|
טקסט הדף מנוקד
מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּוּ'
לָא קַשְׁיָא הָא דִידֵיהּ הָא דְרַבֵּיהּ מַתְנִי' הַשּׁוֹפֵךְ מַיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּיב בְּנִזְקוֹ הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית וְהַגּוֹדֵר אֶת גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזְּקוּ בָּהֶן אֲחֵרִים חַיָּיב בְּנִזְקָן גְּמָ' אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּנִטְנְפוּ כֵּלָיו בְּמַיִם אֲבָל הוּא עַצְמוֹ פָּטוּר קַרְקַע עוֹלָם הִזִּיקַתּוּ אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב לֹא יְהֵא אֶלָּא כְּרִפְשׁוֹ מִי סָבְרַתְּ דְּלָא תַּמּוּ מַיָּא בִּדְתַמּוּ מַיָּא וְתַרְתֵּי לְמָה לִי חֲדָא בִּימוֹת הַחַמָּה וַחֲדָא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים דְּתַנְיָא כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ פּוֹתְקִין בִּיבוֹתֵיהֶן וְגוֹרְפִין מְעָרוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה אֵין לָהֶן רְשׁוּת וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים יֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּרְשׁוּת אִם הִזִּיקוּ חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ [וְכוּ'] אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַפְרִיחַ אֲבָל מְצַמְצֵם לָא מַאי טַעְמָא פָּטוּר אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהִתְחַכֵּךְ בַּכְּתָלִים תָּנוּ רַבָּנַן הַמַּצְנִיעַ קוֹצוֹתָיו וּזְכוּכִיּוֹתָיו לְתוֹךְ כּוֹתֶל שֶׁל חֲבֵירוֹ וּבָא בַּעַל כּוֹתֶל וְסָתַר כּוֹתְלוֹ וְנָפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ חַיָּיב הַמַּצְנִיעַ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּכוֹתֶל רָעוּעַ אֲבָל בְּכוֹתֶל בָּרִיא הַמַּצְנִיעַ פָּטוּר וְחַיָּיב בַּעַל הַכּוֹתֶל אָמַר רָבִינָא זֹאת אוֹמֶרֶת הַמְכַסָּה בּוֹרוֹ בְּדׇלְיוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וּבָא בַּעַל דְּלִי וְנָטַל דׇּלְיוֹ חַיָּיב בַּעַל הַבּוֹר פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא הָתָם הוּא דְּלָא הֲוִי יָדַע לֵיהּ דְּלוֹדְעֵיהּ אֲבָל הָכָא דְּיָדַע לֵיהּ הֲוָה לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן תָּנוּ רַבָּנַן חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַצְנִיעִים קוֹצוֹתֵיהֶם וּזְכוּכִיּוֹתֵיהֶם בְּתוֹךְ שְׂדוֹתֵיהֶן וּמַעֲמִיקִים לָהֶן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב הַמַּחֲרֵישָׁה רַב שֵׁשֶׁת שָׁדֵי לְהוּ בְּנוּרָא רָבָא שָׁדֵי לְהוּ בְּדִגְלַת אָמַר רַב יְהוּדָה הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא לְקַיֵּים מִילֵּי דִּנְזִיקִין רָבָא אָמַר מִילֵּי דְאָבוֹת וְאָמְרִי לַהּ מִילֵּי דִּבְרָכוֹת מַתְנִי' הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּיב בְּנִזְקוֹ וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כׇּל הַמְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּיב בְּנִזְקוֹ גְּמָ' לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים אָדָם מוֹצִיא זִבְלוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְצוֹבְרוֹ כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִישּׁוֹף בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְּהֵמָה שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאִם הִזִּיק מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק וְהָתְנַן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנֵר חֲנוּכָּה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת מַאי לָאו מִשּׁוּם רְשׁוּת בֵּית דִּין לָא מִשּׁוּם רְשׁוּת מִצְוָה דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנֵר חֲנוּכָּה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא רְשׁוּת מִצְוָה תָּא שְׁמַע כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מוּתָּרִין לְקַלְקֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אִם הִזִּיקוּ חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר אָמַר רַב נַחְמָן מַתְנִיתִין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא רַב אָשֵׁי אָמַר רש"ימשום ר' ישמעאל. שני דברים אינן ברשותו כו': לא יהא אלא כרפשו. המשליך זבלו ברה''ר מי לא מיחייב כי לא הפקירו ה''נ רפשו הוא דאזקיה שנתערבו המים והעפר ונעשה טיט ושלו הוא מדמוקי לה בטינוף כלים מכלל דלא אפקריה דהא בור לא חייב בו כלים: מי סברת דלא תמו מיא. אלא נתכנסו ונעשו רפש: בדתמו מיא. ונבלעו קמיירי ואין כאן רפש: ותרתי למה לי. לאשמעינן במתניתין טינוף כלים והא תנינא לעיל נשברה כדו ברה''ר והוחלק אחד במים ואוקמה רב נמי בדלא הפקירן ובטינוף כלים: וחדא בימות הגשמים. ואיצטריך לאשמעינן דאע''ג דברשות קעבדי אם הזיקו חייב לשלם: כל אלו שאמרו. חכמים מותרין לקלקל ברה''ר ואלו הן פותקין ביבותיהן לקלח שופכין שלהם ברה''ר כו' ביב צינור המקלח שופכין של מי תשמיש הבית לרה''ר: בכותל רעוע. דה''ל למצניע לאסוקי אדעתיה שכותל זה עומד לסותרו: וחייב בעל הכותל. דה''ל לאצנעינהו: בדליו של חבירו. כסוי בור של חבירו: חייב בעל הבור. כדאמרינן במצניע קוצותיו דהיינו בור בכותל רעוע של חבירו וסתר זה את כותלו דחייב המצניע והכא נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שזה יטול את דליו: פשיטא. היא היא ומאי אשמעינן רבינא: מהו דתימא. לא דמי דהתם משום הכי ליכא לחיוביה לבעל כותל דלא הוי ידע ליה למצניע דלודעיה שיבא ויטול קוצותיו אבל בעל הדלי דידע לבעל הבור איבעי ליה לאודעיה שהוא נוטל את דליו אשמעינן רבינא דלאו היינו טעמא: דגלת. חידקל: מתני' לזבלים. שירקבו התבן והקש ונעשים זבל לזבל שדות וכרמים: כל המקלקלין ברה''ר. רבן שמעון בן גמליאל שמעיה לת''ק דלא קניס אלא שבחא אבל גופא לא כדקתני בברייתא בגמרא ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר דגוף נמי כל הקודם בו זכה. לישנא אחרינא כל המקלקלין ואפי' עושין ברשות: גמ' כל שלשים יום. רשאי להניחן שם: שעל מנת כן כו'. שלא יהו מקפידין על כך: בנר חנוכה פטור. בפרק הכונס צאן לדיר דקתני גמל שהיה טעון פשתן: מאי לאו משום דברשות ב''ד. הניח בחוץ משום פרסומי ניסא פטור: ה''ג דתניא רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור: מפני שהוא רשות מצוה. כלומר משום רשות ב''ד דמצוה מיפטר אבל ברשות ב''ד דלאו מצוה חייב: מותרין לקלקל. כגון פותקין ביבותיהן וגורפין מערות: תוספותלא יהא אלא כרפשו. הא דלא דייק הכי לעיל (דף כח.) בהוחלק אחד במים משום דהתם לא איירי כששפכם בכוונה אבל הכא תנא השופך משמע ששפכם בכוונה במקום שנעשין רפש וטיט א''נ ברישא קתני הוחלקו משמע דלא עשו המים אלא החלקה אבל הכא קתני הוזק משמע שבמים עצמן הוזק: בדתמו מיא. פירוש בתמו מיא נמי איירי וניחא ליה לאוקמי בין תמו בין לא תמו ודוקא בכלים מלאוקמי דוקא בלא תמו ובין בכלים ובין בעצמו וא''ת ואי תמו מיא סתמא מפקר להו והוי בור ופטור בו הכלים וי''ל דלא תמו כל כך שלא יהא עדיין ראויין לשום דבר ואי הוה גרס איפכא הוה ניחא מי סברת דתמו מיא ונכנסו בעפר ונעשה טיט לא דלא תמו מיא שהמים צלולים עדיין דמסתמא לא אפקרינהו: וחייב בעל הכותל. וא''ת כותל רעוע נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמא הצניעם שם כשהיתה בריא וי''ל דמ''מ ראוי המצניע להתחייב כיון שפשע ואין צריך להעמיד ברעוע מעיקרו: שלא תעכב המחרישה. בירושלמי מפרש כדי שלא תעלה המחרישה: אפילו תימא רבי יהודה כו'. וא''ת והא מתני' קתני כל הקודם בהן זכה וי''ל דכל הקודם בהן לאחר שלשים יום זכה ותימה למאי דס''ד דמתניתין בשעת הוצאת זבלים תקשה ליה דרשב''ג אדרשב''ג דקתני במתני' דחייב לשלם ובהבית והעלייה (ב''מ דף קיח:) תנא רשב''ג אומר אף מתקן מלאכתו כל שלשים יום ודייק מינה בגמ' דס''ל כל מקום שנתנו חכמים רשות להניח והזיק פטור מלשלם ולפי לשון אחר שפירש בקונטרס דרשב''ג פליג את''ק וס''ל דאפילו הניח ברשות חייבין לשלם קשה אפי' לפי המסקנא ושמא אין הענינים שוין אע''ג דבשמעתין דהתם כייל להו בהדי הדדי: מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ור' יהודה היא. תימה דלא משני הכי בהבית והעלייה (ב''מ קיח: ושם) דקתני המוציא זבלו לרה''ר המוציא מוציא והמזבל מזבל כו' ואם הזיק משלם מה שהזיק וקאמר בגמרא מתני' דלא כר' יהודה וי''ל דהתם כי יעמיד מתני' נמי שלא בשעת הוצאת זבלים אתיא דלא כר' יהודה דהא שרי להוציא ע''מ לזבל לאלתר ואפי' הכי קתני שמשלם מה שהזיק אלמא בדבר שיש לו רשות משלם מה שהזיק ולרבי יהודה משמע דלא משלם מדקאמר שעל מנת כן כו' ועוד מדלא קתני בהדיא ואם הזיק משלם מה שהזיק א''נ מתני' דהתם משמע ליה בשעת הוצאת זבלים מדקתני המזבל מזבל ושפיר אית ליה רשות להניח שלשים יום והא דאמר המזבל מזבל עצה טובה קמ''ל כלומר מזבל לאלתר הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|