סקר
איזו "בבא" הכי קשה?






 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

וְהָתְנַן הִרְכִּינָהּ וּמִיצָּהּ הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה
אֲמַר לֵיהּ הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מִשּׁוּם יֵאוּשׁ בְּעָלִים נָגְעוּ בָּהּ
וְהַחֶנְווֹנִי אֵינוֹ חַיָּיב לְהַטִּיף וְכוּ' אִיבַּעְיָא לְהוּ רַבִּי יְהוּדָה אַרֵישָׁא קָאֵי וּלְקוּלָּא אוֹ דִלְמָא אַסֵּיפָא קָאֵי וּלְחוּמְרָא
תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה חֶנְווֹנִי פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁחֶנְווֹנִי טָרוּד
מַתְנִי' הַשּׁוֹלֵחַ אֶת בְּנוֹ אֵצֶל חֶנְווֹנִי וּפוֹנְדְּיוֹן בְּיָדוֹ וּמָדַד לוֹ בְּאִיסָּר שֶׁמֶן וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִיסָּר שָׁבַר אֶת הַצְּלוֹחִית וְאִבֵּד אֶת הָאִיסָּר חֶנְווֹנִי חַיָּיב רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר שֶׁעַל מְנָת כֵּן שְׁלָחוֹ וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בִּזְמַן שֶׁהַצְּלוֹחִית בְּיַד הַתִּינוֹק וּמָדַד חֶנְווֹנִי לְתוֹכָהּ שֶׁחֶנְווֹנִי פָּטוּר
גְּמָ' בִּשְׁלָמָא בְּאִיסָּר וָשֶׁמֶן בְּהָא פְּלִיגִי דְּרַבָּנַן סָבְרִי לְאוֹדוֹעֵי שַׁדְּרֵיהּ וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ שַׁדְּרֵיהּ אֶלָּא שָׁבַר צְלוֹחִית אֲבֵדָה מִדַּעַת הִיא
אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא הָכָא בְּבַעַל הַבַּיִת מוֹכֵר צְלוֹחִיּוֹת עָסְקִינַן וּכְגוֹן שֶׁנְּטָלָהּ חֶנְווֹנִי עַל מְנָת לְבַקְּרָהּ וּכְדִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל הַנּוֹטֵל כְּלִי מִן הָאוּמָּן עַל מְנָת לְבַקְּרוֹ וְנֶאֱנַס בְּיָדוֹ חַיָּיב
לֵימָא דִּשְׁמוּאֵל תַּנָּאֵי הִיא אֶלָּא רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ הָכָא בְּחֶנְווֹנִי מוֹכֵר צְלוֹחִיּוֹת עָסְקִינַן וְאַזְדָּא רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ
אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בִּזְמַן שֶׁהַצְּלוֹחִית בְּיַד הַתִּינוֹק וּמָדַד חֶנְווֹנִי לְתוֹכָהּ שֶׁחֶנְווֹנִי פָּטוּר וְהָא אָמְרַתְּ לְאוֹדוֹעֵי שַׁדְּרֵיהּ אֶלָּא אַבָּיֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר אָבִין דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן

רשב"ם

משום יאוש בעלים. שהלוקח מתיאש ומפקיר אותו מיצוי מפני שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל תרומה לא שייך יאוש דמ''מ תרומה היא ואסורה לזרים: ארישא קאי. דקתני חייב להטיף שלש טיפין לעולם ואתא רבי יהודה למימר דבערב שבת אינו חייב: או אסיפא קאי. דקתני דחנווני פטור מלהטיף ואתא איהו למימר דאינו פטור אלא בערב שבת עם חשיכה: ת''ש. דאסיפא קאי: מתני' מצאתי הגהת רבינו זקני אבי אמי מ''כ השולח בנו אצל חנווני ופונדיון בידו. שהוא שני איסרין להביא לו באיסר שמן ואיסר יתן לו החנווני וכן עשה מדד לו באיסר שמן והאיסר מסר לתינוק להביא לאביו האיסר והשמן ומי שמפרש ונתן לו תינוק את האיסר לחנווני וגם מפרש ואבד את האיסר הוא השמן הלקוח באיסר טעות הוא ואינו לשון משנה וגם כשבעל הגמרא תמיה בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי מאי קאמר מי איכא פלוגתא באיסר והלא לא אבד אלא השמן ואם תאמר לתניי' לפונדיון במתני' לא הוצרך שכן דרך רוב סחורותן כי איסרין לא היו מצויין כפונדיונין כמו שנוהגין במחציות שנותן פשוט ומקבל מחצה ואוכל בדמי מחצה כן פירש זקני מ''כ: ושבר התינוק את הצלוחית. ונשפך השמן: ואבד האיסר. שנתן לו החנווני עם השמן בדמי הפונדיון שהביא לו: החנווני חייב לשלם. הצלוחית והשמן והאיסר וטעמא מפרש בגמ': שעל מנת כן שלחו. האב לבן אצל חנווני שימסור החנווני לבן האיסר והשמן: ומודים חכמים לר' יהודה כו' שחנווני פטור. בצלוחית לבד אבל בשמן ואיסר חייב ה''ג בפי' רבינו חננאל ובספרים ישנים: גמ' בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי כו'. האיסר שנתן החנווני לתינוק והשמן שבצלוחית: לאודועיה. לחנווני שצריך לשמן שדריה האב לבנו כדי שישלח לו חנווני מה שישלח לו על ידי שלוחו פקח ורבי יהודה סבר לשדורי ליה ביד בנו שדריה: אלא צלוחית. אמאי חייב חנווני לשלם: אבדה מדעת היא. דכי מסרה לתינוק שאינו יודע לשמרה הפקר הוא זה ואינו חושש אם יחזירנה בנו בידו ריקנית אלא שישלח לו החנווני מה שישלח משלו הן שמן הן איסר ביד פקח ופונדיון שנטל בנו בהליכה נהי נמי דאבדה מדעת היא מכל מקום בחזרה יפה מחייבין חכמים הואיל ואמרינן לאודועיה שדריה: בבעל הבית. האי שולח בנו מוכר צלוחיות הוא וניחא ליה שיקנה אותה חנווני אם ירצה לקנותה: שנטלה חנווני. מיד התינוק: לבקרה. אם שלימה היא על מנת לקנותה: כדשמואל. היא פלוגתא דרבנן ורבי יהודה דבנטילה קנאה מיד שהרי מסתמא ימצאנה שלימה ויתכוין לקנותה והוא דקיצי דמיה כדלקמן דקני ליה מיד וכשמחזירה ליד התינוק הרי הוא כמשליכה לאיבוד ונאנס בידו קרינא ביה ולא מיפטר עד שיחזירנה ליד בעלים עצמן שהרי משנטלה נתחייב באחריותה ד) (ואע''ג דתניא כוותיה דשמואל בפ' ד' נדרים (נדרים לא:) בהליכה חייב כו'): ע''מ לבדקו. ולעכבו: ונאנס בידו. כגון שנפל מידו ונשבר: חייב. והוא דקיצי דמיה כדמפרש לקמן דסמכא דעתיה לקנותה אחרי שפסק דמיו ואפילו אם חוזר בו ואומר איני חושש בכלי זה לקנותו ונאנס בידו קודם שהחזירו לבעליו חייב דמדאגביה ע''מ לבדקו ולקנותו אחרי כן הוא דאיחייב ליה באחריותו וכיון דאיחייב באחריותו היכי מיפטר תו עד שיחזירנו לבעליו וה''נ רבנן מחייבי כדשמואל ורבי יהודה לית ליה דשמואל והיינו דקתני סיפא ומודים חכמים לר''י כו' הכי קאמר מודים חכמים לרבי יהודה שאם נטלה על מנת שלא לבדקה הרי הוא כאילו צלוחית ביד תינוק ומדד חנווני לתוכה שפטור: הכא בחנווני מוכר צלוחיות. והך צלוחית דמתניתין של חנווני היא ששלח לו בעל הבית הדמים ביד בנו לקנות צלוחית ממנו ולהביא בה שמן והלכך האי צלוחית ליכא אבדה מדעת: דרבנן לטעמייהו. דאמרי גבי איסר ושמן חייב דלאודועיה שדריה והוא הדין לצלוחית ורבי יהודה לטעמיה דלשדורי יין ושמן וצלוחית ביד בנו שדריה לבנו: והאמרת לאודועיה שדריה. ולא היה לו למסור הצלוחית לבנו של בעל הבית: אלא אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו. לא תוקמה לא בחנווני מוכר צלוחיות ולא בבעל הבית מוכר צלוחיות אלא הכא בצלוחית המיוחדת למדה עסקינן ונטלה חנווני מיד תינוק למוד בה לצורך התינוק ואע''ג דאבדה מדעת היא כיון שנטלה נתחייב בשמירתה עד שיחזירנה לידו של בעל הבית:

תוספות

והתנן הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה תימה אמאי הוי של . תרומה והא אינו חייב לתרום אלא אחד מן נ' א''כ כמו אותן מדות של חולין תהיה של תרומה ושל חולין היו בלא הרכינה ומיצה וי''ל דכשקרא שם על אותה מדה גמר. בדעתו שתהיה כולה תרומה עם המיצוי ודוקא בתרומה אמר הרכינה ומיצה הוי תרומה אבל לענין מעשרות לא דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין: משום יאוש בעלים נגעו. הוי מצי לשנויי דהוי תרומה משום דאין ברירה דכשקרא שם אין ידוע איזה יהא למטה: אלא צלוחית אבדה מדעת היא. ואע''ג דפונדיון נמי אבדה מדעת היא שמשלחו ביד תינוק מ''מ כיון שהפונדיון של בעל הבית נשאר ביד החנווני אינו פוטרו עד שיביאו לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק הכי נמי דהוה פטור: וכגון שנטלה חנווני על מנת לבקרה כדשמואל כו'. וסיפא דקתני ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק דפטור לאו דוקא ביד תינוק אלא אפי' נטלה נמי ע''מ שלא לבקרה: הלוקח כלי מבית האומן ע''מ לבקרו ונאנס בידו חייב. לכאורה נראה דחייב משום דחשיב כשואל דס''פ ד' נדרים (נדרים דף לא.) מפרש טעמא דשמואל דקסבר הנאת לוקח היא היינו כשואל שכל ההנאה שלו ועוד דבפ' האומנין (ב''מ דף פ:) גבי הא דאמר רב חסדא לא שנו הא דקתני שלחה ומתה חייב אלא כשהחזיר' ' בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור ומסיק אמימר דמסתברא דפטור משואל וחייב כנושא שכר הואיל ונהנה מהנה תניא כוותיה [דאמימר] הלוקח כלי מבית האומן כו' ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר פירוש לכך פטור בחזרה כשנאנסו שאינו אלא שומר שכר ומדמייתי מינה אההיא דהחזירה לאחר ימי שאלתה משמע דהא דקתני נאנסו בהליכה חייב דהוי מטעם שואל א''כ מילתיה דשמואל נמי הוי מטעם שואל דהא מההיא ברייתא מייתי בנדרים (שם:) סייעתא לשמואל מיהו רש''י פירש בב''מ (שם) דנאנסו בהליכה חייב משום דחשיב כלוקח ומ''מ מייתי. מינה שפיר אההיא דאמימר כי היכי דחשיב ליה ברייתא נושא שכר בחזרה אע''פ שבטל המקח משום דעד השתא היה כלוקח הכי נמי שואל אחר שכלו ימי שאלתה הוי שומר שכר כיון שנהנה בשאלה עד עכשיו וכן נראה לר''י דחשיב לוקח ומייתי ראיה מההיא דלקמן דאייתי קרי לפום נהרא דאמר רב כהנא אין אדם מקדיש דבר. שאינו שלו ואי שואל הוי אמאי לא יוכל להקדיש מה שהשאיל ביד אחרים כמו שהמשכיר יכול להקדיש כדאמרי' בפ' האומר משקלי עלי (ערכין דף כא. ושם) ואין נראה לרשב''א ראיה דהתם לא על מנת לבקרם נטלם אלא על מנת לקנות מיד ולכך אין יכול המוכר להקדישו והשיב לו ר''י דמשמע שנטלם כדי לבקרם מדמייתי ליה אדשמואל ואין להקשות אי שואל הוי אמאי לא פטור החנווני כשנטלה על מנת לבקרה והחזירה ליד התינוק דכלתה שאלתו כיון שהחזירה למקום שלקחה דהא אמר בסמוך לרבי יהודה שואל שלא מדעת שואל הוי . החזירה ליד התינוק פטור דהתם ודאי הוי שואל שלא מדעת אינו חייב להחזירה אלא למקום שנטל אבל הכא דשואל מדעת הוא חייב להחזיר ליד בעלים: אי הכי אימא סיפא ומודים חכמים לר' יהודה כו'. ורבה ורב יוסף סברי כו' בזמן שהצלוחית ביד התינוק דהיינו שהביאה מבית אביו:

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר