|
טקסט הדף מנוקד
לְאַכְשׁוֹרֵי גַּבְרָא לָא קָמִיבַּעְיָא לַן כִּי קָמִיבַּעְיָא לַן לְאַכְשׁוֹרֵי פֵּירָא מַאי תָּא שְׁמַע פּוֹעֲלִין אוֹכְלִין עֲנָבִים בְּרָאשֵׁי אוּמָּנִיּוֹת שֶׁלָּהֶם וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהַבְהֲבוּ בָּאוּר
הָתָם מִשּׁוּם בִּיטּוּל מְלָאכָה כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן הֵיכָא דְּאִיכָּא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מַאי תָּא שְׁמַע לֹא יְהַבְהֵב בָּאוּר וְיֹאכַל וְלֹא יִכְמוֹר בַּאֲדָמָה וְיֹאכַל וְלֹא יַפְרִיךְ עַל גַּבֵּי הַסֶּלַע וְיֹאכַל אֲבָל מְפָרֵיךְ עַל יָד עַל יָד וְאוֹכֵל הָתָם מִשּׁוּם בִּיטּוּל מְלָאכָה הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מִשּׁוּם מַתּוֹקֵי פֵּירָא סֶלַע מַאי מַתּוֹקֵי פֵּירָא אִיכָּא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא מְמַתֵּיק פּוּרְתָּא תָּא שְׁמַע פּוֹעֲלִין שֶׁהָיוּ עוֹדְרִים בִּתְאֵנִים וְגוֹדְרִים בִּתְמָרִים וּבוֹצְרִים בַּעֲנָבִים וּמוֹסְקִין בְּזֵיתִים הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים וּפְטוּרִים שֶׁהַתּוֹרָה זִיכְּתָה לָהֶם בְּפִיתָּם לֹא יֹאכְלוּ אֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת וְלֹא יִסְפּוֹת בַּמֶּלַח וְיֹאכַל מֶלַח וַדַּאי כַּעֲנָבִים וְדָבָר אַחֵר דָּמֵי וְלֹא יִסְפּוֹת בַּמֶּלַח וְיֹאכַל וּרְמִינְהוּ הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְעַדֵּר וּלְקַשְׁקֵשׁ תַּחַת הַזֵּיתִים הֲרֵי זֶה לֹא יֹאכַל שְׂכָרוֹ לִבְצוֹר שְׂכָרוֹ לִמְסוֹק שְׂכָרוֹ לְלַקֵּט הֲרֵי זֶה אוֹכֵל וּפָטוּר שֶׁהַתּוֹרָה זִיכְּתָה לָהֶן קָצַץ אַחַת וְאַחַת יֹאכַל שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם לֹא יֹאכַל וְסוֹפֵת בַּמֶּלַח וְיֹאכַל אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַסֵּיפָא כֵּיוָן דְּקָצַץ כֹּל הֵיכִי דְּבָעֵי לֵיכוֹל אֶלָּא לָאו אַרֵישָׁא אָמַר אַבָּיֵי לָא קַשְׁיָא כָּאן בָּאָרֶץ כָּאן בְּחוּצָה לָאָרֶץ בָּאָרֶץ קָבְעָא סְפִיתָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ לָא קְבַעָא סְפֵיתָא אָמַר רָבָא מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּבָאָרֶץ קְבַעָא סְפֵיתָא מִדְּאוֹרָיְיתָא וּבְחוּצָה לָאָרֶץ לֹא קִבְעָא סְפֵיתָא וּמוּתָּר לְכַתְּחִילָּה אֶלָּא אָמַר רָבָא בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ חֲדָא לָא קִבְעָא סְפֵיתָא תַּרְתֵּי קְבַעָא סְפֵיתָא קָצַץ בֵּין סָפַת וּבֵין לֹא סָפַת אַחַת אַחַת אוֹכֵל שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם לֹא יֹאכַל לֹא קָצַץ וְלֹא סָפַת אוֹכֵל שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם סָפַת אַחַת אַחַת אוֹכֵל שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם לֹא יֹאכַל וְאַף עַל גַּב דְּנָטַל רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת דְּאִיטְּבִיל לְהוּ לְמַעֲשֵׂר וְקָבְעָא סְפִיתָא וְתַרְתֵּי דְּקָבְעָא סְפִיתָא מְנָא לַן אָמַר רַב מַתְנָא דְּאָמַר קְרָא כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה תָּנוּ רַבָּנַן פָּרוֹת הַמְרַכְּסוֹת בִּתְבוּאָה רש"י
אכשורי גברא. להכין עצמו לאכילה מרובה לא מיבעיא לן שהרי לא אסרה עליו תורה והאי לאו כענבים ודבר אחר דמי דהתם גבי ענבים אכשורי פירא הוא: פועלין אוכלין ענבים. כל אכילתן משהין עד שמגיעין לראש אומניות שהן בגלוי והשמש מכה אותן וממתקן: ראשי אומניות. ראשי שורות הכרם בלשון ארמי אוציית''א ובלע''ז אורמ''ן: התם משום ביטול מלאכה. שמבטל עצמו כשמהבהב: דאיכא אשתו ובניו. שלא נשכרו אצל בעל הבית ומהבהבין לו: ולא יכמור. יחמם שמטמינם בעפר חם: ולא יפריך. בלציי''ר בלע''ז כמו שעושין לתפוחים: על יד. מיד ליד: עודרין מוסקין בוצרין גודרין. כולם לשון לקיטה הן לכל מין ומין: ופטורין. מן המעשר ולא אמר מקח הוא לפי שאין זה תנאי שכרן אלא התורה זכתה להם: בפיתם לא יאכלו. משום דינא נקט ליה לפי שאוכלין הרבה: לא יספות. יטבול קס''ד משום ענבים ודבר אחר קאמר ולא משום מעשר אלמא אכשורי פירא אסור: מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי. ואע''ג דעלייהו דענבים קא מבדר ליה ולאו מילתא באפיה נפשיה הוא ספת מ''מ דבר אחר הוא אבל מהבהב אימא לך דשרי: לעדור. לחפור: לקשקש. לכסות שרשים המגולים: הרי זה לא יאכל. מן הזיתים שבאילן דבעינן שעת גמר מלאכה: שכרו לבצור. בענבים: למסוק. בזיתים: ללקט. בשאר פירות אותן הנושרין על גב הקרקע: קצץ. והתנה עם בעל הבית ע''מ שאוכל הוה ליה כעין מקח: אחת אחת אוכל. דפחות משתים לא חייל איסור שם גורן בדבר שלא נגמרה מלאכתו: שתים שתים לא יאכל. דשתים מכי מטי להו מילתא דחשיבותא כגון קציצה או מקח חייל עלייהו שם גורן כדיליף אסמכתא מקרא לקמן וקביעותא דקציצה ומקח דרבנן היא כדאמרן לעיל (פח:): דאי מדאורייתא. אין חילוק בין שתים לאחת: וסופת במלח ואוכל. קס''ד ספיתא במעשר לא מהניא ולא נקט ליה אלא לאשמועינן דלא מעכב עליה בעל הבית: אהייא. איצטריך לאשמועינן: אלא לאו ארישא דלא קצץ: כאן בארץ כאן בחוצה לארץ. וספיתא לאו משום ענבים ודבר אחר לענין דינא נקט לה אלא משום חשיבות אכילה לענין מעשר נקט ליה ואסיפא קאי: בארץ. דמעשר דאורייתא הוקבעה ספיתא דספיתא במלח גמר מלאכתייהו דגלי דעתיה דלית ליה גורן אחרינא: מותר לכתחילה. בתמיה היכא דמעשר דידיה מדרבנן תקבע ליה ספיתא מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון: תרתי קבעא ספיתא. כדיליף לקמן בפחות משתים לא הוי גורן: קצץ בין ספת ובין לא ספת. קציצה משוי גורן כשהן שתים ואחת אחת אוכל שתים לא יאכל וכיון דאכילה על ידי קציצה ליתא בשתים אלא באחת לא קבע בהם ספיתא משום הכי קתני סופת במלח ואוכל ואסיפא דוקא קאי: לא קצץ ולא ספת אוכל שתים. ספת לא יאכל שתים דקבעא ספיתא ומשום הכי קתני בברייתא קמייתא ולא יספות דלאו בקצץ איירי ואכילתו בשתים שתים: ותרתי דקבעא ספיתא מנלן. כלומר מנלן דבעינן תרתי ובציר לא: כי קבצם כעמיר גורנה. אין גורן בלא קיבוץ ואין קיבוץ פחות משתים: המרכסות בתבואה. ששורין שעורין במים ומייבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא:
תוספות
טפי לענבים ודבר אחר מהבהוב כדמוכח בסמוך ומתוך הסוגיא משמע שלא פשט כלום ונראה לר''ת דבראוי לאכילה פשיטא ליה דשרי הבהוב דלא הוי אלא בסומי פירא אלא באותן שאינן ראויין לאכילה אלא ע''י הדחק ומהבהבן כדי שיהיו טובים לאכול מבעיא ליה אי הוי כענבים ודבר אחר כיון דע''י הבהוב אוכל הרבה או דלמא לא שנא הבהוב זה מהבהוב בפירות מתוקים דשרי ופשיט מרשאים פועלים לטבל פתן בציר וסבר השתא בפועלין שאין יכולין לאכול אלא ע''י הדחק ומדמי ליה לאוכל שאינו ראוי אלא ע''י הדחק ומיהו לישנא דשיאכלו ענבים הרבה משמע שיכולין לאכול בלאו הכי ותו פשיט מאוכלין בראשי אומניות ובלבד שלא יהבהבו ולא קאי אראשי אומניות דהנהו שרי להבהב שראוין לאכילה אלא ובלבד שלא יהבהבו בדברים שאינם ראויים לאכילה קאמר והשתא קאמר שפיר מאי מתוקי פירא איכא דעל ידי הפרכה לא יתקנו יותר אותן שאינן ראויין לאכילה דאינן אלא למתק אותן שכבר היו ראויין והא פשיטא דשרי וא''כ משום ביטול מלאכה הוא דקאסרה ברייתא ואתי נמי שפיר הא דקאמר רבא לא יספות במלח משום מעשר אבל אי לאו הכי שרי היינו בראויין לאכילה אבל בשאינם ראויים לאכילה מיבעיא לן הבהוב וספיתא פשיטא לן דהוי כענבים וד''א כדקאמר מעיקרא ונראה לר''י דלפי' ר''ת לא אסור ענבים וד''א אלא דוקא באין ראויין ואתי שפיר הא דקאמר דמלח כענבים וד''א היינו דוקא באין ראויין דבראויין שרי כדמשמע במילתיה דרבא ויש ליישב שיטת הקונט' דמה שהקשה דאי ליכא מיתוק אמאי מפרך איכא למימר מפרך ומשבר לחתיכות קטנות כדי שיוכל לתת בפיו במעט מעט דשרי לספות במלח לרבא אי לאו משום מעשר משום שנתן לו בעה''ב רשות לאכול דבהכי איירי וברייתא נמי דשרי לספות באחת אחת היינו משום דמיירי בקצץ: קוצץ אחת אחת אוכל. פירש בקונטרס קצץ עם בעה''ב על מנת שיאכל דהשתא הוי כעין מקח נראה לר''ת דלפי' קאי ארישא אשכרו לעדור דאי אשכרו לקצור למה יתנה בחנם כיון דמן התורה אוכל וקציצה נמי אמאי מהניא שלא יאכל שתים שתים כיון דעל חנם הוא קוצץ וקשה קצת דמאי פריך כיון דקצץ כל מאי דבעי לאכול למה פשוט לו כל כך שיוכל לאכול במלח משום דקצץ הא לא פירש לאכול במלח ואיצטריך לקצוץ דמדינא לא הוה אכיל כלל כיון ששכרו לעדור ור''ח פירש קצץ שהתנה שלא לאכול אלא עשר פירות או עשרים והשתא פריך שפיר במאי דבעי יאכלם: שתים שתים לא יאכל. דמקח קובע בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וכי תלש שתים ביחד חשיבי גורן כדיליף בסמוך שהלוקח לא יעשה גורן אחר: בארץ קבעא ספיתא. וההיא דלעיל דקתני לא יספות מיירי בארץ וא''ת ואמאי לא מוקי לה ההיא דלא יספות משום ענבים ודבר אחר כדאמר מעיקרא וההיא דספת במלח קאי אסיפא ומיירי בין בארץ בין בחוצה לארץ וקמ''ל דלא קבעא ספיתא והשתא לא תקשי ליה הא דפריך אדאביי וי''ל דאי לאו דאשמועינן בשום מקום דספיתא קבעא לא הוי אשמעינן שום חידוש ההיא ברייתא דסופת ולהכי מוקי לההיא דלא יספות בארץ משום דספיתא קבעא והשתא קמ''ל ההיא דסופת דאע''ג דבארץ קבעא בחו''ל לא קבעא: ותרתי מנלן דקבעא ספיתא. מקח נמי קבעא בתרתי כדאמר לעיל אלא משום דבספיתא קיימינן נקט ספיתא: כי קבצם כעמיר גורנה. אסמכתא היא: המרכסות בתבואה. לא לעשות לחם מיירי דהיכא דשייכא חלה לא אזלינן בתר גמר מלאכה למעשר אלא בתבואה לעשות קליות או שתית מיירי:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|