵיהּ בְּיָדַיִם הֵיכָא דְּדַחְיֵיהּ בְּיָדַיִם אִית לֵיהּ מוּקְצֶה אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא אֲמַר לֵיהּ אֵין מוּקְצֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא שֶׁמֶן שֶׁבַּנֵּר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא דּוֹלֵק הוֹאִיל וְהוּקְצָה לְמִצְוָתוֹ הוּקְצָה לְאִיסּוּרוֹ וְלֵית לֵיהּ הוּקְצָה לְמִצְוָתוֹ וְהָתַנְיָא סִיכְּכָה כְּהִלְכָתָהּ וְעִיטְּרָה בִּקְרָמִים וּבִסְדִינִין הַמְצוּיָּירִין וְתָלָה בָּהּ אֱגוֹזִין אֲפַרְסְקִין שְׁקֵדִים וְרִמּוֹנִין וּפַרְכִּילֵי עֲנָבִים וַעֲטָרוֹת שֶׁל שִׁבּוֹלִין יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶן עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן וְאִם הִתְנָה עֲלֵיהֶן הַכֹּל לְפִי תְנָאוֹ וּמִמַּאי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסּוּכָּה בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מִן הַסָּמוּךְ לָהּ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר וְשָׁוִין בְּסוּכַּת הַחַג בֶּחָג שֶׁהִיא אֲסוּרָה וְאִם הִתְנָה עָלֶיהָ הַכֹּל לְפִי תְנָאוֹ כְּעֵין שֶׁמֶן שֶׁבַּנֵּר קָאָמְרִינַן הוֹאִיל וְהוּקְצָה לְמִצְוָתוֹ הוּקְצָה לְאִיסּוּרוֹ אִיתְּמַר נָמֵי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין מוּקְצֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא כְּעֵין שֶׁמֶן שֶׁבַּנֵּר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא דּוֹלֵק הוֹאִיל וְהוּקְצָה לְמִצְוָתוֹ הוּקְצָה לְאִיסּוּרוֹ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל אֵין מוּקְצֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא גְּרוֹגְרוֹת וְצִימּוּקִים בִּלְבַד וּמִידִּי אַחֲרִינָא לָא וְהָתַנְיָא הָיָה אוֹכֵל בִּתְאֵנִים וְהוֹתִיר וְהֶעֱלָן לַגַּג לַעֲשׂוֹת מֵהֶן גְּרוֹגְרוֹת בַּעֲנָבִים וְהוֹתִיר וְהֶעֱלָן לַגַּג לַעֲשׂוֹת מֵהֶן צִימּוּקִין לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיַּזְמִין וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בַּאֲפַרְסְקִין וַחֲבוּשִׁין וּבִשְׁאָר כׇּל מִינֵי פֵּירוֹת מַנִּי אִילֵימָא רַבִּי יְהוּדָה וּמָה הֵיכָא דְּלָא דַּחְיֵיהּ בְּיָדַיִם אִית לֵיהּ מוּקְצֶה הֵיכָא דְּדַחְיֵיהּ בְּיָדַיִם לֹא כׇּל שֶׁכֵּן אֶלָּא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה וְאוֹכֵל אִצְטְרִיכָא לֵיהּ סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא כֵּיוָן דְּקָאָכֵיל וְאָזֵיל לָא לִיבְעֵי הַזְמָנָה קָמַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּהֶעֱלָן לַגַּג אַסּוֹחֵי אַסְּחֵהּ לְדַעְתֵּיהּ מִינַּיְיהוּ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי מֵרַבִּי רש"ימניחין נר. מבעוד יום: ע''ג דקל. וידלק שם בשבת דליכא למיחש לכשיכבה לישקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר דכיון דאקצייה לדבר האסור בין השמשות איתקצי לכולי יומא: ואין מניחין כו' בי''ט. דשקיל ומנח ליה ומשתמש באילן: מה לי שבת כו'. בשבת נמי שקיל ליה לכשיכבה: שרגא דחנוכתא. אחר שכבה: מקמי חברי. שלא יראוהו בחצר כדאמרינן בפרקין דלעיל (דף כב:) דנותנו בטפח הסמוך לרשות הרבים וידעו שהדליקו בו נר והם גזרו שלא להדליק אי נמי ביום חגם אין מניחין לדלוק אור אלא בבית ע''ז: חברי. שם אומה שהיתה עם פרסיים: הכי הילכתא. בתמיה: בשעת הדחק. סכנה אלמא שלא בשעת הדחק אסור: שזרען בקרקע. ועדיין לא השרישו מהו ללקוט ולאכול: אין מוקצה לר' שמעון בדבר הראוי. אלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק כדתניא לעיל: הואיל והוקצה למצותו. לשבת: הוקצה לאיסורו. איסור כיבוי: והוקצה למצותו לית ליה. בתמיה דקס''ד שמן שבנר דוקא קאמר דאיכא תרתי מוקצה למצוה ומוקצה של שעת דליקתו משום איסור כיבוי אבל מוקצה למצוה גרידא לא אסר ואפילו בשעת המצוה: והתניא סיככה. לסוכה כו': קרמים. בגדי צבעונים שקורין אובריינ''א: אפרסקין. פירסיק''י בלע''ז: יינות שמנים. בכלי זכוכית: עד מוצאי יו''ט האחרון. והכא מוקצה למצוה איכא מוקצה דאיסור ליכא דאי משום סתירת אהל כי מטא חולו של מועד לשתרי דומיא דנר שכבה: והא ממאי דר' שמעון היא. דמותיבנא לך מיניה: דתני ר' חייא כו' אין נוטלין עצים. בפסח ועצרת מסוכה העשויה לצל ואפילו נפלו משום מוקצה דאיתקצאי מחמת סתירת אהל בי''ט: אלא מן הסמוך לה. אם סמך חבילות עצים אצל דופנה ליכא איסור מוקצה דדעתיה עילויה מאתמול למישקלינהו למחר דלא סתר בהו אהלא ומהך דתני ר' חייא בר יוסף הוי מצי לאותבי ברישא אלא ניחא ליה לאותבי ממתניתא דר' חייא ור' אושעיא כדאמרינן בעלמא (חולין דף קמא.) כל מתניתא דלא מיתניא בי ר' חייא כו': ור' שמעון מתיר. אם נפלה דלית ליה מוקצה והכי מוקמינן ליה במסכת ביצה: ושוין בסוכת החג בחג. שהוקצה למצותה דמצותה כל שבעה אלמא כל שעת מצותה נוהג מוקצה שלה ואע''ג דליכא איסור סתירה: כעין שמן קאמינא. ולא משום איסור אלא משום מצוה דהואיל דהוקצה למצותו דשבת הוקצה לכל זמן איסור דליקתו ולא יותר דאין מצותו אלא בשעת דליקתו ומשכבה אין בו מצוה אבל בסוכת החג מצותה כל שבעה והקצאתה כל זמן מצותה: אלא גרוגרות וצמוקין. גרוגרות תאנים שמעלה לגג ליבשן ומשנשתהו שם מעט אין ראוים לאכילה עד שיתייבשו וכן צימוקים דענבים: היה אוכל בתאנים. רבותא אשמעי' דהוה אכיל ואזיל מכיון דאסקינהו אסח דעתיה ואקצן: חבושין. קויינ''ץ: וכן אתה אומר כו'. ואע''ג דהני חזי כל שעתא ואפי' נשתהו לא נתקלקלו מיהו הואיל ואקצינהו אסירי: אי נימא ר''י. למה לי הנך דנקט דדחינהו בידים אפי' הכניסן נמי לאוצר בעו הזמנה: תוספותהכי נמי מסתברא דרב כר' יהודה ס''ל. בכמה מקומות אשכחן דרב סבר כר' יהודה דאסר מטה שייחדה למעות והניח עליה מעות ואילו לר' שמעון שרי דהא שרי חצוצרות אפי' תקע בה כמה זימני ודכרכי דזוזי (לעיל דף יט:) אלא דבעי לאוכוחי דסבר כר' יהודה במיגו דאיתקצאי בין השמשות כו': מקמי חברי בשבתא. שביום חג שלהם לא היו מניחין נר אלא בבית ע''ז ומאי דקמבעיא ליה בנר חנוכה טפי מבנר שבת משום דלצורך אכילה היו מניחים להם ואע''ג דבשעת הסכנה אמרינן בבמה מדליקין (לעיל דף כא:) דמניחה על שולחנו ודיו הכא מיירי אם יארע שלא הניחה על שולחנו א''נ אומר ר''י דשעת הסכנה דלעיל לאו סכנת חברים קאמר אלא סכנת גזירה שגזרו שלא להדליק נר חנוכה: היכא דדחייה בידים אית ליה. ואף על גב דנר שכבה שרי ר' שמעון אף על גב דדחייה בידים דהתם שאני כיון שכבר פסק דיחוי שלה אבל הכא לעולם הן דחויין כל זמן שמונחין שם: אלא שמן שבנר. לאו דווקא שבנר דההוא אסור משום מכבה כדאמר בפ''ב דביצה (דף כב.) המסתפק ממנו חייב משום מכבה אלא המטפטף מנר ומשום דמוקצה למצותו לא אסור נר הדולק לטלטל כדפרישית לעיל אלא כדאמר בסוף פירקין משום דהוי בסיס לדבר האסור תימה לר''י דאמאי נקט שמן שבנר טפי ה''ל למינקט אין מוקצה לר' שמעון אלא גרוגרות וצימוקין דדמו טפי לחיטין שזרען דלא איתקצאי לא מחמת מצוה ולא מחמת איסור וליכא למימר דסבר ר' יוחנן דלר' שמעון אין מוקצה בגרוגרות וצימוקין דהא רבי קאמר בסמוך דאית ליה לרבי שמעון מוקצה בגרוגרות וצימוקין ומסתמא לא פליג: עד מוצאי י''ט האחרון של חג. הקשה ר''ת ביום טוב האחרון דלא אסר אלא מטעם מיגו דאיתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר והא רבי שמעון שרי מותר השמן שבנר אף על גב דהוקצה בין השמשות למצותו משום יום הבא ונראה לר''י דבמה שאוסרת הברייתא יום טוב האחרון לא אתיא כר' שמעון: ולא מן הסמוך לה. בפרק המביא כדי יין (ב. צה ל: ושם) גרס במשנה אלא מן הסמוך לה ופריך בגמ' והא קסתר אוהלא ומשני מאי מן הסמוך לה סמוך לדפנות והשתא אי גרס בברייתא דהכא אלא מן הסמוך לה הוי בסמוך לדפנות ואי גרס ולא מן הסמוך לה מיירי במה שעל הסכך וטעמא משום דסתר אוהלא כדאמר התם: ואם התנה הכל לפי תנאו. בריש המביא (ג''ז שם) פריך עלה והא קא סתר אוהלא ומוקי לה בסוכה נפולה וברעועה דמאתמול דעתיה עלה: אלא בגרוגרות וצימוקין. בירושלמי פ' שמסריחין בינתיים כיון שמתקלקלין כל כך אין דעתו לקחתם עד שיתקנו היטב: וכן אתה אומר באפרסקין. אף על פי שאין מתקלקלין כל כך מקצה אותם מדעתו: היכא דלא דחייה בידים אית ליה מוקצה. כגון הא דתנן בפרק מפנין (לקמן קכו:) ולא את האוצר ותנן נמי בפרק בתרא (דף קנו:) רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע''ש אסורה כו': ואוכל איצטריכא ליה. מדנקט אוכל במוקצה דדחייה בידים נראה דאזיל ואכיל שרי ליה לר''י במוקצה דלא דחייה בידים כגון גבי אוצר: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|