|
טקסט הדף מנוקדוְאֶחָד בָּא כְּנֶגְדָּן וְאָמַר אֶחָד הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי וְאֶחָד אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה פְּלוֹנִי הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר שֶׁשְּׁנֵיכֶם נְזִירִים שֶׁכּוּלְּכֶם נְזִירִים בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כּוּלָּם נְזִירִים וְהָא הָכָא הֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת הוּא וְקָתָנֵי כּוּלָּם נְזִירִים אָמְרִי סָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי הֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת הָוֵי הֶקְדֵּשׁ הָכָא לָא אַבָּיֵי אָמַר לָא קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּקָאֵים בְּצַפְרָא אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּקָאֵים בְּטִיהֲרָא וְאָמַר שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן לֶיהֱוֵי הֶקְדֵּשׁ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לָבָן נְפַק וַאֲמַר לְהוֹן אִי הֲוָה יָדַעְנָא דְּלָבָן נְפַק לָא אֲמַרִי שָׁחוֹר וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּקָאֵים בְּטִיהֲרָא עָסֵיק וְהָקָתָנֵי דִּינָר שֶׁל זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה תְּנִי שֶׁעָלָה חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה תְּנִי שֶׁעָלְתָה אָמַר רַב חִסְדָּא אוּכָּמָא בְּחִיוָּרָא לַקְיָא חִיוָּרָא בְּאוּכָּמָא לַקְיָא תְּנַן שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן הֶקְדֵּשׁ קָא סָלְקָא דַּעְתִּין כִּי מַקְדִּישׁ בְּעַיִן רָעָה מַקְדִּישׁ וְאָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי הָוֵי הֶקְדֵּשׁ וְאֶלָּא מַאי בְּעַיִן יָפָה מַקְדִּישׁ דִּינָר שֶׁל זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹן וְעָלָה כֶּסֶף בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הֶקְדֵּשׁ וְאֶלָּא מַאי בְּעַיִן רָעָה מַקְדִּישׁ חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹן וְעָלָה שֶׁל שֶׁמֶן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הֶקְדֵּשׁ וְהָא שֶׁמֶן עָדִיף מִיַּיִן אִי מִשּׁוּם הָא לָא קַשְׁיָא בְּגָלִילָא שָׁנוּ דְּחַמְרָא עָדִיף מִמִּשְׁחָא רֵישָׁא קַשְׁיָא לְרַב חִסְדָּא אָמַר לְךָ רַב חִסְדָּא כִּי אֲמַרִי בְּתוֹרָא דְקַרְמְנָאֵי וְאָמַר רַב חִסְדָּא אוּכָּמָא לְמַשְׁכֵּיהּ סוּמָּקָא לְבִשְׂרֵיהּ חִיוָּרָא לְרִדְיָא וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא אוּכָּמָא בְּחִיוָּרָא לַקְיָא כִּי אֲמַרִי בְּתוֹרָא דְקַרְמוֹנָאֵי מַתְנִי' מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְנִשְׁאַל לְחָכָם וַאֲסָרוֹ מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּירוֹ הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מוּפְרֶשֶׁת תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי אִי אַתֶּם מוֹדִים בָּזֶה שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ טָעוּת שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר אָמַר לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי אִי אַתֶּם מוֹדִים בְּמִי שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי תְּשִׁיעִי וְלָאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי שֶׁהוּא מְקוּדָּשׁ אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לֹא הַשֵּׁבֶט קִידְּשׁוֹ וּמָה אִילּוּ טָעָה וְהִנִּיחַ אֶת הַשֵּׁבֶט עַל שְׁמִינִי וְעַל שְׁנֵים עָשָׂר שֶׁמָּא עָשָׂה כְּלוּם אֶלָּא כָּתוּב שֶׁקִּידֵּשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא קִידֵּשׁ הַתְּשִׁיעִי רש"יואחד בא כנגדן. ופתח אחד מהללו השנים ואמר הריני נזיר שזה פלוני כלומר הריני נזיר אם זה פלוני דודאי אינו איש פלוני ואחד אומר הריני נזיר אם אין זה פלוני ובא (אותו) אחד ואמר הריני נזיר אם אחד מכם נזיר ובא הרביעי ואמר הריני נזיר אם אין אחד מכם נזיר דודאי יש בכם אחד שהוא נזיר ובא חמישי לאותן שנים הראשונים ואמר הריני נזיר אם שניכם נזירים דודאי אינכם נזירים ובא ששי ואמר לכולן הריני נזיר אם כולכם נזירים: בש''א כולם נזירים. הואיל ואין לך אחד מהן שלא אמר הריני נזיר ואע''פ שכולן טועין שהיו סבורין שאינו כמו שהן אומרים וקאמרי ב''ש דכולן נזירין: והא הכא דהקדש בטעות כו'. מהכא איכא למשמע מינה דבית שמאי סברי דהקדש בטעות הוי הקדש אבל מההיא דשור שחור ליכא למשמע מינה דההיא מיירי בהקדש בכוונה וכדפרישית: אביי אמר. ומאי דקשיא לך לב''ש מה אילו אמר הרי זה תמורה זה לחצי היום מי הוי תמורה כו' הכא נמי לכי מיגלי מילתא בפלגא דיומא דנפיק שחור ליהוי איהו קדוש ולא לבן לא תקשה לך ולא מידי דלא ס''ד דקאים בצפרא וכדמפרש לה רב פפא לעיל: אלא הכא במאי עסקינן דקאים בטיהרא. בצהרים ואמר שור שחור שיצא מביתי ראשון היום ליהוי קדוש: ואמרי ליה ההוא דנפק לבן הוה ולא שחור אמר להו אי הוה ידענא דלבן נפק לא אמרי שחור אלא לבן והוי טועה בהקדש ומשום הכי הוי הקדישו הקדש והוי לבן הקדש וב''ה סברי אינו הקדש דטעות אינו הקדש ואם נפש אדם לומר לוקמא אביי כגון דקאים בצפרא ואמר שור שחור שיצא ראשון יהא הקדש ויצא לבן וכמתנית' ואתרמי דלבן נפק ואמר להו אי הוה ידענא דלבן עתיד למיפק לא אמרי שחור אלא לבן הא לא קשיא דעל העתיד לבא אין אדם נותן דעתו להקדישו: תני שעלה. ואח''כ נזכר לדבר שהיה של כסף או חבית של שמן: אמר רב חסדא אוכמא בחיורא לקיא. שור שחור בין הלבנים כחוש הוא דשור לבן עדיף טפי: חיורא באוכמא לקי. כלומר ואע''ג דשור לבן מעלי אפילו הכי כי איכא כתמים חיורין במשכא דתורא אוכמא לקותא היא: תנן שור שחור שיצא מביתי ראשון. ה''ג כי מקדיש בעין רעה מקדיש וקאמרי ב''ש דלבן הוי הקדש ש''מ דלבן הוה גרוע טפי ואם איתא לרב חסדא דלבן עדיף טפי אמאי הוי הקדש והא מאן דמקדיש בעין רעה מקדיש ושור שחור הוא שהקדיש ולא לבן אלא ש''מ דליתא לדרב חסדא: ואלא מאי. קאמרת לרב חסדא דמקדיש בעין יפה מקדיש ומשום הכי קאמרי בית שמאי דלבן עדיף טפי הוי הקדש: ואלא הא דקתני דינר של זהב כו'. ועלה של כסף בית שמאי אומרים של כסף הקדש ואמאי הא מאן דמקדיש בעין יפה מקדיש: ואלא מאי בעין רעה מקדיש. אי הכי חבית של שמן אמאי הוי הקדש לבית שמאי הואיל דהוא יפה מחבית של יין: הא לא קשיא דבגלילא שנו דחמרא עדיף טפי ממשחא. דלדידהו נפיש משחא כדגרסינן בהמוכר את הספינה (ב''ב דף צא.) וניחא להו טפי בחמרא ואין שותין אלא יין ואמטו להכי קאמרי בית שמאי דשל שמן גרוע משל יין משום הכי הויא הקדש ומיתוקמא לכולהו מתני' דבעין רעה מקדיש וקשיא רישא לרב חסדא: כי קאמרי. חיורא מעלי טפי בתורא דקרמנאי של חרישה חיורא מעלי טפי אבל לבישרא אוכמא עדיף טפי מחיורא ומשום הכי אמרי ב''ש גבי הקדש דלבן הוי הקדש דגריע טפי: אוכמא למשכא. מעלי טפי וסומקא לבישרא מעלי וחיורא מעלי לרדיא לחרישה: והאמר רב חסדא אוכמא בחיורא. לקיא. דמשמע בין למשכא בין לרדיא הוי אוכמא גרוע: כי קאמר. רב חסדא דאוכמא לקיא לרדיא אבל למשכיה הוי עדיף: מתני' מי שנדר בנזיר. ונזכר שטעה בנזירותו והתחיל להתחרט בו והלך ועבר על נזירותו ושתה יין ונטמא למתים ואח''כ הלך ונשאל לחכמים להתיר נזירותו: ואסרו. שהכירו שנדר גמור הוא: מונה נזירותו משעה שנדר. כלומר אותן [ימים] שזלזל בנזירותו עולה למניין שלשים עם אותן שנשתיירו לו משאסרו ואין צריך למנות איסור במנין הימים שזילזל בנזירותו אלא עולין לו להשלמת הנזירות: מי שנזר. ושמר עצמו בכל דקדוקי נזירות ואח''כ נשאל לחכמים והתירו לו מפני שטעה בנזירות אם היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר כו': אמרו להם בית שמאי אי אתם מודים במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי כו' אמרו להם בית הלל לא השבט קידשו. כלומר לא לכך מקודש תשיעי תוספותנשאל לחכם והתירו. כלומר שאמר לו שאותה קבלה לאו כלום היא שלא נדר בלשון טוב לקבל נזירות ונמצא שלא חל עליו נזירות אפילו רגע אחד היתה לו בהמה מופרשת שהפריש לנזירותו קודם שנשאל לחכמים תצא ותרעה בעדר עם בהמותיו שהן חולין גמורין דכיון דנזירות לא חל עליה אין כאן הקדש טעות כלל ואפי' ב''ש מודו דדוקא כשאמר שור שחור שיצא ראשון יהא הקדש ויצא לבן התם הלבן הקדש למ''ד בגמרא משום שאין חושש ורוצה שיחול הקדש גם על הלבן ומה שהזכיר שחור טעה שהיה סבור שהשחור יצא ראשון אבל הכא שנזירות לא חל עליו מעיקרא כלל והבהמה לא הופרשה אלא לצורך הנזירות וכאן הנזירות ליתא הקדש נמי ליתא וגרע זה מהקדש טעות ולכך אפי' ב''ש מודו דתצא ותרעה בעדר כיון דנעקר הנדר לגמרי כדאמר לקרבנות נזירותו נזיר נזירותו לא אמר כלום והוי כאדם שאינו מחוייב והיה סבור שהוא מחוייב חטאת ואמר בהמה זו לחטאת כו' לא אמר כלום אפי' לב''ש: אמרו להם [ב''ה] לב''ש אי אתם מודים בזה שהרי הקדש טעות הוא ותצא ותרעה בעדר. אלמא דהקדש בטעות לא הוי הקדש וכי היכי דאתם מודים הכא אודו לן נמי בשור שחור דפלגיתו עלן ואמריתו דהוי הקדש וב''ש היו יכולין להשיב דהכא גרע מהקדש טעות כדפרישית ולא חשו להשיבם אמיתות החילוק והשיבו לפי דבריהם שהם מדמים פלוגתייהו והשיבו להם ממעשר בהמה דחל בטעות והוי הקדש וק''ק מאי שנא מאשה שהפר לה בעלה דאמר לעיל פרק מי שאמר (דף כד.) אם שלה היתה בהמה חטאת תמות והכא יוצאה בעדר י''ל דבעל מיגז גייז ואי נמי דמעקר קא עקר מ''מ הא אוקמה (לעיל דף כב.) כרבי אלעזר הקפר אבל לרבנן נפקי לחולין ואפילו לרבי אלעזר נראה דלא דמי דהתם הנדר חל רגע א' (מיפר) [בלא] חרטה . וטעות אבל הכא לא חל הנדר אפילו שעה אחת כדפרישית: אמרו ב''ש לבית הלל אי אתם מודים במי שקרא לעשירי תשיעי ולתשיעי עשירי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשים. דחל בטעות הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|