|
טקסט הדף מנוקד
יָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט וּמָר סָבַר לָא יָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט
וְאִיבָּעֵית אֵימָא בִּקְטַנָּה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּיָלְפִינַן מְצִיאָה מִגֵּט וְהָכָא בְּקָטָן קָא מִיפַּלְגִי מָר סָבַר יָלְפִינַן קָטָן מִקְּטַנָּה וּמָר סָבַר לָא יָלְפִינַן קָטָן מִקְּטַנָּה וְאִיבָּעֵית אֵימָא מָר אֲמַר חֲדָא וּמָר אֲמַר חֲדָא וְלָא פְּלִיגִי מַתְנִי' רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר מְצִיאָה אַחַר צְבִי שָׁבוּר אַחַר גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פֵּרְחוּ וְאָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי זָכְתָה לוֹ הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ אוֹ שֶׁהָיוּ גּוֹזָלוֹת מַפְרִיחִין וְאָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי לֹא אָמַר כְּלוּם גְּמָ' אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ וְתִקְנֵי לֵיהּ שָׂדֵהוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ הָנֵי מִילֵּי בְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת אֲבָל חָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת אִי עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ אִין אִי לָא לָא וּמְנָא תֵּימְרָא דְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת אִי עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ אִין אִי לָא לָא דְּתַנְיָא הָיָה עוֹמֵד בָּעִיר וְאוֹמֵר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁעוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ לִי בַּשָּׂדֶה פּוֹעֲלִים שְׁכֵחוּהוּ לֹא יְהֵא שִׁכְחָה יָכוֹל לֹא יְהֵא שִׁכְחָה תַּלְמוּד לוֹמַר וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה בַּשָּׂדֶה וְשָׁכַחְתָּ וְלֹא בָּעִיר הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא אָמְרַתְּ יָכוֹל לֹא יְהֵא שִׁכְחָה אַלְמָא הָוֵי שִׁכְחָה וְנָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא בַּשָּׂדֶה וְשָׁכַחְתָּ וְלֹא בָּעִיר אַלְמָא לָא הָוֵי שִׁכְחָה אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר בַּשָּׂדֶה שָׁכוּחַ מֵעִיקָּרוֹ הָוֵי שִׁכְחָה זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ אֵין שִׁכְחָה מַאי טַעְמָא דְּכֵיוָן דְּקָאֵי גַּבַּהּ הָוְיָא לַיהּ חֲצֵרוֹ וְזָכְתָה לֵיהּ אֲבָל בָּעִיר אֲפִילּוּ זָכוּר וּלְבַסּוֹף שָׁכוּחַ הָוְיָא שִׁכְחָה מַאי טַעְמָא דְּלֵיתֵיהּ גַּבֵּיהּ דְּלִזְכֵּי לֵיהּ מִמַּאי דִּלְמָא גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא דְּבַשָּׂדֶה נֶהֱוֵי שִׁכְחָה וּבָעִיר לָא נֶהֱוֵי שִׁכְחָה אָמַר קְרָא לֹא תָּשׁוּב לְקַחְתּוֹ לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְלָאו אִם כֵּן נֵימָא קְרָא לֹא תִּקָּחֶנּוּ מַאי לֹא תָּשׁוּב לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְדִתְנַן שֶׁלְּפָנָיו אֵין שִׁכְחָה שֶׁלְּאַחֲרָיו יֵשׁ שִׁכְחָה שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב שִׁכְחָה כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב אֵינוֹ שִׁכְחָה אָמַר רַב אָשֵׁי אָמַר קְרָא יִהְיֶה לְרַבּוֹת שִׁכְחַת הָעִיר וְכֵן אָמַר עוּלָּא וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה וְהוּא שֶׁעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ בָּאִים בִּסְפִינָה אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל עִישּׂוּר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד נָתוּן לִיהוֹשֻׁעַ רש"יילפינן מציאה מגט. כי היכי דגבי גט אית לה חצר לקטנה גבי מציאה נמי אית לה: ומר סבר לא ילפינן. ממונא מאיסורא וגבי ממונא חצר מאם המצא אתרבאי ואיכא למימר דשליחות הוא ומשום דאין שליח לדבר עבירה אצטריך למכתב התם: והכא בקטן פליגי. דלא אשכחן דרבי ביה חצר: מר אמר חדא כו'. ר''ש בן לקיש אמר לענין מציאה ורבי יוחנן לענין גט אי נמי מר אמר קטן ומר אמר קטנה: מתני' אחר צבי שבור. דהוא דומיא דמציאה שאינו יכול לרוץ ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים: גמ' אי עומד בצד שדהו אין. דעכשיו היא משתמרת על ידו: עומר שיש לי בשדה. שהנחתיו שם מדעתי וסמכתי על הפועלים שיביאוהו ופועלים שכחוהו: לא יהא שכחה. אם חזר ושכחו: בשדה ושכחת. אם שכחתו בבואך מן השדה הוי שכחה ולא ששכחתו משנכנסת לעיר: אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו כו'. בעוד האיש בשדה עומר השכוח מעיקרו ששכחו הוא תחילה לפועל הוי שכחה אבל זכור שהניחו שם מדעתו ולבסוף שכחו על ידי פועלים לא הוי שכחה: אבל בעיר. משנכנס לעיר אפילו זכור ולבסוף שכח הוי שכחה דליתיה גביה כו' והכי קא נסיב ליה תנא לתלמודיה יכול לא יהא שכחה ת''ל בשדה ושכחת בעודך בשדה הוא דבעינן דשכחתיה אתה ולא בעיר לא בעינן ושכחת שאף שכחת פועלים עושה אותה שכחה: וממאי. דקרא הכי מתרץ ומתניתין הכי אמרה: דלמא גזירת הכתוב היא. דמשמע דבשדה יהא שכחה אבל משבא בעל הבית לעיר אין שכחתו ושכחת פועלים כלום והכי קאמר יכול יהא שכחה ת''ל כו': שלפניו אין שכחה. בשכחת הקוצר קאי יחיד שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלאחריו הוי שכחה שלפניו לא הוי שכחה: יהיה. לגר ליתום ולאלמנה יהיה: עישור שאני עתיד למוד. נזכר שלא עישר מעשרותיו והוקשה לו ומיהר לעשרן באשר הוא שם: נתון ליהושע. לרבי יהושע בר חנניא שהיה עמו בספינה והוא לוי ונוטל מעשר ראשון כדאמרי' בערכין (דף יב:) מעשה ברבי יהושע שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן המשוערים ומשורר ששיער במיתה: תוספותילפינן מציאה מגט. האי ילפינן הוי מדרבנן דמציאת קטן לא הוי אלא מדרבנן אפילו לרבי יוסי דאמר (לקמן דף יב.) גזל גמור היינו מדבריהם ולענין יד לא פליגי דילפינן אלא לענין חצר: זכתה לו. נראה אע''ג דלא אמר זכתה לי דזכתה לו כדאמרי' לעיל (דף י.) אי תקון רבנן דלקני כי לא אמר מאי הוי ואין לומר דהתם היינו משום דנפל לו עליה דגלי בדעתיה שרוצה לקנות אבל הכא מי יימר דרוצה לקנות דאדרבה משמע לעיל דאי לא נפל קנה טפי ואע''ג דלא אמר אקני ועוד דאמר רבי יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלמא אע''ג דלא אמר קני והכא נקט משום סיפא דאפילו אמר כיון דרץ כדרכו לא קני.: היה צבי רץ כדרכו. ה''ה אפי' צבי שבור אם רץ אחריו ואין מגיעו אלא אורחא דמילתא נקט דכשרץ כדרכו אין מגיעו: ה''מ בחצר המשתמרת. תימה דבפ' שור שנגח את הפרה (ב''ק דף מט: ושם ד''ה והלכתא) אמר משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר כו' וזה קונה השאר כו' ופריך ותקני ליה חצרו דאמר ר' יוסי בר' חנינא כו' ומסיק דליתיה פי' למלוה בחצרו וקשה דהתם משמע דהוי בחצר המשתמרת מדמייתי עלה מרבי יוסי בר' חנינא דמיירי במשתמרת כדמוכח הכא ועוד דמסתמא ביתו ודאי משתמר הוא ששמר שם המשכון וא''כ כי ליתיה נמי לקני ועוד אדפריך ליה מדרבי יוסי בר' חנינא לפרוך ממתני' ומיהו זה נוכל לתרץ דמתני' הוי משום דנתכוין לזכות בה דאמר זכתה לי לכך מייתי מרבי יוסי בר' חנינא וי''ל דה''פ דליתיה למשכון בחצר אבל מלוה גם לפי המקשן מיירי דליתיה בחצר ולכך לא פריך ממתני' כ''א מרבי יוסי בר' חנינא וא''ת פרק הזורק (גיטין דף עז: ושם ד''ה והוא) דתנן זרק לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת משמע דמשתמרת ואפילו הכי קאמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה וי''ל דדוקא גבי גט דאיתיה בעל כרחה בעינן עומדת בצד ביתה כדאמר בשמעתין: זכור ולבסוף שכוח. פירוש זכור בשעה שהשכחה מתחלת שכבר שכחוהו פועלים ולבסוף שכח גם הוא ושכוח מעיקרו הוי כששכחו הפועלים שכח גם הוא אבל מה שהוא זכור בשעה שהפועלים זוכרין אין זה זכור ולבסוף שכוח דאל''כ לא תמצא שכחה לעולם דכששדהו מלאה עומרין יאמר יזכה לי שדי: דלמא גזירת הכתוב היא. פרש''י ונגרוס יכול יהא שכחה ותימה לפי שרוצה לסתור ראייתו מגיה הברייתא ותו מה מתרץ לרבות שכחת העיר והלא בברייתא יליף דזכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה דקתני יודע אני שפועלים שכחוהו והכא דדריש לרבות שכחת העיר יעמיד בשכוח מעיקרא לכך י''ל שאינו סותר ראייתו אלא גמרא קשה לו על הברייתא מנ''ל למדרש מיעוטא על דיוקא דקרא דדריש בשדה ושכחת דהיינו שכוח מעיקרא אבל זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה ועל זה קאי מיעוטא לומר דבעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה דלמא גזירת הכתוב היא דבשדה הוי שכחה שכוח מעיקרא ולא בעיר והכי מסתברא טפי לאוקמי מיעוט אגופיה דקרא בשדה ושכחת ולא בעיר והשתא משני שפיר לרבות שכחת העיר וע''כ לא מצי קאי אפשטיה דקרא: זה הכלל. לאתויי קרן זוית: עישור שאני עתיד למוד. פרש''י פרק קמא דקידושין (דף כו: ושם ד''ה מעשה) שהיה ירא פן יסמכו עליו בני ביתו שעישר ויאכלו טבל דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וקשה דהיינו דוקא בחבר שמת או בהולך ואין בדעתו לשוב עד ימים רבים ועוד למה נתנם לרבי יהושע ולרבי עקיבא יקרא להם שם ולא יותר ועוד דאין זה קריאת שם דלא אמר עשרה יהא מעשר אלא אמר מעשר ראשון יהא נתון ליהושע ופר''ת דשנת הביעור היתה וכבר הפרישם והיה צריך להוציאם מתחת ידו הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|