|
טקסט הדף מנוקד
חֲלַפְתָּא אָמַר לוֹ
הֲרֵי שֶׁאֲכָלָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם שְׁנִיָּה בִּפְנֵי שְׁנַיִם שְׁלִישִׁית בִּפְנֵי שְׁנַיִם מַהוּ אָמַר לוֹ הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה אָמַר לוֹ אַף אֲנִי אוֹמֵר כֵּן אֶלָּא שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא חוֹלֵק בַּדָּבָר שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר דָּבָר וְלֹא חֲצִי דָבָר אָמַר אַבָּיֵי אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא מִי לָא מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנַיִם אוֹמְרִים קִידֵּשׁ וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בָּעַל דְּאַף עַל גַּב דְּעֵדֵי בִיאָה צְרִיכִי לְעֵדֵי קִדּוּשִׁין כֵּיוָן דְּעֵדֵי קִדּוּשִׁין לָא צְרִיכִי לְעֵדֵי בִיאָה דָּבָר קָרֵינָא בֵּיהּ הָכָא נָמֵי אַף עַל גַּב דְּעֵדֵי טְבִיחָה צְרִיכִי לְעֵדֵי גְנֵיבָה כֵּיוָן דְּעֵדֵי גְנֵיבָה לָא צְרִיכִי לְעֵדֵי טְבִיחָה דָּבָר קָרֵינָא בֵּיהּ וְרַבָּנַן הַאי דָּבָר וְלֹא חֲצִי דָבָר לְמַעוֹטֵי מַאי לְמַעוֹטֵי אֶחָד אוֹמֵר אֶחָד בְּגַבָּהּ וְאֶחָד אוֹמֵר אֶחָד בִּכְרֵיסָהּ הַאי חֲצִי דָבָר וַחֲצִי עֵדוּת הוּא אֶלָּא לְמַעוֹטֵי שְׁנַיִם אוֹמְרִים אֶחָד בְּגַבָּהּ וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים אֶחָד בִּכְרֵיסָהּ הָנֵי אָמְרִי קְטַנָּה הִיא וְהָנֵי אָמְרִי קְטַנָּה הִיא גָּנַב וּמָכַר בְּשַׁבָּת [וְכוּ'] וְהָתַנְיָא פָּטוּר אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא כִּי תַּנְיָא הָהִיא דְּפָטוּר בְּאוֹמֵר לוֹ עֲקוֹץ לְךָ תְּאֵינָה מִתְּאֵינָתִי וְתִיקְּנֵי לִי גְּנֵיבוּתָיךְ אָמְרִי וְכֵיוָן דְּכִי תָבַע לֵיהּ קַמַּן בְּדִינָא לָא אָמְרִינַן לֵיהּ זִיל שַׁלֵּים דְּמִחַיַּיב בְּנַפְשׁוֹ הוּא הָא מְכִירָה נָמֵי לָאו מְכִירָה הִיא אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא בְּאוֹמֵר לוֹ זְרוֹק גְּנֵיבוּתָיךְ לַחֲצֵרִי וְתִיקְּנֵי לִי גְּנֵיבוּתָיךְ כְּמַאן כְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר קְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא דְּאִי כְּרַבָּנַן כֵּיוָן דְּמָטְיָא לַחֲצַר בֵּיתוֹ קָנָה לְעִנְיַן שַׁבָּת לָא מְחַיַּיב עַד דְּמָטְיָא לְאַרְעָא בְּאוֹמֵר לֹא תִּיקְּנֵי לִי גְּנֵיבוּתָיךְ עַד שֶׁתָּנוּחַ רָבָא אָמַר לְעוֹלָם כְּרָמֵי בַּר חָמָא אֶתְנַן אָסְרָה תּוֹרָה וַאֲפִילּוּ בָּא עַל אִמּוֹ וְאִי תָּבְעָה לֵיהּ קַמַּן בְּדִינָא מִי אָמְרִינַן לֵיהּ קוּם הַב לַהּ אֶתְנַן אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּכִי קָא תָבְעָה לֵיהּ בְּדִינָא לָא אָמְרִינַן לֵיהּ זִיל הַב לָהּ כֵּיוָן דְּכִי יָהֵיב לַהּ הָוֵי אֶתְנַן הָכָא נָמֵי אַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן תַּשְׁלוּמִין אִי תָּבַע [לֵיהּ] בְּדִינָא קַמַּן לָא אָמְרִינַן לֵיהּ זִיל שַׁלֵּים רש"י
חלפתא. שם אביו של רבי יוסי: בשנים אומרים קידש. פלוני את האשה בניסן: ושנים אומרים בעל. איש אחר באייר: דאע''ג דעדי ביאה. הבאים להמית צריכין לעדות קדושין דאי לא קידשה איכא למימר פנויה היא: כיון דעדי קדושין לא צריכין לעדי ביאה. דבלאו נינהו שוו לה קמאי אשת איש ליאסר על כל העולם: דבר הוא. אף עדות של ביאה קיים ונהרגת: הכא נמי כו'. עדי גניבה חייבו ליה כפילא בלאו עדי טביחה אבל הני דעדות חזקה שלשתן הכיתות צריכות זו לזו: למעוטי אחד אומר אחת בגבה וכו'. וקאתו לשויה גדולה לענין עונשין או לענין שיהו קידושיה קדושין: בגבה שיער ראיתי בקשרי אצבעותיה: חצי דבר. שיער אחד: וחצי עדות. עד אחד יש לשער ופשיטא דלאו עדות היא: אכתי קטנה היא כו'. הלכך לא מצטרפין אבל לגבי חזקה כולן מעידין שהיה מוחזק בה: עקוץ תאינה. לקוט תאינים מתאינתי בדמי הגניבה בשבת וכן עשה ונתחייב מיתה: והא אי תבע ליה. בעל התאינה ללוקט: בדינא. לומר החזר לי תאינים שלקטת או תן לי מה שמכרת לי בדמיהן: לא אמרינן. לגנב זיל שלים אשתכח דלאו מכירה הוא (ואמאי משלם ד' וה'): זרוק גניבה לחצרי. בשבת ואני אתן לך מעות וכן עשה קנאה לוקח וזה נתחייב מיתה: כרבי עקיבא דאמר. בהזורק (שבת דף צז.): קלוטה כמי שהונחה. הזורק מרשות לרשות כיון שקלטה האויר נתחייב משום שבת נמצא חיוב שבת וחיוב מכירה באין כאחד שאויר חצר קנה ללוקח דכיון דסופו לנוח כמונח דמי: אסרה תורה. להביא לבית המקדש לכל נדר: ואפילו בא על אמו. ונתן לה טלה באתננה אסור ואף על גב דאי לא הוה יהיב לה ניהלה והואיל תבעה ליה בדינא לא אמרינן ליה קיים לה תנאה דהא מתחייב בנפשיה הוא:
תוספות
דאף על גב דעדי ביאה צריכין לעדי קדושין. פירוש כל זמן שלא הוחזקה באשת איש: למעוטי שנים אומרים אחד בגבה כו'. ולא דמי לשנה ראשונה בפני שנים כו' דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותה שנה ורב אלפס פירש משום דהתם מהני סהדותייהו לענין פירות שאכל בשנה ראשונה שחייב לשלם אם לא ימצא יותר עדים וטעם ראשון נראה לר''י עיקר דתנן בפרק התקבל (גיטין דף סג:) האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע אלמא לא חשיב כי האי גוונא חצי דבר אע''ג דצריכי אלו לאלו דאפי' למאן דאמר שליש נאמן כשגט בידו ולא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה מ''מ כיון שצריך שנראה הגט בידו חצי דבר הוא אלא ע''כ משום שכל כת רואה כל מה שיכולה [לראות] באותה שעה ואתיא מתניתין [דגיטין] כרבנן: באומר לו עקוץ תאינה מתאינתי כו'. וא''ת והיכי דמי אי דקיימא גניבה בחצירו של לוקח בשעת עקיצה מאי פריך עלה וכיון דאי קתבע ליה כו' מכירה נמי לא הוי מכירה נהי דמחייב בנפשו מכל מקום קנייה ליה חצירו ללוקח ואלא דליתא בחצירו של. לוקח דל חיוב שבת מהכא לאו מכירה היא דהא קי''ל כרב נחמן דאמר. פירות לא עבדי חליפין ומיהו לפר''ת ניחא דמפרש דהא דפירי לא עבדי חליפין היינו בתורת קנין סודר שמחזיר לו הסודר ולא יהיב לו אלא לקנין בעלמא אבל במכוין להקנות זה תחת זה שוה בשוה בתורת דמים קני ואומר ר''י דהכא לא דייק אלא אלשון מכר דאפי' קאי בחצר הלוקח כיון דלא אמר זיל שלים אין זו מכירה אלא מתנה ואף על גב דבתשלומי ארבעה וחמשה מתחייב על המתנה כמו על המכר כדאמרינן לקמן מ''מ גנב ומכר בשבת קתני ואין זו מכירה וכך לן עקוץ תאינה מתאינתי כמו עקוץ ' תאינה מתאינתיך: כמאן כרבי עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא. ואם תאמר לרבי עקיבא נמי כיון דמטא לאויר חצירו חייב לענין שבת דרשות היחיד עולה עד לרקיע ולענין קנין לא קני באויר עד דמטי לתוך המחיצות כדמוכח בגיטין בהזורק (דף עט. ושם) גבי הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג מגורשת ומוקי לה כגון שמחיצות התחתונות עודפות על העליונות וי''ל דהכא איירי שזרק לחצר דרך פתח או דרך חלון ולא מעל מחיצת החצר וא''ת ומ''ש דבגיטין נקט רבי והכא נקט רבי עקיבא וי''ל דהכא נקט רבי עקיבא משום דאיירי בסתם חצר שאין מקורה דרבי לא אמר קלוטה כמי שהונחה דמיא אלא ברה''י מקורה כדאמרינן בריש שבת (דף ה. ושם) דאמר ביתא כמאן דמליא דמיא אבל רבי עקיבא אית ליה אפילו ברשות הרבים שאין מקורה ובגיטין נקט רבי משום דאוקמא כשמחיצות התחתונות עודפות דלרבי עקיבא לא מצי למינקט דלדידיה אפי' בלא מחיצות כלל כמו ברה''ר אית ליה כמי שהונחה דמיא בריש שבת וס''ד דלרבי אפילו במחיצות בלא קרוי אמרינן כמאן דמליא דמיא אי נמי למאי דבעי לאוקמי כרבי איירי בחצר מקורה: לענין שבת לא מחייב עד דניחה בחצר. וא''ת וכיון שהקנין בא בין עקירה להנחה אית לן למימר קם ליה בדרבה מיניה כדאמרינן בריש אלו נערות (כתובות דף לא. ושם) דאמר רבי אבין זרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור עקירה צורך הנחה הוא ולפי מה שמפרש רבינו תם דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה ורבי ירמיה דאמר בהניזקין (גיטין דף נב: ושם) גבי מנסך משעת הגבהה קני מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך לית ליה הגבהה צורך ניסוך הוא הדין דלית ליה עקירה צורך הנחה אתי שפיר דפריך הכא אליבא דרבי ירמיה ונראה לר''י דהוי מצי לשנויי דעקירה צורך הנחה הוא אלא לדברי המקשן שלא היה סובר טעם זה משיב ליה דמשכחת ליה שפיר באומר לא תקנה גניבותיך עד שתנוח: אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו תימה דמנ''ל הא וי''מ משום דאמר בהבא על יבמתו (יבמות דף נט: ושם) דאתנן כלב ומחיר זונה מותרין מדכתיב גם שניהם ולא ארבעה ומדמיעט אתנן כלב שהוא במיתה ש''מ באשה כה''ג הוי אתנן ואין נראה פירוש זה דאטו מי כתיב ולא ארבעה שניהם כתיב ונאמר שניהם ולא שלשה ולא אתא למעוטי אלא מחיר זונה ונראה לפרש משום דעיקר אתנן בעריות הוא דכתיב כדמוכח בפ' כל האסורים (תמורה דף כט: ושם) דזונה דגבי אתנן בחייבי כריתות משתעי וא''ת דלמא כי אסר הכתוב אתנן כגון שאמר לה אדם אחר הא לך טלה זה ושכבי עם בנך דבההוא לא מחייב מיתה ושייך אתנן כה''ג כדתנן בפרק כל האסורים (שם דף כט. ושם:.) האומר הא לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ר''מ אומר אינו אתנן וחכמים אומרים הרי זה אתנן ואפילו ר''מ לא קאמר אלא משום דשפחה בעבד שריא כך מפרש התם דיש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ותירץ ר''י דפשטי' דקרא דלא תביא אתנן זונה משמע בסתם אתנן שהבועל הוא הנותן אתנן [ועי' תוס' בכורות נו: ד''ה זונה]: אילו תבעה ליה כו'. אע''ג דמוקמיה בע''ז (דף סג. ושם) דקאי אתנן בחצרה מטעם זה לא היה נאסר ולא חשיב אתנן אלא מתנה בעלמא ועיקר טעמא דאתנן כדמסיק הכא
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|