סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

רַב פָּפָּא אָמַר כִּי תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן אַרְבַּע אַמּוֹת בְּעָלְמָא בְּשָׂדֶה דְּבַעַל הַבַּיִת לָא תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן וְאַף עַל גַּב דִּזְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא בְּגַוַּהּ כִּי זְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא לְהַלּוֹכֵי בַּהּ וּלְנַקּוֹטֵי פֵּיאָה לְמִיהְוֵי חֲצֵירוֹ לָא זְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא
אָמַר רָבָא מוֹתֵיב רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי נְזִיקִין רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְנָפַל לוֹ עָלֶיהָ וּבָא אַחֵר וְהֶחְזִיק בָּהּ זֶה שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ זָכָה בַּהּ וְאִי אָמְרַתְּ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם קוֹנוֹת לוֹ בְּכׇל מָקוֹם נִקְנוֹ לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת דִּידֵיהּ
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּלָא אֲמַר אֶקְנֵי וְאִי תַּקּוּן רַבָּנַן כִּי לָא אֲמַר מַאי הָוֵי כֵּיוָן דְּנָפַל עָלֶיהָ גַּלִּי דַּעְתֵּיהּ דְּבִנְפִילָה נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת לָא נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי
רַב שֵׁשֶׁת אָמַר כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן בְּסִמְטָא דְּלָא דָּחֲקִי רַבִּים בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דְּקָא דָחֲקִי רַבִּים לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן
וְהָא בְּכׇל מָקוֹם קָאָמַר
כׇּל מָקוֹם לְאֵתוֹיֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים
וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא קְטַנָּה אֵין לָהּ חָצֵר וְאֵין לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמַר יֵשׁ לָהּ חָצֵר וְיֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר חָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי כִּי הֵיכִי דְּאִית לַהּ יָד חָצֵר נָמֵי אִית לַהּ וּמָר סָבַר חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי וְכִי הֵיכִי דִּשְׁלִיחוּת לֵית לַהּ חָצֵר נָמֵי לֵית לַהּ
מִי אִיכָּא מַאן דְּאָמַר חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי וְהָתַנְיָא בְּיָדוֹ אֵין לִי אֶלָּא יָדוֹ גַּגּוֹ חֲצֵירוֹ וְקַרְפֵּיפוֹ מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר הִמָּצֵא תִמָּצֵא מִכׇּל מָקוֹם
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי אִם כֵּן מָצִינוּ שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה וְקַיְימָא לַן אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה
אָמַר רָבִינָא הֵיכָא אָמְרִינַן דְּאֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה הֵיכָא דְּשָׁלִיחַ בַּר חִיּוּבָא הוּא אֲבָל בְּחָצֵר דְּלָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ
אֶלָּא מֵעַתָּה הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה וְעֶבֶד צְאוּ גִּנְבוּ לִי דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ הָכִי נָמֵי דְּמִיחַיַּיב שׁוֹלְחָן
אָמְרַתְּ אִשָּׁה וְעֶבֶד בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ וְהַשְׁתָּא מִיהָא לֵית לְהוּ לְשַׁלּוֹמֵי דִּתְנַן נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם
רַב סַמָּא אָמַר הֵיכָא אָמְרִינַן אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי עָבֵיד וְאִי בָּעֵי לָא עָבֵיד אֲבָל חָצֵר דִּבְעַל כָּרְחֵיהּ מוֹתֵיב בַּהּ מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ
מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כֹּהֵן דְּאָמַר לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה גְּרוּשָׁה אִי נָמֵי אִישׁ דְּאָמַר לַהּ לְאִשָּׁה אַקִּפִי לִי קָטָן
לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר כֹּל הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי עָבֵיד אִי בָּעֵי לָא עָבֵיד לָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ הָנֵי נָמֵי אִי בָּעֵי עָבֵיד אִי בָּעֵי לָא עָבֵיד לָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחָן לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ כֹּל הֵיכָא דְּשָׁלִיחַ לָאו בַּר חִיּוּבָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ הָנֵי נָמֵי כֵּיוָן דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ מִיחַיַּיב שׁוּלְחָן
וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר חָצֵר לָאו מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי וְהָתַנְיָא יָדָהּ אֵין לִי אֶלָּא יָדָהּ גַּגָּהּ חֲצֵירָהּ וְקַרְפֵּיפָהּ מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר וְנָתַן מִכׇּל מָקוֹם
לְעִנְיַן גֵּט כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי כִּי פְּלִיגִי לְעִנְיַן מְצִיאָה מָר סָבַר

רש"י

ה''ג כי תקון ליה רבנן בעלמא. כגון בסמטא שהוא רשות לכל אדם או ברה''ר או בצידי רשות הרבים והיא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכין לצאת מן הדחק: לא תקון ליה רבנן. שהרי אין לאדם שם ד' אמות מיוחדות שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו: קטנה אין לה חצר. אם זרק לה בעלה גט תוך חצרה לא קנתה לה חצרה להתגרש בו וכן אם היתה עומדת ברה''ר וזרקו לה גט בארבע אמותיה ואע''ג דגדולה מיגרשה כדתנן (גיטין דף עח.) הזורק גט לאשתו בתוך ביתה כו' היתה עומדת ברה''ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת כו': משום ידה אתרבאי. דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע כדכתיב (במדבר כא) ויקח את כל ארצו מידו: כי היכי דאית לה יד. דמשיודעת לשמור את גיטה מגורשת דלא מיעט רחמנא אלא שוטה דמשלחה והיא חוזרת: משום שליחות איתרבאי. מדרבי רחמנא שליחות לאדם כדתניא (קידושין דף מא.) ושלח מלמד שהאיש עושה שליח ושלחה. מלמד שהאשה עושה שליח אתרבאי נמי חצרה דהויא לה כשלוחה: וכי היכי דשליחות לית לה. דתנן שאין הקטן עושה שליח דכי כתיב שליחות בין בגיטין בין בפסח איש כתיב בענין: ידו. אם המצא תמצא בידו: גגו חצרו וקרפיפו מנין. שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגונבה שהוא חייב: אם כן מצינו תורת שליחות לדבר עבירה. לומר שלוחו כמותו וחייב השולח במעשה השליח: וקי''ל. בקידושין בפ''ב (דף מב:): בר חיובא הוא. שאף הוא מוזהר על הדבר התם פטור השולח דאמרינן ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא היה לו לעשות: דלאו בני חיובא נינהו. לשלם כדתנן הם שחבלו באחרים פטורין (ב''ק פז.): דאי בעי עביד. את השליחות: וקדש לי אשה גרושה. ומשעת קידושין עובר משום לא יקחו: אשה אינה באזהרת לא תקיפו לפי שאינה בבל תשחית פאת זקנך כדאמר בקדושין (ד' לה:) והמקיף את הקטן חייב שהמקיף באזהרה כניקף דכתיב לא תקיפו אחד הניקף ואחד המקיף במשמע במסכת [נזיר] (דף נז:) וקטן דנקט משום דסתמא גדול לא שביק לאקופי נפשיה: תלמוד לומר ונתן מכל מקום. מדלא כתיב ובידה יתנהו דרוש ונתן אוכתב לה ונתן אלמא משום ידה אתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיבא הכא כדתניא (ושלח) [ושלחה] מלמד שהאשה עושה שליח בקדושין בפרק ב' (דף מא.):

תוספות

רבי יוחנן אמר יש לה ד' אמות. תימה דלקמן מסיק משום דיליף מציאה מגט אלמא שייך קנין ד' אמות בגט ובפרק הזורק (גיטין דף עח: ושם ד''ה ר''י) קאמר ר''י קרוב לה אפילו מאה אמה ויכולה לשמרו הוי גט וי''ל דבד' אמות שלה אפילו יכול לשמור כמוה מגורשת וחוץ לד' אמות צריך שתוכל היא לשמרו: ת''ל המצא תמצא מ''מ. וא''ת ונימא המצא תמצא כלל בידו פרט וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וי''ל שדי ידו בין המצא תמצא וה''ל כלל ופרט וכלל כדאמרינן במרובה (ב''ק דף סד: ושם) כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם וכן בסמוך גבי גט דמרבה גגה מונתן בידה י''ל ושלחה חזר וכלל: ואי משום שליחות א''כ מצינו שליח לדבר עבירה. וא''ת מה צריך להוכיח מכח דאין שליח כו' אמאי לא מוכיח מדאתרבאי חצר מקרא דידו כדבסמוך גבי גט מוכיח דחצר משום ידה איתרבאי מדאתרבאי מקרא דידה ולא עביד שום הוכחה וי''ל דבסמוך מכח התנא מוכיח דמרבה גגה וחצרה כידה להתגרש אפילו בעל כרחה או אפילו היא קטנה ואי מטעם שליחות לא היתה מתגרשת בעל כרחה ולא קטנה אבל הכא אי אפשר להוכיח מכח זה דאפילו בידו אינו קונה הגניבה בעל כרחו ולא אם הוא קטן: אין שליח לדבר עבירה. בפ' האיש מקדש (קדושין דף מג.) איכא דיליף משחוטי חוץ דכתיב הוא ולא שלוחו ואיכא דיליף משום דהוה ליה מעילה וטביחה שני כתובים הבאים כאחד דיש שליח ואין מלמדין: אשה ועבד בני חיובא נינהו. ואם תאמר והתנן פרק הכונס (ב''ק דף נט:) השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור ואמאי והא לאו בני חיובא נינהו וי''ל דהתם משום דלאו בני שליחות נינהו: אי בעי לא עביד. וא''ת והא דתנן (ב''ק דף עט. ושם) היה מושכו ויוצא [ומת ברשות בעלים] פטור הגביהו [או הוציאו מרשות בעלים ומת] חייב ופרש''י בלשון אחד שאמר גנב לשומר שור אחד יש לי בבית פלוני קחנו ותהא עליו שומר חנם הוציאו השומר מרשות בעלים ומת חייב הגנב במשיכת השומר ואמאי והא אי בעי לא עביד וי''ל כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב הוה ליה כחצר דבעל כרחו מותיב ביה: דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה. וא''ת ואפי' אמר לכהן נמי וי''ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע''ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מקרי בר חיובא וא''ת מאי נ''מ בין למ''ד אי בעי עביד ובין למ''ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בעשרה יוחסין (קדושין דף עח.) קידש אינו לוקה בעל לוקה וי''ל דכי בעל אח''כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה (דף ה. ושם) א''נ י''ל דאף לרבא נפקא מינה דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין: אקפי לי קטן. וה''ה דהוה מצי למימר אקפי לי גדול אלא שהגדול לא יניח עצמו להקיף כדאמר פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ:) דאחד הניקף ואחד המקיף חייב ואע''ג דמוקי לה התם כי ניקף מסייע ליה בהדיה היינו משום דבענין אחר לא לקי דהוה לאו שאין בו מעשה אבל הלאו עובר לעולם [ועיין תוס' שבועות ג. ד''ה ועל הזקן ותוספות נזיר נז: ד''ה ורב אדא]:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר