|
טקסט הדף מנוקד
הֲוָה סָיֵים מְסָאנֵי אוּכָּמֵי וְקָאֵי בְּשׁוּקָא דִנְהַרְדְּעָא אַשְׁכְּחוּהּ דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא וַאֲמַרוּ לֵיהּ מַאי שְׁנָא הָנֵי מְסָאנֵי אֲמַר לְהוּ דְּקָא מִאֲבִילְנָא אַיְּרוּשָׁלַיִם אֲמַרוּ לֵיהּ אַתְּ חֲשִׁיבַתְּ לְאִיתְאֲבוֹלֵי אַיְּרוּשָׁלַיִם סְבוּר יוּהֲרָא הֲוָה אַתְיוּהּ וְחַבְשׁוּהּ
אֲמַר לְהוּ גַּבְרָא רַבָּה אֲנָא אֲמַרוּ לֵיהּ מְנָא יָדְעִינַן אֲמַר לְהוּ אוֹ אַתּוּן בְּעוֹ מִינַּאי מִילְּתָא אוֹ אֲנָא אִיבְעֵי מִינַּיְיכוּ מִילְּתָא אֲמַרוּ לֵיהּ בְּעִי אַתְּ אֲמַר לְהוּ הַאי מַאן דְּקַץ כּוּפְרָא מַאי מְשַׁלֵּם אֲמַרוּ לֵיהּ מְשַׁלֵּם דְּמֵי כוּפְרָא וְהָא הֲווֹ תַּמְרֵי אֲמַרוּ לֵיהּ מְשַׁלֵּם דְּמֵי תַמְרֵי אֲמַר לְהוּ וְהָא לָאו תַּמְרֵי שְׁקַל מִינֵּיהּ אֲמַרוּ לֵיהּ אֵימָא לַן אַתְּ אֲמַר לְהוּ בְּשִׁשִּׁים אֲמַרוּ לֵיהּ מַאן אָמַר כְּווֹתָיךְ אֲמַר לְהוּ הָא שְׁמוּאֵל חַי וּבֵית דִּינוֹ קַיָּים שַׁדַּרוּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר לְהוּ שַׁפִּיר קָאָמַר לְכוּ בְּשִׁשִּׁים וְשַׁבְקוּהּו רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אָכְלָה פֵּירוֹת גְּמוּרִים כּוּ' מַאי טַעְמָא הָא דְּאָמַר רַחֲמָנָא וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מְלַמֵּד שֶׁשָּׁמִין עַל גַּב הַשָּׂדֶה הָנֵי מִילֵּי מִידֵּי דִּצְרִיךְ לְשָׂדֶה הָנֵי כֵּיוָן דְּלָא צְרִיכִי לְשָׂדֶה בְּעֵינַיְיהוּ בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא דָּן רַב כְּרַבִּי מֵאִיר וּפְסַק הִלְכְתָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דָּן רַב כְּרַבִּי מֵאִיר דְּתַנְיָא כָּתַב לָרִאשׁוֹן וְלֹא חָתְמָה לוֹ לַשֵּׁנִי וְחָתְמָה לוֹ אִבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר נַחַת רוּחַ עָשִׂיתִי לְבַעְלִי אַתֶּם מָה לָכֶם עָלַי וּפְסַק הִלְכְתָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן כִּי הָא דִּתְנַן רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אָכְלָה פֵּירוֹת גְּמוּרִין מְשַׁלֶּמֶת פֵּירוֹת גְּמוּרִין אִם סְאָה סְאָה אִם סָאתַיִם סָאתַיִם מַתְנִי' הַמַּגְדִּישׁ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה פָּטוּר וְאִם הוּזְּקָה בָּהֶן בַּעַל הַגָּדִישׁ חַיָּיב וְאִם הִגְדִּישׁ בִּרְשׁוּת בַּעַל הַשָּׂדֶה חַיָּיב גְּמָ' לֵימָא תְּנַן דְּלָא כְּרַבִּי דְּאִי כְּרַבִּי הָאָמַר עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמוֹר אָמַר רַב פָּפָּא הָכָא בְּנָטַר בֵּי דָרֵי עָסְקִינַן דְּכֵיוָן דַּאֲמַר לֵיהּ עַיֵּיל וּגְדוֹשׁ עַיֵּיל וְאֶנְטַר לָךְ הוּא מַתְנִי' הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן פָּטוּר בְּדִינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם שִׁלַּח בְּיַד פִּקֵּחַ הַפִּקֵּחַ חַיָּיב אֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים הַמֵּבִיא אֶת הָעֵצִים חַיָּיב אֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר הַמֵּבִיא אֶת הָאוּר חַיָּיב בָּא אַחֵר וְלִיבָּה הַמְלַבֶּה חַיָּיב לִיבְּתָה הָרוּחַ כּוּלָּן פְּטוּרִין גְּמָ' אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמָּסַר לוֹ גַּחֶלֶת וְלִיבָּהּ אֲבָל מָסַר לוֹ שַׁלְהֶבֶת חַיָּיב מַאי טַעְמָא מַעֲשָׂיו קָא גָרְמוּ לוֹ וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילּוּ מָסַר לוֹ שַׁלְהֶבֶת פָּטוּר מַאי טַעְמָא צְבָתָא דְחֵרֵשׁ גָּרְמָה לוֹ וְלָא מִחַיַּיב עַד שֶׁיִּמְסוֹר לוֹ גְּווֹזָא רש"ימסאני אוכמי. מנהג אבלים: כופרא. בתמרים כבוסר בענבים: דמי כופרא. אינו כלום לימכר עכשיו: והא הוו תמרי. לאחר זמן: בששים. עם הקרקע דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיה נותן עיניו קצת בשבח של אחר זמן: דן רב. מעשה עבד: פסק הלכתא. כלומר לימד לתלמידים שהלכה כר''ש הלכה פסוקה לדורות: לא חתמה לו. שדה המיוחדת לכתובה: אבדה כתובתה. ולא מצית לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דא''כ הוה לה למעבד לראשון אלא ודאי גמרה ומקניא: נטר בי דרי. שומר הגרנות שמנהגן היה לעשות כל בני הבקעה בגורן אחד זה גדישו וזה גדישו וממנין שומר ובההיא אפי' רבי מודה: מתני' המביא את העצים חייב. דאי לאו אחרון קמא לא עביד מידי: גמ' צבתא. צבת טנליי''ש: גווזא. קוצים: תוספותהוה סיים מסאני אוכמי. משמע שלא היו רגילין במנעלים שחורין וכן משמע בסדר תעניות אלו (תענית כב. ושם) דקאמר אדהכי אתא ההוא גברא דסיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי ותימה דבפ''ק דביצה (דף טו.) תנן אין משלחין מנעל לבן ביו''ט מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו משמע שלא היו נועלים אלא שחור ואומר ר''ת דהמנעל ודאי היה שחור אבל הרצועות היו לבנות ומסאני אוכמי דהכא ודמסכת תענית היינו המנעל והרצועות הכל היה שחור והיינו דאמרינן בפרק בן סורר (סנהדרין דף עד: ושם) בשעת השמד אפי' לשנויי ערקתא דמסאני אסור שהרצועות היו משונות משל נכרים ואבילות דאליעזר היה כזה שהיה לבוש שחורים ומתכסה שחורים והיה רוצה שאפי' הרצועות יהיו שחורים שלא יהא עליו כלל צד לבנונית מפני חיבתה של ירושלים: כתב לראשון ולא חתמה לו כו'. בסוף מי שהיה נשוי (כתובות דף צה. ושם.) מפרש רב אשי דאפילו ר''מ לא קאמר אלא בשני לקוחות דאם איתא דנחת רוח עבדה מקמא אבעי לה למעבד אבל בלוקח אחד אפילו ר''מ מודה וא''ת דבפ' הניזקין (גיטין נח. ושם) גבי לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אמר רב לא שנו אלא דא''ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ואלקח מן האיש וחזר ולקח מהאשה קאי כדמוכח בסוגיא ואור''י שיש לחלק בין כתבה בשטר עצמו של בעל לכתבה שטר בפני עצמו ועוד אומר ר''י דאפילו בשטר של בעל איירי התם אלא שכתבה שהיא עצמה מכרה ללקוחות אבל חתמה לו דהכא היינו שמחלה שעבוד כתובתה שיש לה על שדה זו וכן משמע לשון חתמה כלומר שנתרצית במקח ולא מחתה בו וה''ר אלעזר משנ''ץ פי' דטעמא דרב התם דבשטר קונה משום דס''ל אחריות טעות סופר הוא והוי כאילו קבל עליה אחריות אבל אם פירש בלא אחריות לא קנה אפי' בשטר ושמואל דאמר עד שתכתוב לו אחריות משום דקסבר אחריות לאו טעות סופר הוא דפליגי בהכי בפ''ק דבבא מציעא (דף יד.) דשמואל קאמר בהדיא דשעבוד צריך לימלך ורב נמי אמר התם נמצא שאינו שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ומשמע דפשיטא ליה דאפי' לא פירש לו את השבח קאמר רב דיש לו שבח והיינו משום דאית ליה דאחריות טעות סופר הוא: ופסק הלכה כר''ש דאמר אכלה פירות גמורין כו'. פי' ר''ח דמהכא פשיטא לן בפרק נערה בכתובות (דף נא. ושם.) דכל העומד לגזוז כגזוז דמי לענין בעל חוב דלא טריף להו אע''ג דפלוגתא לענין שבועה בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מג. ושם) בענבים העומדים ליבצר אי כבצורות דמיין אי לא: המגדיש בתוך שדה חבירו וכו'. אצטריך למיתנייא או למסתמא דלא כרבי או לאשמועינן דאפילו רבי מודה בהא כדמפרש בגמרא: לבתה הרוח כולן פטורין. פר''י דברוח מצויה איירי כדמשמע בגמ' דסתם ליבוי דרוח מיירי ברוח מצויה מדפריך עלה דברייתא וליהוי כזורה ורוח מסייעתו ואי ברוח שאין מצויה הא לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה וא''ת כיון דמתלבה ברוח מצויה יתחייב האחרון של הנחת עצים [ואור] דבכל דוכתי אשכחן שמתחייב לענין אש בשיכול להזיק ברוח מצויה כגון אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו וכופף קמת חבירו בפני הדליקה דמטיא ליה ברוח מצויה ואין לחלק משום דבהנהו אין מחוסר אלא הולכת האש בעלמא ע''י רוח מצויה אבל כאן מחוסר ליבוי ואין שם אש עליו ולא קרינא ביה המבעיר את הבערה דהא בפ''ק (דף ט:) אמר גחלת כמה דשביק ליה מעמיא עמיא ואזלא אע''פ שמתנדנדת בטלטולו מעמיא עמיא ואזלא הא אם דרכה להתלבות ע''י נדנודו של חרש המטלטלה היה המוסר לו חייב הכא נמי יהיה האחרון חייב אע''פ שמחוסר ליבוי וי''ל דלבתו הרוח דמתני' קאי אבא אחר וליבה דהשתא הוי ליבה וליבתה הרוח כברייתא דגמ' וכן משמע לישנא דכולן ובאין בליבויו כדי ללבות ולא ברוח בפני עצמו כדי ללבות כמו שאפרש בגמ' ובחנם דחק לפרש דליבתו הרוח היינו ליבה וליבתו הרוח אלא נראה לפרש דליבתו הרוח היינו שליבתה הרוח בפני עצמה ברוח שאין מצויה וליבה וליבתו הרוח בגמ' בין מצויה בין אין מצויה וכגון שקודם ליבוי כבר בא הרוח שליבתו לבסוף איזה רוח שיהיה דמאחר שבא כבר כך לי שאינו מצויה כמצויה וכן משמע מתוך תירוצו של רבא שתירץ כגון שליבה ברוח מצויה וליבתו הרוח ברוח שאינה מצויה מכלל דמעיקרא ס''ד שמעיקרא בא הרוח שלבסוף ליבה וכן משמע בירושלמי דמתניתין איירי ברוח שאינה מצויה דגרסינן התם ליבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרינן ברוח של אנוסים אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב ר' יוחנן ור''ל תרוייהו אמרי אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אין בא: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|