|
טקסט הדף מנוקד
כּוֹחֶלֶת מִשּׁוּם צוֹבַעַת גּוֹדֶלֶת וּפוֹקֶסֶת מִשּׁוּם בּוֹנָה וְכִי דֶרֶךְ בִּנְיָן בְּכָךְ אִין כִּדְדָרֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע מְלַמֵּד שֶׁקִּילְּעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל אָדָם שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְקַלָּעִיתָא בַּנָּיְתָא
תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר גּוֹדֶלֶת כּוֹחֶלֶת וּפוֹקֶסֶת לְעַצְמָהּ פְּטוּרָה לַחֲבֶרְתָּהּ חַיֶּיבֶת וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אִשָּׁה לֹא תַּעֲבִיר סְרָק עַל פָּנֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁצּוֹבַעַת תָּנוּ רַבָּנַן הַחוֹלֵב וְהַמְחַבֵּץ וְהַמְגַבֵּן כִּגְרוֹגֶרֶת הַמְכַבֵּד וְהַמְרַבֵּץ וְהָרוֹדֶה חַלּוֹת דְּבַשׁ שָׁגַג בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת הֵזִיד בְּיוֹם טוֹב לוֹקֶה אַרְבָּעִים דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת רַב נַחְמָן בַּר גּוּרְיָא אִיקְּלַע לִנְהַרְדָּעָא בְּעוֹ מִינֵּיהּ חוֹלֵב מִשּׁוּם מַאי מִיחַיַּיב אֲמַר לְהוּ מִשּׁוּם חוֹלֵב מְחַבֵּץ מִשּׁוּם מַאי מִיחַיַּיב אֲמַר לְהוּ מִשּׁוּם מְחַבֵּץ מְגַבֵּן מִשּׁוּם מַאי חַיָּיב אֲמַר לְהוּ מִשּׁוּם מְגַבֵּן אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּךְ קָטֵיל קְנֵי בְּאַגְמָא הֲוָה אֲתָא שְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא אֲמַרוּ לֵיהּ חוֹלֵב חַיָּיב מִשּׁוּם מְפָרֵק מְחַבֵּץ חַיָּיב מִשּׁוּם בּוֹרֵר מְגַבֵּן חַיָּיב מִשּׁוּם בּוֹנֶה הַמְכַבֵּד הַמְרַבֵּץ וְהָרוֹדֶה חַלּוֹת דְּבַשׁ שָׁגַג בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת הֵזִיד בְּיוֹם טוֹב לוֹקֶה אַרְבָּעִים דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּכְתִיב וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וְכִי מָה עִנְיַן יַעַר אֵצֶל דְּבַשׁ אֶלָּא לוֹמַר לָךְ מָה יַעַר הַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת אַף חַלּוֹת דְּבַשׁ הָרוֹדֶה מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת אַמֵּימָר שְׁרָא זִילְחָא בְּמָחוֹזָא אָמַר טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁוֹיֵי גּוּמּוֹת הָכָא לֵיכָּא גּוּמּוֹת רָבָא תּוֹסְפָאָה אַשְׁכְּחֵיהּ לְרָבִינָא דְּקָא מִצְטַעַר מֵהַבְלָא וְאָמְרִי לַהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרָבָא אַשְׁכְּחֵיהּ לָרַב אָשֵׁי דְּקָא מִצְטַעַר מֵהַבְלָא אֲמַר לֵיהּ לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּתַנְיָא הָרוֹצֶה לְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת מֵבִיא עֲרֵיבָה מְלֵאָה מַיִם וְרוֹחֵץ פָּנָיו בְּזָוִית זוֹ יָדָיו בְּזָוִית זוֹ רַגְלָיו בְּזָוִית זוֹ וְנִמְצָא הַבַּיִת מִתְרַבֵּץ מֵאֵלָיו אֲמַר לֵיהּ לָאו אַדַּעְתַּאי תָּנָא אִשָּׁה חֲכָמָה מְרַבֶּצֶת בֵּיתָהּ בְּשַׁבָּת וְהָאִידָּנָא דִּסְבִירָא לַן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁרֵי אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה מַתְנִי' הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב חַיָּיב וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב פָּטוּר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה גְּמָ' רָמֵי לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב לְרַב תְּנַן רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה אַלְמָא נָקוּב לְרַבִּי שִׁמְעוֹן כְּשֶׁאֵינוֹ נָקוּב מְשַׁוֵּי לֵיהּ וּרְמִינְהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֵין בֵּין נָקוּב לְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב רש"ילעצמה פטורה. שאינה יכולה לבנות יפה ואין דרך בנין אלא אשה לחברתה שרואה ועושה: וכן. מילתא אחריתי דשבת לאיסורא: סרק. צבע אדום הוא הבא בקנים שקורין טיפוניי''ן : המחבץ. המעמיד החלב בקיבה ול''נ מחבץ עושה כמין כלי גמי ונותן הקפוי בתוכו ומי החלב שהן נסיובי נוטפין ולועזין אותן אנקייד''ש : המכבד. את הבית: והמרבץ. במים להרביץ את האבק שלא יעלה: חייב חטאת. לקמיה מפרש טעמא דהרודה חלות דבש חייב משום תולש (מחבץ חייב משום בורר) ומכבד ומרבץ משום בונה: אחד זה ואחד זה. אחד שבת ואחד יו''ט: משום שבות. דילמא כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין: קטיל קני באגמא. חותך קנים מן האגם הוה לא ידע לפרש משנה: מפרק. כמו מפרק משאוי שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו והוי תולדת דש ואית דאמרי תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה ולשון מפרק נמי לא שייך למימר אלא לשון תולש: בורר. אוכל מתוך פסולת: זילחא. לרבץ הבית ורצפת אבנים היתה בכל העיר: מהבלא. שהיה אבק עולה ומרבה הבל: לאו אדעתאי. לא הייתי זכור ורבותי פירשו לא סבירא לי: אשה חכמה. אשת ת''ח או בת ת''ח ששמעה מאביה: מרבצת ביתה. רוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו: כרבי שמעון. דדבר שאין מתכוין מותר והמרבץ אינו מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק: מתני' התולש מעציץ נקוב חייב. דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע''י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בדופנו: תוספותהחולב משום דש הוא. כדפי' בקונט' ואתיא ברייתא כר' יהודה דאמר יש דישה שלא בגידולי קרקע כדפרי' לעיל בפ' כלל גדול (לעיל דף עג:) וכן נראה לר''י דודאי כרבי יהודה אתיא דהא אסרי חכמים ריבוץ משום שבות ולר''ש שרי לקמן אפילו לכתחלה: המכבד והמרבץ. תימה דע''כ מיירי דלא הוי פסיק רישיה שישוה הגומות דאי פסיק רישיה היכי שרי לקמן ר''ש לכתחילה הא מודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות וכיון דלא הוי פסיק רישיה אמאי מחייב ר' אליעזר חטאת האמר בפ' אמר להם הממונה (יומא ד' לד:) גבי צירוף עששיות דדבר דאין מתכוין מותר לר' יהודה מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת וי''ל דבהא פליגי דר' אליעזר סבר דהוי פסיק רישיה ורבנן סברי דלא הוי והא דאמר והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי לכתחלה אע''ג דאפשר דסבר ר''ש דהוי פסיק רישיה מכל מקום הש''ס סבר כרבנן דלא הוי פסיק רישיה הילכך שרי לכתחלה כיון דקיימא. לן כר''ש [עי' תוספות סנהדרין פה. ד''ה ור''ש]: והרודה חלות דבש. תימה לר''י אמאי לוקה בי''ט לרבי אליעזר ורבנן נמי לא פליגי אלא משום דלא חשבי לה מלאכה והא תנן בפ''ק דמגילה (דף ז:) אין בין יו''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה אומר אף מכשירי אוכל נפש וקאמר בגמ' מ''ט דת''ק אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין ורבי יהודה כתיב הוא וכתיב לכם כאן במכשירין שאפשר לעשותן מעי''ט וכאן במכשירין שא''א כו' מכלל דאוכל נפש שרי רבי יהודה אפי' באפשר ורבנן נמי משמע דלא פליגי אלא במכשירין ולא באוכל נפש ועוד דהך ברייתא כר' יהודה כדפרישית ועוד דבפ' תולין (לקמן דף קלז:) אמרינן דר' אליעזר סבר כרבי יהודה ועדיפא מדרבי יהודה ושרי אפילו אפשר לעשותן מעי''ט וליכא למימר דמיירי ברודה לצורך חול דמכ''מ תקשי למאן דאית ליה הואיל ואי מקלעי ליה אורחין בפרק אלו עוברין (פסחים ד' מו:) ועוד דרבי אליעזר גופיה אית ליה התם הואיל ואור''י דאיכא לאוקמי ברודה סמוך לחשיכה דלא חזי תו לאורחין אי נמי בדבש שהדביש או אסור בהנאה דלא חזי לאכילה ומיהו תימה לר''י כיון דמותר לגבן בי''ט מן התורה אפילו באפשר אפילו לא יהא מותר מדרבנן אלא בדלא אפשר אם כן נפל ביתו בי''ט יהא מותר לבנותו בי''ט דמתוך שהותר בנין לצורך דמגבן הוי משום בונה כדאמר בסמוך הותר נמי שלא לצורך ובלבד שיהא צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש וי''ל דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול כי היכי דאסורין טחינה והרקדה ביו''ט: שרא זילחא במחוזא. תימה דבשילהי תמיד נשחט (שם ד' סד.) תנן כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהכהנים מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמים ומפרש בגמ' דשלא ברצון חכמים היינו שלא ברצון ר' אליעזר דאי רבנן שבות הוא ואין שבות במקדש דתניא המכבד והמרבץ כו' ומדמוקי מתני' כר''א משמע דמחייב מדאורייתא אפי' בעזרה דאיכא רצפה והכא משמע דברצפה ליכא אשוויי גומות וי''ל דבהדחה איכא אשוויי גומות טפי שהיו מתמלאות הגומות שבין רובד לרובד א''נ בעזרה נמי לא אסור לר''א אלא משום שבות אטו היכא דליכא רצפה דאיכא חיוב חטאת לר''א וחמיר האי שבות ונוהג אפילו במקדש וכמה שבות אשכחן במקדש בפ' בתרא דעירובין (דף קב:) אבל לרבנן לא חמיר האי שבות כיון דאפי' בלא רצפה לא הוי לדידהו אלא איסורא דרבנן הלכך אינו נוהג במקדש: והאידנא דקי''ל כר''ש שרי אפי' לכתחלה. בה''ג שרי כיבוד מהאי טעמא אפי' בדהוצין ואין נראה לר''י דבפרק כל הכלים (לקמן דף קכד:) אמר ר' אליעזר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטלן ופריך אי מחמה לצל בהא לימא ר' אליעזר אפי' בשל תמרה משמע דפשיטא ליה דליכא מאן דשרי אפי' לרבי שמעון משום דהוי מלאכתו לאיסור ואי שרי לכבד הוי מלאכתו להיתר אלא ודאי כיבוד אסור לכולי עלמא מפני שמזיז עפר ממקומו ולא שרינן הכא לרבי שמעון אלא דווקא ריבוץ: ורמינהו רבי שמעון אומר אין בין נקוב כו'. תימה מאי קפריך והא בהך ברייתא נמי קתני כמו במתני' דלכל מילי נקוב כשאינו נקוב בר מלענין הכשר זרעים בלבד ואי קשיא ליה מ''ש שבת מהכשר זרעים אם כן בלא משנה תקשי ליה ברייתא גופה מ''ש דלהכשר זרעים חשיב נקוב כמחובר ולענין שאר דברים חשוב כתלוש ואומר ר''ת דהכי פריך כיון דלענין שבת חשיב נקוב כשאינו נקוב אף על גב דהוי לקולא ופטור וכן לענין כלאים במסכת כלאים (פ''ז מ''ח) כ''ש לענין הכשר זרעים אית לן לאחשוביה נקוב כשאינו נקוב דהוי לחומרא ובברייתא קתני דנקוב הוי כמחובר לענין הכשר זרעים שאינו מכשיר והכי פירושא דברייתא אין בין נקוב הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|