סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

חוֹמֶר בְּשׁוֹר מִבְּאֵשׁ חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּשׁוֹר
חוֹמֶר בְּשׁוֹר מִבְּאֵשׁ שֶׁהַשּׁוֹר מְשַׁלֵּם כּוֹפֶר וְחַיָּיב בִּשְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד נִגְמַר דִּינוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה מְסָרוֹ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן חַיָּיב מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאֵשׁ חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּשׁוֹר שֶׁהָאֵשׁ מוּעֶדֶת מִתְּחִילָּתָהּ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשׁוֹר
חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּבוֹר וְחוֹמֶר בְּבוֹר מִבְּאֵשׁ
חוֹמֶר בְּבוֹר מִבְּאֵשׁ שֶׁתְּחִילַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק מְסָרוֹ לְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן חַיָּיב מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאֵשׁ חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּבוֹר שֶׁהָאֵשׁ דַּרְכָּהּ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק וּמוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל בֵּין דָּבָר הָרָאוּי לָהּ וּבֵין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ מָה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר
וְלִיתְנֵי חוֹמֶר בְּשׁוֹר מִבְּבוֹר שֶׁהַשּׁוֹר חִיֵּיב בּוֹ אֶת הַכֵּלִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר
הָא מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא דִּמְחַיֵּיב עַל נִזְקֵי כֵלִים בְּבוֹר
אִי רַבִּי יְהוּדָה אֵימָא סֵיפָא חוֹמֶר בְּאֵשׁ מִבְּבוֹר שֶׁהָאֵשׁ דַּרְכָּהּ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק וּמוּעֶדֶ[ת] לֶאֱכוֹל בֵּין דָּבָר הָרָאוּי לָהּ וּבֵין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר דָּבָר הָרָאוּי לָהּ מַאי נִינְהוּ עֵצִים דָּבָר שֶׁאֵין רָאוּי לָהּ מַאי נִינְהוּ כֵּלִים מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר אִי רַבִּי יְהוּדָה הָא אָמְרַתְּ מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי יְהוּדָה עַל נִזְקֵי כֵלִים בְּבוֹר
אֶלָּא לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא וּתְנָא וְשַׁיַּיר מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר שַׁיַּיר טָמוּן
אִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה וְדָבָר שֶׁאֵין רָאוּי לָהּ לָאו לְאֵתוֹיֵי כֵּלִים אֶלָּא לְאֵתוֹיֵי לִיחֲכָה נִירוֹ וְסִכְסְכָה אֲבָנָיו
מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי לִיתְנֵי חוֹמֶר בְּשׁוֹר מִבְּבוֹר שֶׁהַשּׁוֹר חִיֵּיב בּוֹ שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבוֹר
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן הִיא אַיְּידֵי דְּשַׁיַּיר הָךְ שַׁיַּיר נָמֵי הָךְ אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבִּי יְהוּדָה מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר
שַׁיַּיר דָּשׁ בְּנִירוֹ אִי מִשּׁוּם דָּשׁ בְּנִירוֹ לָאו שִׁיּוּרָא הוּא דְּהָ[קָ]תָנֵא שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק
הִכְשַׁרְתִּי בְּמִקְצָת נִזְקוֹ
תָּנוּ רַבָּנַן הִכְשַׁרְתִּי מִקְצָת נִזְקוֹ חַבְתִּי בְּתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ כְּהֶכְשֵׁר כׇּל נִזְקוֹ כֵּיצַד הַחוֹפֵר בּוֹר תִּשְׁעָה וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה הָאַחֲרוֹן חַיָּיב
וּדְלָא כְּרַבִּי דְּתַנְיָא הַחוֹפֵר בּוֹר תִּשְׁעָה וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה אַחֲרוֹן חַיָּיב רַבִּי אוֹמֵר אַחַר אַחֲרוֹן לְמִיתָה אַחַר שְׁנֵיהֶם לִנְזָקִין
רַב פָּפָּא אָמַר לְמִיתָה וְדִבְרֵי הַכֹּל
אִיכָּא דְאָמְרִי לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי אָמַר רַב פָּפָּא לְמִיתָה וְדִבְרֵי הַכֹּל
מַתְקֵיף לָהּ רַבִּי זֵירָא וְתוּ לֵיכָּא וְהָא אִיכָּא מָסַר שׁוֹרוֹ לַחֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם וּפָשַׁע בּוֹ אֶחָד מֵהֶן וְהִזִּיק חַיָּיב
הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא דִּבְלָאו אִיהוּ לָא הֲוָה מִינְּטַר פְּשִׁיטָא דְּאִיהוּ קָעָבֵיד אֶלָּא דִּבְלָאו אִיהוּ נָמֵי מִינְּטַר מַאי קָעָבֵיד
מַתְקֵיף לָהּ רַב שֵׁשֶׁת וְהָא אִיכָּא מַרְבֶּה בַּחֲבִילָה
הֵיכִי דָּמֵי

רש"י

מה שאין כן באש. אש לא חייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה כדמפרש לקמן בפרק הכונס צאן לדיר (דף סא:): ובין שאין ראוי. לקמן מפרש לה כל שור דקתני הכא בקרן קמיירי ולא בשן ורגל: חייב בו את הכלים. אם שיברן בנגיחה או בבעיטה שהיא תולדה דקרן כלים אין ראויין לאש שאין דרך להסיק בכלים: פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בפרק שור שנגח את הפרה (לקמן דף נג:): אלא לעולם רבנן היא. ודקשיא לך ליתני חומר בשור שחייב בו את הכלים כו' תנא ושייר: שייר טמון. דהוה ליה למתני חומר בשור ובור מבאש שאם בעט שור בשק מלא כלים ושברן חייב או אם נפל חמור בבור ועליו שק מלא תבואה חייב ואע''ג דטמון בשק מה שאין כן באש דנפקא לן (לקמן דף ס.) מאו הקמה דאינו חייב אלא בגלוי: שור פסולי המוקדשין. שנפדה ונפל בבור פטור בעל הבור דכתיב (שמות כא) בעל הבור ישלם והמת יהיה לו יצא זה שאין המת שלו דאע''ג דנפדה אם מת אסור להאכילו לכלבים כדאמרינן בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלבים ובפסולי המוקדשין הכתוב מדבר ואם נגחו שור חייב דהא כתיב שור רעהו וכיון דנפדה שור רעהו קרינא ביה ואע''ג דבשור נמי כתיב והמת יהיה לו מוקמי' ליה לקמן לבעלים מטפלים בנבילה: האי מאי. לא גרסינן: אי אמרת בשלמא רבנן איידי דשייר. טמון וכלים שייר נמי האי: אלא אי אמרת ר' יהודה. ואין כאן שיור דהא כלים בבור וטמון באש רבי יהודה מחייב מאי שייר דהאי שייר: דש בנירו. שאם דש השור בנירו ונתכוון לכך שהרי השוורין מלומדין בדישה תולדה דקרן היא שכוונתה להזיק וחייב לשלם דמי נירו שקילקל מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע: דהא קתני. לעיל בשור שדרכו לילך ולהזיק וכל נזקין בכלל: האחרון חייב. בין מת בו השור בין הוזק וטעמא מפרש לקמן מקראי בפרק שור שנגח את הפרה: אחר אחרון למיתה. אם מת השור לא ישלם הראשון כלום דט' טפחים אין בהם כדי להמית: אחר שניהם לנזקין. דאם הוזק השור ולא מת ישלמו בין שניהם: רב פפא אמר. מתניתין דקתני כהכשר כל נזקו דאין חייב אלא אחרון במיתה שמת השור קמיירי: ודברי הכל. דאפי' רבי קאמר אחר אחרון למיתה: ותו ליכא. למימר כהכשר כל נזקו: והא איכא. למימר תו כגון אי אתרמי דמסר שורו כו' ומסברא קמקשי ליה רבי זירא ואינה משנה: ופשע בו. שהלך לו ולא שמרו:

תוספות

חומר בשור מבאש. הא דלא תני שהשור ב''ח משום דהוי בכלל מסרו לחש''ו דבהכי תלי טעמא דפטור באש: שייר טמון. דפטור באש ושור ובור חייב ופ''ה כגון בעט שור בשק מלא כלים ושברן וכן אם נפל בבור שק מלא תבואה חייב ולא דק דכל מילי דלאו בעלי חיים ממעטים מחמור דבור כמו כלים כדאמר בסוף הפרה (דף מח:) גבי נפל לבור והבאיש מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים: ליחכה נירו וסכסכה אבניו. גבי דש בנירו פרש''י משא''כ בבור דלא שייך ביה היזק קרקע משמע דה''נ רוצה לפרש כן משא''כ בבור דלא שייך ביה היזק ניר ואבנים וקשה לפי' דאם כן היה יכול להזכיר כמה הזיקות שהאש עושה בדבר הקבוע ששורף ביתו ושאר דברים הקבועין אלא י''ל ליחכה נירו דחייב אף על פי שאין רגילות שתזיק אש ניר ואבנים כלל מה שאין כן בבור דפחות מי' פטור ממיתה כיון דאין רגילות להמית בפחות מי': שהשור חייב בו פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור. כדדרשינן מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו וא''ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשין. דמת אסור בהנאה דדרשינן גזירה שוה שם שם מעגלה ערופה בפרק אין מעמידין (ע''ז כט:) ואי משום שהשער מותר כדאמרינן בפ''ק דערכין (דף ז.) ה''נ שער שור פסולי המוקדשין מותר כדאמרינן בבכורות פ''ג (דף כה.) ואפילו הכי כיון שעיקרו אסור חשיב אין המת שלו וי''ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי מיניה אדם תדע מדפריך בפ' הפרה (לקמן נג:) ואיפוך אלא פירוש והמת יהיה לו דשור נדרוש למי שהמת שלו והיכי מצי למימר הכי והא בשור משלם כופר ואע''פ שאין המת שלו אלא על כרחך לא חיישינן בהכי כדפרישית דאשור קאי ובלאו הכי לא קשיא מידי למאי דפרישית לעיל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה: אחרון חייב. גם אנזקין וראשון פטור מכולם ובפ' הפרה (לקמן נא.) מפרש טעם דכתיב כי יכרה אחד ולא שנים לחיובי בתרא אתי ולא קמא דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקא עביד שיעור מיתה: ותו ליכא. וא''ת נהי נמי דאיכא טובא אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל וי''ל משום דדחיק לאוקמי מתני' דלא כרבי או כרב פפא ולמיתה והיה יכול להעמיד בניזקין וא''ת ולוקמא כגון שלא היה בו הבל למיתה ולא הבל לניזקין שהיה רוחבו יתר על עומקו ובא אחר וסייד וכייד דמודה רבי דהאחרון חייב בין למיתה בין לניזקין כדאמר רב פפא בפרק הפרה (לקמן דף נא.) וי''ל דאין זה מקצת נזקו דאחרון עבד הכל: כגון פפא בר אבא. מפרש רשב''ם דנקט פפא בר אבא לפי שלסתם בני אדם הוא שאול לכל הבא מאיליו לישב עליה כי סתם ספסל עשוי לכך והוי כמתה מחמת מלאכה אבל פפא בר אבא שהוא משונה וכבד משאר בני אדם סתמא אין שאול לו ולפי' צ''ל כגון פפא בר אבא אכולהו קאי מדקאמר בסמוך דא''ל אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימין משמע דאם היה נשבר היו חייבין ומיהו לפי המסקנא דמשני דבהדי דקסמך עלייהו אין צריך לפרש דחייב אלא אחרון בלבד ומתוך כך פטר ארבעה בני אדם שישבו על ספסל אחד של אלמנה ושברוהו והר''ר עזריאל חייב לשלם ור''ת מפרש דנקט פפא בר אבא משום דקאמר במסקנא דכחו כגופו דמי ודוקא פפא בר אבא שהוא אדם כבד ומתוך כבדו מונען לעמוד אבל שאר בני אדם שאין כבידין כל כך ואין סמיכתן מעכב מלעמוד אינהו נמי פשעו שלא עמדו וכולן חייבין ולפי זה צריך לומר דרב פפא עצמו בא לתרץ מה שהקשה ותו ליכא:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר