|
טקסט הדף מנוקד
בְּנׇכְרִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ תַּחַת יָדֶךָ אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּנׇכְרִי שֶׁאֵינוֹ תַּחַת יָדֶךָ אָמַרְתָּ וְכִי מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לוֹ הָא אֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּנׇכְרִי שֶׁיֶּשְׁנוֹ תַּחַת יָדֶךָ
וּבִשְׁטָר מְנָלַן אָמַר עוּלָּא אָמַר קְרָא אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ הִקִּישָׁהּ הַכָּתוּב לְאַחֶרֶת מָה אַחֶרֶת מִקַּנְיָא בִּשְׁטָר אַף אָמָה הָעִבְרִיָּה מִקַּנְיָא בִּשְׁטָר הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר שְׁטַר אָמָה הָעִבְרִיָּה אָדוֹן כּוֹתְבוֹ אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אָב כּוֹתְבוֹ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר דְּאִיתְּמַר שְׁטַר אָמָה הָעִבְרִיָּה מִי כּוֹתְבוֹ רַב הוּנָא אָמַר אָדוֹן כּוֹתְבוֹ רַב חִסְדָּא אָמַר אָב כּוֹתְבוֹ הָנִיחָא לְרַב הוּנָא אֶלָּא לְרַב חִסְדָּא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר קְרָא לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים אֲבָל נִקְנֵית הִיא כְּקִנְיַן עֲבָדִים וּמַאי נִיהוּ שְׁטָר וְאֵימָא אֲבָל נִקְנֵית הִיא כְּקִנְיַן עֲבָדִים וּמַאי נִיהוּ חֲזָקָה אָמַר קְרָא וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם אוֹתָם בַּחֲזָקָה וְלֹא אַחֵר בַּחֲזָקָה וְאֵימָא אוֹתָם בִּשְׁטָר וְלֹא אַחֵר בִּשְׁטָר הָכְתִיב לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים וּמָה רָאִיתָ מִסְתַּבְּרָא שְׁטָר הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי שֶׁכֵּן מוֹצִיאה בְּבַת יִשְׂרָאֵל אַדְּרַבָּה חֲזָקָה הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי שֶׁכֵּן קוֹנָה בְּנִכְסֵי הַגֵּר בְּאִישׁוּת מִיהַת לָא אַשְׁכְּחַן אִי בָּעֵית אֵימָא לְהָכִי אַהֲנִי אִם אַחֶרֶת וְרַב הוּנָא הַאי לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּרָאשֵׁי אֵבָרִים כְּעֶבֶד וְרַב חִסְדָּא אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא לֹא תֵּצֵא כָּעֲבָדִים מַאי כְּצֵאת הָעֲבָדִים שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּשָׁנִים דִּכְתִיב שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת וְגוֹ' בַּיּוֹבֵל דִּכְתִיב עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ בְּגִרְעוֹן כֶּסֶף אָמַר חִזְקִיָּה דְּאָמַר קְרָא וְהׇפְדֵּה מְלַמֵּד שֶׁמְּגָרַעַ[ת] פִּדְיוֹנָהּ וְיוֹצְאָה תָּנָא וְקוֹנָה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף וּבִשְׁטָר בִּשְׁלָמָא כֶּסֶף דִּכְתִיב מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ שָׁוֶה כֶּסֶף נָמֵי יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ אָמַר רַחֲמָנָא לְרַבּוֹת שָׁוֶה כֶּסֶף כְּכֶסֶף אֶלָּא הַאי שְׁטָר הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא דִּכְתַב לֵיהּ שְׁטָרָא אַדְּמֵיהּ הַיְינוּ כֶּסֶף אֶלָּא שִׁיחְרוּר שְׁטָר לְמָה לִי לֵימָא לֵיהּ בְּאַפֵּי תְרֵי זִיל אִי נָמֵי בְּאַפֵּי בֵּי דִינָא זִיל אָמַר רָבָא זֹאת אוֹמֶרֶת עֶבֶד עִבְרִי גּוּפוֹ קָנוּי וְהָרַב שֶׁמָּחַל עַל גִּרְעוֹנוֹ אֵין גִּרְעוֹנוֹ מָחוּל יְתֵירָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אָמָה הָעִבְרִיָּה קוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּמִיתַת הָאָב מֵרְשׁוּת אָדוֹן מִקַּל וָחוֹמֶר וּמָה סִימָנִין שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת אָב מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת אָדוֹן מִיתָה שֶׁמּוֹצִיאָה מֵרְשׁוּת אָב אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוֹצִיאָה מֵרְשׁוּת אָדוֹן מֵיתִיבִי רַב הוֹשַׁעְיָא יְתֵירָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּסִימָנִין וְאִם אִיתָא נִיתְנֵי נָמֵי מִיתַת הָאָב תְּנָא וְשַׁיַּיר מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר שַׁיַּיר מִיתַת הָאָדוֹן אִי מִשּׁוּם מִיתַת הָאָדוֹן לָאו שִׁיּוּרָא הוּא דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא נָמֵי בְּאִישׁ לָא קָתָנֵי וְאֶלָּא נִיתְנֵי תַּנָּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה קָתָנֵי דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה לָא קָתָנֵי וְהָא סִימָנִין דְּאֵין לָהֶם קִצְבָה וְקָתָנֵי אָמַר רַב סָפְרָא אֵין לָהֶם קִצְבָה לְמַעְלָה אֲבָל יֵשׁ לָהֶם קִצְבָה רש"י
לאחרת. לקיחת קידושין: הניחא כו'. פלוגתייהו לקמיה: אדון כותבו. בתך קנויה לי ונותנו לאב כדרך שאר קידושין שהבעל כותב בתך היא מקודשת לי: אלא למ''ד אב כותבו. לא יליף משאר קידושין ומנליה דקני ליה שטרא: לא תצא כצאת העבדים. בשן ועין בראשי איברים כעבד כנעני שאם סימא את עיניה וכן עינו של עבד עברי אינו יוצא בכך אלא נותן לו דמי עינו וזה משלים שש ויוצא: אבל נקנית היא כקנין עבדים. כנענים והם נקנין בשטר כדלקמן (דף כב:) דאיתקש לקרקעות דנקנין בשטר בכסף ובחזקה: ומאי ניהו חזקה. ולקמן (שם) מפרש כיצד בחזקה שיכפוה לעשות מלאכה אחת: והתנחלתם אותם. בעבד כנעני כתיב אותם כאחוזה הנקנין בחזקה ולא אחר: בנכסי הגר. שמת ואין לו יורשין ונכסיו הפקר: להכי אהני אם אחרת. הקישה הכתוב לאחרת לגלות על הלימוד של כצאת העבדים שבא ללמדנו על קנין השטר ולא על החזקה אבל עיקר שטר לאו מקידושין יליף דתימא אדון כותבו אלא משטר קרקעות יליף כשטר עבד כנעני ואב כותבו כי היכי דשטר שדות מוכר כותבו כדילפינן (לעיל דף ט.) מן ואקח את ספר המקנה: שאינה יוצאה בראשי איברים. ולגופיה איצטריך ולא למידק מיניה אבל נקנית כקנין עבדים דכל קרא דמיבעי לגופיה לא אתי לדוקיא: מאי כצאת. דלדוקיא נמי אתי לומר לך מדין יציאה לבדה מיעטתה ולא מדין הקנין: למה לי שטר. הא אין גופו קנוי אלא חוב ממון עבודת שש שנים שיש עליו: נימא ליה באפי תרי זיל. לית לי עלך מידי ונפטר: גופו קנוי. עד שיגיעו ימי חיפושו ולפיכך הרב שמחל על גרעונו אינו מחול וצריך שחרור ואם לאו חוזר ומשתעבד בו אם ירצה דלא שייך בו מחילת ממון אלא לשון שחרור וכי כתב ליה לשון שחרור ונתן ליה נפיק דלא גרע מכנעני דנפיק בשטר דכתיב או חופשה לא ניתן לה וגמר לה לה מאשה: במיתת האב. אביה: מיתה שמוציאה מרשות אב. שאין מעשה ידיה ליורשיו כדקיימא לן בכתובות (דף מג.) אמר רב יהודה אמר רב בת הניזונית מן האחין מעשה ידיה לעצמה אמר רב כהנא מ''ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו: שייר מיתת אדון. דקי''ל לקמן (דף יז:) דאינה עובדת את הבן: דאיתא נמי באיש. דנרצע נמי יוצא במיתת אדון דאינו עובד את הבן כדתנן במתניתין לעיל (דף יד:): ואלא ניתני. מיתת האב הואיל ולא שייר מידי: שיש לו קצבה. וכסף מקנתו ושש שנים ויובל כולהו ידעי לאימת וכמה: והא סימנין כו'. שיש שממהרת להביא ויש שמאחרת: למעלה. אימת דמייתא לאחר י''ג שנים הוו סימני נערות:
תוספות
בעובד כוכבים שישנו תחת ידך. פי' בקונטרס אם לא יגאל ישתעבד בו עד היובל ואין אתה רשאי לבא עליו בעקיפין וא''ת תיפוק ליה מדכתיב (ויקרא כה) וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל דאי בעובד כוכבים שאינו תחת ידך לא ציית וי''ל דאי מהתם ה''א דמיירי בעובד כוכבים שאינו תחת ידך דאתי קרא למימר שמודיעין לו את הדין לעובד כוכבים אם ירצה לשמוע לקבל עליו דין תורה אבל בעובד כוכבים שישנו תחת ידך ה''א לא ניתיב ליה כלל קמ''ל הא קרא דאייתר שהרי הרבה יובל כתיבי בפרשה לומר שאפילו יכול להוציאו בעל כרחו לא תבא עליו בעקיפין ולא יצא אא''כ ישלם כסף ואע''ג דכתיב וחשב עם קונהו דדרשינן ליה. שידקדק עם קונהו ולא יכעוס עליו ואע''פ שאינו תחת ידך פעמים שיכול להערים עליו ולהטעותו בדין וחשבון וא''ת אי בעובד כוכבים שישנו תחת ידך מה שייך יובל ולמה לי נמי דקדוק כלל וי''ל דהכא שהעובד כוכבים בטוח עליו ונתן לו מעות על מכר גופו בא הכתוב להשמיענו שצריך לדקדק: שכן מוציא בבת ישראל. הא דלא נקט שכן מכניס דהוא דמי טפי משום דבגט כתיב בהדיא: לימא ליה באפי תרי זיל. תימה אמאי פריך גמרא לימא ליה באפי תרי זיל אמאי לא פריך ויפקירנו שהרי אפילו עבד כנעני שגופו קנוי יצא בהפקר לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא''צ גט שחרור בפ' השולח (גיטין דף לח.) ולמה לי שטרא ואפילו למ''ד (שם:) דהמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שחרור היינו משום הפקעת איסור כדי להתירו בבת ישראל וא''כ בע''ע למה לי שטרא דבלאו הכי מותר וי''ל דאין ה''נ ומיהו לא הוה קשה למה לי שטרא ליפקוה בהפקר דפשיטא דיש יציאות אחרות לבד משטר אלא הכי קשיא ליה אף כשבא להוציאו בשטר למה לי שטר אותו לשון הכתוב בשטר דהיינו הרי את בן חורין הרי את לעצמך כדתנן בהמגרש (שם דף פה:) אותו לשון עצמו יאמר לו בע''פ דס''ד דאין צריך אלא מחילה כמו מחילת חוב בעלמא ולבסוף דמסיק ע''ע גופו קנוי לשון הכתוב בשטר אין מועיל בעל פה.: אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי. מדלא חשיב במתניתין שטר משמע דסבר דעבד עברי אין גופו קנוי ותימה דרבא דקאמר עבד עברי גופו קנוי היכי פליג אמתניתין וליכא למימר דרבא דייק מברייתא הכי וליה לא סבירא ליה הכי דאמר לקמן בפירקין (דף כח.) עד היכן גלגול שבועה ומסיק רבא לטעמיה דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי וי''ל דמתני' נמי סברה דגופו קנוי והא דלא חשיב שטר משום דתנא דמתני' לא חשיב אלא יציאות שהם בע''כ של אדון אבל שטר מדעתו של אדון: והרב שמחל על גרעונו. אבל אם לא היה גופו קנוי היתה מחילה מועלת ויש לדקדק מכאן דמחילה לא בעי קנין ומיהו יש לדחות דכיון שהוא מוחזק בגופו אין לך קנין גדול מזה: מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון. ואם תאמר חופה תוכיח שמוציאה מרשות אביה ואין מוציאה מרשות אדון דאי חופה מוציאה מרשות אדון אין אדם קונה בת חבירו שהרי יכול להכניסה ולהוציאה מרשות אדון וי''ל מה לחופה שכן אינה מוציאה מרשות אב אלא מדעתו ולכך אינה מוציאה מרשות אדון תאמר במיתה שמוציאה מרשות אב בע''כ:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|