סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

זוֹבוֹ שֶׁל זָב וְרוּקּוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו וְדַם הַנִּדָּה מְטַמְּאִין בֵּין בְּמַגָּע בֵּין בְּמַשָּׂא
וְדִלְמָא הָכִי נָמֵי לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּלֹא צִחְצוּחֵי זִיבָה אִם כֵּן לִתְנְיַיהּ גַּבֵּי זוֹבוֹ מַאי שְׁנָא דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי רוּקּוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאָתֵי מֵרוּקּוֹ
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא וְהָא הַאי תַּנָּא לָא דָּרֵישׁ דַּיּוֹ וְאַף עַל גַּב דְּלָא מִפְּרִיךְ קַל וָחוֹמֶר דְּתַנְיָא מַפָּץ בְּמֵת מִנַּיִין וְדִין הוּא וּמָה פַּכִּין קְטַנִּים שֶׁטְּהוֹרִים בְּזָב מְטַמֵּא בְּמֵת מַפָּץ שֶׁמְּטַמֵּא בְּזָב אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא בְּמֵת
וְקָמַיְיתֵי לַהּ בֵּין לְטוּמְאַת עֶרֶב בֵּין לְטוּמְאַת שִׁבְעָה וְאַמַּאי אֵימָא אַהֲנִי קַל וָחוֹמֶר לְטוּמְאַת עֶרֶב וְאַהֲנִי דַּיּוֹ לְאַפּוֹקֵי טוּמְאַת שִׁבְעָה
אֲמַר לֵיהּ כְּבָר רְמָא נִיהֲלֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר זְכַרְיָה לְאַבָּיֵי וַאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי תַּנָּא מִמַּפָּץ בְּשֶׁרֶץ מַיְיתֵי לַהּ וְהָכִי קָאָמַר מַפָּץ בְּשֶׁרֶץ מִנַּיִין וְדִין הוּא וּמָה פַּכִּין קְטַנִּים שֶׁטְּהוֹרִים בְּזָב טְמֵאִין בְּשֶׁרֶץ מַפָּץ שֶׁטָּמֵא בְּזָב אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָמֵא בְּשֶׁרֶץ
אֶלָּא מַפָּץ בְּמֵת מִנַּיִין נֶאֱמַר בֶּגֶד וָעוֹר בְּשֶׁרֶץ וְנֶאֱמַר בֶּגֶד וָעוֹר בְּמֵת מָה בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּשֶׁרֶץ מַפָּץ טָמֵא בּוֹ אַף בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּמֵת מַפָּץ טָמֵא בּוֹ
מוּפְנֶה דְּאִי לָא מוּפְנֶה אִיכָּא לְמִפְרַךְ מָה לְשֶׁרֶץ שֶׁכֵּן מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה תֹּאמַר בְּמֵת שֶׁאֵין מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה אֶלָּא בִּכְזַיִת
לָאיֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה מִכְּדֵי שֶׁרֶץ אִתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת זֶרַע דִּכְתִיב אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא וְגוֹ' וּסְמִיךְ לֵיהּ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל שֶׁרֶץ וּכְתִיב בֵּיהּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע
בֶּגֶד וָעוֹר דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּשֶׁרֶץ לְמָה לִי שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי
וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד לְמֵידִין וְאֵין מְשִׁיבִין שַׁפִּיר אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְמֵידִין וּמְשִׁיבִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר
דְּמֵת נָמֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה מִכְּדֵי מֵת אִתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת זֶרַע דִּכְתִיב וְהַנּוֹגֵעַ בְּכׇל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ וְגוֹ' וּכְתִיב בֵּיהּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע בֶּגֶד וָעוֹר דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּמֵת לְמָה לִי שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי וְהָוֵי מוּפְנֶה מִשְּׁנֵי צְדָדִין
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרַאּ אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר
אָמַר רָבָא אָמַר קְרָא וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כׇּל טְמָאוֹת שֶׁאַתֶּם מִטַּמְּאִין בְּמֵת לֹא יְהוּ פְּחוּתִין מִשִּׁבְעָה
וּתְהֵא שֵׁן וָרֶגֶל חַיָּיב בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִקַּל וָחוֹמֶר וּמָה קֶרֶן שֶׁבִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיֶּיבֶת שֵׁן וָרֶגֶל שֶׁבִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם אֵינוֹ דִּין שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב
אָמַר קְרָא וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר וְלֹא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים

רש"י

זובו של זב. וכולהו הנך מפרש בפ' דם הנדה (נדה דף נה:) דמטמאו במשא: א''כ לתני. ש''ז גבי זוב: דאתיא מרוקו. כדגמרינן לעיל מה טהור בטהור כו': מפץ במת מניין. שמטמא לפי שנאמר במת גבי מדין וכל בגד וכל כלי עור וגו' (במדבר לא) וזה אינו לא בכלל בגד ולא בכלל עור ולא בכלל כלי עץ מניין שאפי' הוא מטמא באהל המת: פכין קטנים טהורים בזב. בכל טומאותיו דכלי חרס אין מטמא אלא מאוירו ומתוך שפיו שלו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו ולמדרס נמי לא חזי ובהיסט נמי להכי אפקיה רחמנא להיסט כלי חרס בזב בלשון מגע כדכתיב (ויקרא טו) (וכל כלי) חרס אשר יגע בו הזב וגו' ומהכא נפקא לן דזב מטמא בהיסט למימר דכל שאינו ראוי לטמא במגעו אינו מטמא בהסיטו: מטמא באהל המת. דכתיב (שם יא) וכל כלי פתוח וגו' ואי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכתיב טמא הוא ואפי' פיו צר הרי הוא ראוי להאהיל עליו: מפץ שמטמא בזב. שראוי למשכב וכתיב המשכב אשר ישכב וגו' (שם טו): וקמייתי ליה. מפץ שיהא טמא במת ז' ימים כשאר כלים שבאהל המת: ליהני דיו למעוטי מטומאת שבעה. דהא זב לא מטמא ליה במשכבו אלא טומאת ערב: תנא ממפץ בשרץ מייתי ליה. מפץ במת ובג''ש כדלקמן נאמר בגד ועור כו' ולאו בק''ו מזב כדאמרת והך משנה ה''ק מפץ בשרץ מנא ליה ואית דגרסי תנא מפץ בשרץ מייתי כלומר והאי תנא מפץ בשרץ הוא דמייתי בק''ו מזב ולטומאת ערב ולא מפץ במת: טמא בשרץ. דשרץ מטמא בכעדשה וראוי הוא ליכנס בפי פך קטן: הניחא למ''ד דון מינה ואוקי באתרא. איכא למימר דלא איצטריכא בגד ועור דמת אלא לאפנויי דגמרינן לה מש''ז לקבולי טומאת מת ומוקמינן טומאת מת באתרא מה בשאר כלים טומאת שבעה אף גבי מפץ טומאת ז': אלא למ''ד דון מינה ומינה. דמילתא דילפינן ליה ממילתא אחריתי לכל מילי דיינינן ליה מינה מפץ במת לטומאת שבעה מנלן (השתא בגד ועור דמת איצטריך) דאי [משרץ הוה גמר] אמינא טומאת ערב הוא דאית ליה: וכבסתם בגדיכם וגו'. וגזירת הכתוב הוא דלא אמרינן ביה דון מינה ומינה:

תוספות

מפץ במת כו'. הא דאמרינן בכל דוכתין (נדה מט. סוכה כ.) כל המטמא מדרס מטמא טמא מת מהכא נפקא: ומה פכין קטנים שטהורין בזב. שאין יכול ליגע בהם בתוכם מפני שפיהם צר ובהיסט נמי לא מטמא כדפירש בקונט' מה שבא לכלל מגע בא לכלל היסט ושאין בא לכלל מגע כו' ואע''פ שראוי לנגיעת שער הזב לא מטמא משום דבעינן ראוי לנגיעת בשר דטומאת שער נפקא לן מבשר הזב וא''ת דבפרק קמא דנדה (דף ה:) אמרינן דכלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אין ניצול במעת לעת שבנדה ובהנזקין (גיטין דף סא:) נמי פריך בסופו וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה אלמא משמע דמטמא בהיסט אע''ג דאין בא לכלל מגע ואור''ת דצמיד פתיל בא לכלל מגע חשבינן ליה מפני שעומד להפתח ואע''ג דגבי קולית נבילה אמר בהעור והרוטב (חולין דף קכו:) דמחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי ואע''ג שחשב עליה לנוקבה אין מטמא במשא דהתם סתמא אין עומדת לנקיבה אלא ע''י מחשבתו אבל צמיד פתיל סתמו עומד להפתח וא''ת מה לפכין קטנים שכן מטמא מאוירן שיכול לתלות שער של מת בפיהן ובסמוך נמי דיינינן ק''ו מפכין קטנים דמטמא בשרץ ואם כן בכעדשה נמי יכול ליכנס בפיו וי''ל כלי עץ יוכיחו מה לשאר כלים שכן נעשין אב הטומאה תאמר במפץ כו' פכין קטנים יוכיחו וא''ת מפכין גדולים מצי גמר דלא מטמא מדרס כדנפקא לן בפרק ר' עקיבא (שבת פד: ושם) דכלי חרס אין מטמא מדרס ומטמא טמא מת ושמא ניחא ליה למינקט פכין קטנים שטהורין מכל טומאת זב: שטהורין בזב. תימה מנ''ל שלא יטמא במעיינות הזב נהי דבשער הזב לא מטמא הנ''מ בשער שמבשר הזב גופיה נפקא לן טומאת שער הלכך בעינן ראוי לנגיעת בשר אבל רוקו דכתיב ביה בהדיא וכי ירוק הזב בטהור פשיטא דלא בעינן ביה ראוי לנגיעת בשר: מפץ שמטמא בזב כו'. וא''ת כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שמטמא בזב בהיסט כדפ''ל וטהור במת ואומר ר''ת דלא שייך למימר יוכיח מצמיד פתיל שהרי כענין שמטמא בזב היה מטמא במת דמה שמטמא בהיסט זהו משום דהוי כמו שהזב נגע בתוכו כדאמרינן (ת''כ פרשה מצורע) איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו ובמת נמי אם היה כזית מן המת בתוכו היה טמא: וקמייתי ליה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה. תימה דמה טומאת שבעה שייכא ביה דלית ליה טהרה במקוה כדאמרינן בפרק ר' עקיבא (שבת דף פד:) ואין לומר דין טומאת שבעה קאמר כלומר שנעשה אב הטומאה כדין דבר שמטמא טומאת שבעה הא כיון דלית ליה טהרה במקוה אין נעשה אב הטומאה כדמוכח בסוף עירובין (דף קד:) וי''ל דהאי ק''ו נמי מהני לפשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס שטמא במת ומייתי להו לטומאת שבעה א''נ הברייתא מיירי בכל מפצים בין מפץ של עץ שיש לו טהרה במקוה בין מפץ של שיפה וגמי ובמסכת שבת (דף פד.) פריך ממפץ של שיפה וגמי והכא פריך ממפץ של עץ: ש''מ מופנה משני צדדין. תימה למה לי גז''ש כיון דאיתקש מת לשכבת זרע וש''ז לשרץ דבכל התורה כולה למידין למד מן הלמד חוץ מן הקדשים וי''ל דעל כרחך לאו לכל מילי גמרי מהדדי לא מהיקישא ולא מגזירה שוה כדאשכחן בריש פרק שני דחולין (דף לו:) גבי הכשר דחד לטומאת מת וחד לטומאת שרץ וצריכא ומדאיצטריך ג''ש הוא דשמעינן דלכל מילי לא גמירי מהדדי כי אם לגבי הך דהכא ובסוף פרק במה אשה (שבת דף סד.) לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה שענין אחד הם לטמא בשניהם וכן ידות הכלים והאוכלים דילפינן בהעור והרוטב (חולין דף קיח.) לא מצריך תרי קראי למת ולשרץ: אמר קרא וכבסתם בגדיכם. וא''ת ולילף מק''ו כדמעיקרא וי''ל דאטומאה דכתיב בהדיא משמע ליה קרא והשתא דילפינן מת בגזירה שוה אע''ג דשרץ גופיה גמרינן מקל וחומר ככתוב בהדיא חשיב ביה:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר