|
טקסט הדף מנוקד
גּוּף כּוּלּוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן אָמְרִי אִין כְּבִיסָה אַלִּימָא לְרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר שְׁמוּאֵל הַאי עַרְבּוּבִיתָא דְרֵישָׁא מַתְיָא לִידֵי עֲוִירָא עַרְבּוּבִיתָא דְמָאנֵי מַתְיָא לִידֵי שַׁעְמוּמִיתָא עַרְבּוּבִיתָא דְגוּפָא מַתְיָא לִידֵי שִׁיחְנֵי וְכִיבֵי
שְׁלַחוּ מִתָּם הִזָּהֲרוּ בְּעַרְבּוּבִיתָא הִזָּהֲרוּ בַּחֲבוּרָה הִזָּהֲרוּ בִּבְנֵי עֲנִיִּים שֶׁמֵּהֶן תֵּצֵא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר יִזַּל מַיִם מִדַּלָּיו שֶׁמֵּהֶן תֵּצֵא תּוֹרָה וּמִפְּנֵי מָה אֵין מְצוּיִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לָצֵאת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִבְּנֵיהֶן אָמַר רַב יוֹסֵף שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ תּוֹרָה יְרוּשָּׁה הִיא לָהֶם רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אוֹמֵר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּדְּרוּ עַל הַצִּבּוּר מָר זוּטְרָא אוֹמֵר מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִתְגַּבְּרִין עַל הַצִּבּוּר רַב אָשֵׁי אוֹמֵר מִשּׁוּם דְּקָרוּ לְאִינָשֵׁי חֲמָרֵי רָבִינָא אוֹמֵר שֶׁאֵין מְבָרְכִין בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַאי דִּכְתִיב מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת דָּבָר זֶה נִשְׁאַל לַחֲכָמִים וְלַנְּבִיאִים וְלֹא פֵּירְשׁוּהוּ עַד שֶׁפֵּירְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר ה' עַל עׇזְבָם אֶת תּוֹרָתִי וְגוֹ' הַיְינוּ לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי הַיְינוּ לֹא הָלְכוּ בָּהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב שֶׁאֵין מְבָרְכִין בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה אִיסִי בַּר יְהוּדָה לָא אֲתָא לִמְתִיבְתָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי תְּלָתָא יוֹמֵי אַשְׁכְּחֵיהּ וַרְדִּימוֹס בְּרַבִּי יוֹסֵי אֲמַר לֵיהּ מַאי טַעְמָא לָא אָתֵי מָר לְבֵי מִדְרְשָׁא דְּאַבָּא הָא תְּלָתָא יוֹמִין אֲמַר לֵיהּ כִּי טַעְמֵיהּ דַּאֲבוּךְ לָא יָדַעְנָא הֵיכָא אֵיתָאי אֲמַר לֵיהּ לֵימָא מָר מַאי קָאָמַר לֵיהּ דִּלְמָא יָדַעְנָא טַעְמֵיהּ אֲמַר לֵיהּ הָא דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כְּבִיסָתָן קוֹדְמִין לְחַיֵּי אֲחֵרִים קְרָא מְנָלַן אֲמַר לֵיהּ דִּכְתִיב וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְגוֹ' מַאי חַיָּיתָם אִילֵּימָא חַיָּה וַהֲלֹא חַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה הִיא אֶלָּא מַאי חַיָּיתָם חַיּוּתָא מַמָּשׁ פְּשִׁיטָא אֶלָּא לָאו כְּבִיסָה דְּהָא אִיכָּא צַעְרָא דְעַרְבּוּבִיתָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִינּוּי נֶפֶשׁ אִיבַּעְיָא לְהוּ לְרַבִּי יוֹסֵי מַהוּ שֶׁיָּפֵר מִשּׁוּם דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ תָּא שְׁמַע אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִינּוּי נֶפֶשׁ אֲבָל דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ הָוַיִין דִּלְמָא לְדִידְהוּ קָאָמַר לְהוּ לְדִידִי אֲפִילּוּ דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ לָא הָוַיִין לְדִידְכוּ דְּאָמְרִיתוּ הָוַיִין נִדְרֵי עִינּוּי נֶפֶשׁ אוֹדוֹ לִי דְּאֵין אֵלּוּ נִדְרֵי עִינּוּי נֶפֶשׁ מַאי רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אוֹמֵר מֵפֵר רַב הוּנָא אוֹמֵר אֵין מֵפֵר רש"יכביסת בגדים אלימא ליה לר' יוסי. דאית ביה יותר מרחיצה: דאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא. עפרורית שמתכנס לאדם בראשו שאינו רוחץ: מתיא ליה לידי עוירא. מסמא את עיניו: ערבוביתא דמאני. שנושא בגדים שאינו רוחצן עד ששחורין הרבה: לידי שעמומיתא. שגעון וזו שעמומיתא קשה מכולן: ערבוביתא דגופא. זוהמא הבאה על בשרו של אדם מחמת זיעה שאינו רוחץ: הזהרו בערבוביתא. בהנהו דפרשי': ושלא תלמדו תורה אלא בחבורה. שאין אדם מתפלפל אלא מתוך לימוד חבירו: והזהרו בבני עניים. שלא יהו קלים בעיניכם ללמדם תורה: ומפני מה תלמידי חכמים אין מצויין בו'. שאין הדבר מצוי: שלא יהו אומרים. בני אדם תורה ירושה היא להם ואין אנו נזקקין ללמוד תורה: שלא יתגדרו. שלא יתגדלו שלא ינהגו שררה כשיראו שהן ואבותם ובניהם תלמידי חכמים יתגדרו כמו הניחו לו אבותיו להתגדר בו (חולין דף ז.): מפני שהן מתגברין. דודאי כל מי שהוא ת''ח ובנו ת''ח ודאי מתגבר: דקרו לאינשי חמרי. שאין נוהגין להן כבוד ומבזין אותן מפני תורה שבהם: נצתה כמדבר מבלי יושב. ישיבה של ת''ח: נשאל לחכמים. דכתיב מי האיש החכם לנביאים ומלאכי השרת דכתיב ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה: שאין מברכין. כשמשכימין לתלמוד תורה ותלמידי חכמים בני תלמידי חכמים מתוך שהן זהירין לעסוק בתורה ורגילין בה אינן זהירין לברך כשפותחין לא מקיימא ברכתא [כדאמרינן בברכת התורה] נהיה אנחנו וצאצאינו מלומדי תורה: ורדימוס בר' יוסי. היינו ר' מנחם בר' יוסי דמיתקרי בנן של קדושים (פסחים קד.): טעמא לא ידענא. דאמר למילתיה שאיני יכול לעמוד על סוף דעתו: אמר ליה דכתיב. גבי לוים ולכל חייתם: אילימא חיה ממש. שמתפרנסת משם: והלא חיה בכלל בהמה. כדכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה (ויקרא יא) והואיל דכתיב לבהמתם למה לי חייתם: [אלא לאו כביסה הוי] חיותם ממש דכביסת בגדיהן היינו חיותם דאי לא מכבסי בגדיהן איכא צערא דחיותם היינו נמי ערבוביתא דאמר לעיל: איבעיא להו לרבי יוסי. דאמר שלא ארחץ שלא אתקשט אינם נדרי עינוי נפש ומשום נדרי עינוי נפש אינו מיפר: מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה. שיהו מופרין לעצמו כדאמרן לעיל אבל אין בהן עינוי נפש מפר לעצמו משום דדברים שבינו לבינה היינו קישוט כל הגוף בין קישוט תכשיטין בין קישוט דהעברת שער באותו מקום דקישוט כל הגוף משמע: לדידכו דאמריתו. דרחיצה הוי עינוי נפש כו' אלא דברים שבינו לבינה דהא לא נדרה אלא מאותו מקום: מאי. כלומר אכתי מיבעי לן אי מפר אי לא: תוספותערבוביתא דרישא. שאינו מסרק ראשו תמיד מייתי לידי עוירא פירוש לידי סימוי עינים: דמאני. שאינו מכבס בגדיו תמיד מביאו לידי שעמום: דגופא. שאינו רוחץ תדיר: מתיא לידי שיחנא וכיבי. כלומר כיבי ושעמום קשה מכאב שחין דשחין יש לו רפואה ושעמום אין לו רפואה ומשום הכי אמר רבי יוסי דכביסה קודמת לחייהם אבל רחיצה אין בה צער כולי האי: הזהרו בערבוביתא. פירוש הזהרו בכביסה: הזהרו בחבורה. שתלמדו תורה בחבורה: ירושה היא להם. לתלמידי חכמים ואין אנו זקוקין ללומדה: כדי שלא יתגדרו על הצבור: שאין מברכין בתורה תחלה. כשהם משכימים ללמוד תורה שאין מברכין לעסוק בדברי תורה והערב נא ואשר בחר: טעמא דאבוך לא ידעינן. כלומר מה טעם הוא דכביסה היא קודמת לחיי אחרים: אלא מאי לכל חייתם חיותם ממש. והאיכא צער דחפיפותא שמי שאינו רוחץ חופף ומצטער: קונם פירות העולם עלי יפר. דהוי עינוי: פירות מדינה זה. לא הוי עינוי שיכול להביא ממדינה אחרת: פירות חנוני זה אינו יכול להפריש יכולה להסתפק מחנוני אחר: ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו. כלומר שאותו חנוני מקיף לה ורגיל אצלו מיפר דהוי עינוי נפש: לרבי יוסי מהו שיפר. ברחיצה וקישוט משום דברים שבינו לבינה ונפקא מיניה בהא דלא הוי עינוי נפש כדאמר לעיל דדברים שבינו לבינה לעצמו מיפר לאחרים אינו מיפר: אין אלו נדרי עינוי נפש. ומדלא קאמר סתם רבי יוסי אומר לא יפר שמע מינה משום עינוי נפש הוא דלא יפר אבל מיפר משום בינו לבינה:
ר"ן הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|