|
טקסט הדף מנוקד
לְרַבּוֹת פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה לְהִישָּׁבוֹן לְקֹדֶשׁ אִין אֲבָל לְהֶדְיוֹט לָא
אֶלָּא אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר אָמַר רַב קַטִּינָא אִם הוּזְקְקוּ בֵּית דִּין לְשָׁוֶה פְּרוּטָה גּוֹמְרִין אֲפִילּוּ לְפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה תְּחִילַּת הַדִּין בָּעֵינַן פְּרוּטָה גְּמַר הַדִּין לָא בָּעֵינַן פְּרוּטָה מַתְנִי' חֲמִשָּׁה חוּמְשִׁין הֵן אֵלּוּ הֵן הָאוֹכֵל תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וְהַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים מוֹסִיף חוֹמֶשׁ וְהַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ הַפּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ הַנֶּהֱנֶה שָׁוֶה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ וְהַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְנִשְׁבַּע לוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ גְּמָ' אָמַר רָבָא קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וְכִי עָשׂוּ חֲכָמִים חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל הָא מַנִּי רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר עָשׂוּ חֲכָמִים חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה דְּתַנְיָא הַמֵּבִיא גֵּט מִמְּדִינַת הַיָּם נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא אָמַר לָהּ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם יוֹצִיא וְהַוָּלָד מַמְזֵר דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין הַוָּלָד מַמְזֵר כֵּיצַד יַעֲשֶׂה יִטְּלֶנּוּ מִמֶּנָּה וְיַחֲזוֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְיֹאמַר לָהּ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וּלְרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם דְּלֹא אָמַר לָהּ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם יוֹצִיא וְהַוָּלָד מַמְזֵר אִין רַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר כָּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בְּגִיטִּין יוֹצִיא וְהַוָּלָד מַמְזֵר מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת מְחַלְּלִין אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף נְחוֹשֶׁת עַל נְחוֹשֶׁת כֶּסֶף עַל נְחוֹשֶׁת וּנְחוֹשֶׁת עַל הַפֵּירוֹת וְיַחְזוֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּירוֹת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יַעֲלוּ פֵּירוֹת וְיֹאכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם וּמִי מְחַלְּלִינַן כֶּסֶף עַל נְחוֹשֶׁת וְהָא תְּנַן סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְשֶׁל חוּלִּין שֶׁנִּתְעָרְבוּ מֵבִיא בְּסֶלַע מָעוֹת וְאוֹמֵר כׇּל מָקוֹם שֶׁיֶּשְׁנָהּ סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מְחוּלֶּלֶת עַל מָעוֹת הַלָּלוּ וּבוֹרֵר אֶת הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן וּמְחַלְּלוֹ עָלֶיהָ רש"ילרבות פחות כו'. ואת דריש דכל אתין וגמין ריבויין: אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה. בין תובע לנתבע: גומרין אפילו בפחות. אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמדו ב''ד משם נזקקין לו: מתני' האוכל תרומה. בשוגג תרומה גדולה: ותרומת מעשר. מעשר מן המעשר: ותרומת מעשר של דמאי. שהלוקח מעם הארץ צריך להפריש מספק אבל תרומה גדולה של דמאי ליכא דלא חייבוהו חכמים להפריש כדאמרי' בסוטה (דף מח.) לפי ששלח בכל גבול ארץ ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד אלמא זהירין היו בה: מוסיף חומש. דכל הני איקרו תרומה בתרומת מעשר כתיב (במדבר יח) והרמותם ממנו תרומת ה' בחלה כתיב (שם טו) חלה תרימו תרומה בבכורים כתיב (דברים יב) ותרומת ידך ואמר מר אלו בכורים (מכות דף יז.) וכל הני חד נינהו דמשם אחד הן באין: נטע רבעי. מוסיף חומש בפדיונו דפדיון נטע רבעי קדש קדש גמר ממעשר בפ' שני דקדושין (דף נד:): גבי נטע רבעי כתיב קדש הלולים וגבי מעשר כתיב כל מעשר הארץ מזרע הארץ וגו' והני תרי נמי חד חשיב להו דמחד קרא נפקי דחומש בנטע רבעי לא כתיב אלא ממעשר יליף: שלו. דוקא נקט שאם חילל של אחרים אין מוסיף חומש איש ממעשרו כתיב (ויקרא כז): הקדשו. ולא של אחרים המקדיש כתיב: הנהנה. בשוגג דחייב קרבן מעילה וחומש: גמ' קשיא ליה לר''א. משנתינו היתה קשה לר''א בן פדת: עשו חכמים חיזוק. להוסיף על תרומת מעשר של דמאי חומש שאין הפרשתו אלא מדבריהם: המביא גט ממדינת הים. לאשה שעשאו בעלה שליח להוליכו לגרש הצריכוהו לומר בפני נכתב ונחתם והתם מפרש לפי שאין בקיאין לשמה ואין עדים מצויין לקיימו: יוציא. מי שנשאה על ידי גט זה: מחללין אותו. גבי מעשר שני של דמאי קתני לה: נחושת על הפירות. ואפי' חוץ לירושלים: ויחזור ויפדה את הפירות. ויעלה הכסף לירושלים דכתיב (דברים יד) וצרת הכסף: וחכ''א יעלו פירות ויאכלו בירושלים. ולא הזקיקוהו לכך לחזור ולחללן ואם רוצה מעלה הפירות עצמן דהקילו בו: ומי מחללינן כו'. מסקנא דתיובתא דאותיב רב ששת היא והכי קאמר שמענו לר''מ דמיקל בפדיון דמאי לחללו כסף על כסף כסף על נחושת ובמעשר ודאי מי מחללינן כי האי גוונא אפילו כסף על נחושת דדמי לפדיון והתנן כו': שנתערבו. ורוצה ליהנות בשל חולין: מביא בסלע מעות. נחושת מביא בדמי סלע ואומר כל מקום כו' נמצאו שתיהן חולין והמעות מעשר: ובורר את היפה שבהן. ומחלל עליה המעות הללו ותהא היא מעשר והמעות והסלע השני חולין כבראשונה: תוספות[לעיל] כמאן דאמר אין בחומשו. ולמ''ד אין בו קשה וכן נמי איתותב לעיל: וכי עשו דבריהם כשל תורה. אע''ג דבכמה מקומות עשו אפי' יותר משל תורה היינו היכא דשייך לקנוס כדי לעשות סייג אבל הכא אפילו בתרומת מעשר ודאי לא הוה שייך למקנס חומש אם לא שאמרה תורה ולכך לא היה לקנוס בשל דמאי ומשני דה''נ עשו הולד ממזר אע''פ שאין סברא אלא משום דבאשת איש הולד ממזר: ולא אמר בפני נכתב ונחתם. נכתב לא נקט אלא משום רבנן דלר''מ אין צריך לומר נכתב . דא''ר יהודה אומר היה ר''מ אפי' מצאו באשפה כשר: וחכמים אומרים אין הולד .. ממזר. מדלא קאמרי רבנן לא תצא דעדיפא טפי מכלל דסבירא להו דתצא אע''ג דאין הולד ממזר: כיצד יעשה. פירוש לרבנן כיצד יעשה אם ניסת שלא יצטרך להוציא אי נמי לר''מ כיצד יעשה קודם שניסת ולא יצטרך גט אחר אבל אחר שניסת אין נראה לר''מ שיהיה שום תקנה: יטלנו הימנה. וא''ת ויאמר בפני נכתב ונחתם בעודנו בידה וכי תימא צריך לומר קודם נתינה האמר בפרק קמא דגיטין (דף ה. ושם) כגון שנתנו לה ולא הספיק לומר עד שנתחרש ויש לומר דצריך לומר אחר נתינה מיד שנתגרשה בעודם עסוקים באותו ענין: כסף על נחשת. וא''ת כיון דתנא דמחללים כסף על כסף אע''ג דאסור בודאי אפילו מדוחק כ''ש כסף על נחשת דשרי דאפי' בודאי מדוחק שרי כדאמר בסמוך וי''ל איידי דתנא נחשת על פירות דפליגי בה רבי מאיר ורבנן תנא נמי כסף על נחשת דהוי נמי טבעא אפירא: ויחזור ויפדה. פרש''י כן צריך לעשות דבעינן וצרת הכסף בידך וחכמים אומרים אם ירצה יעלה הפירות עצמן ופריך דבודאי אסור כסף על נחשת שלא מדוחק והכא גבי דמאי שרי וקשה לפירושו דמכמה מקומות ה''מ לאתויי דמצינו דמאי קל מודאי דבמסכת דמאי (פ''א מ''ב) תנן הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור ובמתני' תנן נמי מעשר שני מוסיף חומש ולא קתני של דמאי כדקתני גבי האוכל תרומת מעשר ועל חנם הביא מתני' דדמאי ודמעשר שני ותו מדקאמר מדוחק אין שלא מדוחק לא משמע דשאר המשנה אתיא ליה שפיר והלא עדיפא ה''מ למפרך דכסף על כסף אסור בודאי אפי' מדוחק מדלא מתנה על אחד מן הסלעין ובדמאי שרי ותו מה שפירש דלפדות הפירות עדיף מלעלות אפכא משמע בכמה דוכתי בפ''ג דמעשר שני (מ''י) גבי לקוח בכסף מעשר שני שנטמא כו' אמר להם לא אם אמרתם כו' תאמר בלקוח שאינו נפדה טהור ברחוק מקום אלמא לקוח צריך להעלותו וכן בכמה דוכתי לכן נראה לפרש דלר''מ אם ירצה יחזור ויפדה הפירות וחכ''א דצריך להעלותו ופריך אמאי דשני שמואל דר''מ מחמיר בדמאי יותר מחכמים והכא מיקל טפי מחכמים אבל הא לא קשיא ליה אמאי מוסיף חומש בתרומת מעשר של דמאי כודאי ובפדיון לא מחמיר דדוקא באכילה שעושה עבירה מחמיר בדמאי כמו בודאי אבל בפדיון שאינו עושה עבירה לא החמירו והוצרך להביא מתניתין דמחללין כסף על נחשת מדוחק דלא תימא כמו כן מיקל ר''מ בודאי וא''כ משוה הוא דמאי לודאי כמו בתרומת מעשר לכך מייתי דגבי ודאי אין מחללין כסף על נחשת שלא מדוחק וא''כ קשה דהא מיקל בדמאי לגבי ודאי יותר מחכמים ואביי ס''ל בסמוך דשמא ר''מ מחמיר גבי מיתה בדמאי כודאי יותר מחכמים וגבי לאו לא מחמיר כמו בודאי ורבנן אע''ג דמחמרי גבי לאו גבי מיתה דתרומת מעשר של דמאי אין נראה להם לקנוס חומש כדפ''ל דאפילו בודאי לא היה לקנוס אם לא שצותה תורה ומיהו קשה דגרסינן במשנה במלתיה דר''מ ובלבד שיפדה הפירות וי''ל כך מחללין כסף על כסף אפילו לחזור ולפדות אותו הכסף על דבר אחר וכן נחשת על הפירות דומיא כמו שפירש כסף על כסף ובלבד שיפדה פירוש בלבד שיהא דעתו מתחילה כשחלל נחשת על הפירות לחזור ולפדות הפירות אז מותר אבל אם היה אז דעתו להעלותם ונמלך לפדותן צריך להעלותן: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|