|
טקסט הדף מנוקד
אֶפְשָׁר בַּת מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְקֹרֵא לָהּ בַּת דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁהוֹרָתָהּ בַּדֶּרֶךְ וְנוֹלְדָה בֵּין הַחוֹמוֹת דִּכְתִיב אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם
לֵידָתָהּ בְּמִצְרַיִם וְהוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בְּמִצְרַיִם וְאַמַּאי קָרוּ לַהּ בַּת אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר זְבִידָא מְלַמֵּד שֶׁנּוֹלְדוּ בָּהּ סִימָנֵי נַעֲרוּת נִתְעַדֵּן הַבָּשָׂר נִתְפַּשְּׁטוּ הַקְּמָטִין וְחָזַר הַיּוֹפִי לִמְקוֹמוֹ וַיִּקַּח וַיַּחְזוֹר מִיבְּעֵי לֵיהּ אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר זְבִידָא מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה לָהּ מַעֲשֵׂה לִקּוּחִין הוֹשִׁיבָה בְּאַפִּרְיוֹן וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם מְשׁוֹרְרִים לְפָנֶיהָ וּמַלְאֲכֵי שָׁרֵת אוֹמְרִים אֵם הַבָּנִים שִׂמְחָה לְהַלָּן מְנָאָן הַכָּתוּב דֶּרֶךְ גְּדוּלָּתָן וְכָאן דֶּרֶךְ חׇכְמָתָן מְסַיְּיעָא לֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי דְּאָמַר רַבִּי אַמֵּי בִּישִׁיבָה הַלֵּךְ אַחַר חׇכְמָה בִּמְסִיבָּה הַלֵּךְ אַחַר זִקְנָה אָמַר רַב אָשֵׁי וְהוּא דְּמַפְלַיג בְּחׇכְמָה וְהוּא דְּמַפְלַיג בְּזִקְנָה תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹת צְלָפְחָד שְׁקוּלוֹת הָיוּ שֶׁנֶּאֱמַר וַתִּהְיֶינָה הֲוָיָה אַחַת לְכוּלָּן אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בְּנוֹת צְלָפְחָד הוּתְּרוּ לְהִנָּשֵׂא לְכׇל הַשְּׁבָטִים שֶׁנֶּאֱמַר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים עֵצָה טוֹבָה הִשִּׂיאָן הַכָּתוּב שֶׁלֹּא יִנָּשְׂאוּ אֶלָּא לְהָגוּן לָהֶן מוֹתֵיב רַבָּה אָמַר אֲלֵיהֶם לְאוֹתָן הָעוֹמְדִים עַל הַר סִינַי לְדֹרֹתֵיכֶם אֵלּוּ דּוֹרוֹת הַבָּאִים אִם נֶאֱמַר אָבוֹת לָמָּה נֶאֱמַר בָּנִים וְאִם נֶאֱמַר בָּנִים לָמָּה נֶאֱמַר אָבוֹת מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּאָבוֹת מַה שֶּׁאֵין בַּבָּנִים וְיֵשׁ בַּבָּנִים מַה שֶּׁאֵין בָּאָבוֹת בָּאָבוֹת הוּא אוֹמֵר וְכׇל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה וְהַרְבֵּה מִצְוֹת נִצְטַוּוּ בָּנִים שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ אָבוֹת הָא מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּאָבוֹת שֶׁאֵין בַּבָּנִים וְיֵשׁ בַּבָּנִים מַה שֶּׁאֵין בָּאָבוֹת הוּצְרַךְ לוֹמַר אָבוֹת הוּצְרַךְ לוֹמַר בָּנִים קָתָנֵי מִיהַת בָּאָבוֹת הוּא אוֹמֵר וְכׇל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ לְבַר מִבְּנוֹת צְלָפְחָד אָמַר מָר בָּאָבוֹת הוּא אוֹמֵר וְכׇל בַּת יוֹרֶשֶׁת נַחֲלָה בְּאָבוֹת אִין בְּבָנִים לָא מַאי מַשְׁמַע אָמַר רָבָא אָמַר קְרָא זֶה הַדָּבָר דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה אֲמַר לֵיהּ רַבָּה זוּטֵי לְרַב אָשֵׁי אֶלָּא מֵעַתָּה זֶה הַדָּבָר דִּשְׁחוּטֵי חוּץ הָכִי נָמֵי דְּלָא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב לְדֹרֹתָם רשב"םאפשר בת מאה ול' שנה. כדלקמן וקרי לה בת אשה הוה ליה למיכתב ומנלן דבת מאה ושלשים היתה: דאמר ר' חמא בר חנינא. לקמן בפירקין דמבעיא לן דבכללן אתה מוצא שבעים ובפרטן אי אתה מוצא אלא שבעים חסר אחת ועל זו א''ר חמא בר חנינא זו יוכבד כו' ובת לוי דקאמר קרא היינו בת לוי ממש בתו של לוי והא דלא קחשיב לה בהדיא לפי שלא באה למצרים אלא בבטן אמה ולידתה בין החומות כלומר בתוך מצרים ומשום דקאמר בדרך גבי הורתה קאמר נמי בין החומות גבי לידתה: אשר ילדה. קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב בת לוי וישראל עמדו במצרים מאתים ועשר שנה שכן רמז יעקב לבניו רד''ו שמה ובסדר עולם יליף מקרא נאמר לאברהם בברית בין הבתרים כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם איזה זרע זה יצחק שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק הוא אומר ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם ויעקב אבינו אמר לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה הרי ס' דיצחק וק''ל דיעקב הרי מאה ותשעים ומאתים וי' עמדו במצרים הרי ד' מאות שנה שנאמרו לאברהם וכל ד' מאות שנה היו במצרים אי אפשר לומר שהרי קהת מיורדי מצרים היה כדכתיב ובני לוי גרשון קהת ומררי ושני חיי קהת שלש ושלשים ומאת שנה ושני חיי עמרם שבע ושלשים ומאת שנה ופ' שנה של משה הרי ש''נ א''כ מה ת''ל ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה כ''ז שזרעך בארץ לא להם ת' שנה נמצאת יוכבד בת ק''ל שנה שהרי בתחלת ביאת מצרים נולדה ומשה בן פ' שנה היה בצאתם נשתיירו ק''ל ממאתים ועשר: נתעדן הבשר. החליק כנער קטן: ויחזור מיבעי ליה. שהרי עברו ימים רבים שלקחה שהרי כבר נולדו אהרן ומרים אלא שפירש עמרם ממנה מפני הגזירה שהיו משליכין הזכרים ליאור ועכשיו החזירה מפני מרים שנתנבאה לו שעתיד בן לצאת ממנו שיושיע את ישראל כדנפקא לן (סוטה דף יב:) מדכתיב מרים הנביאה אחות אהרן בעוד שהיא אחות אהרן ולא אחות משה שעדיין לא נולד היתה היא נביאה שנתנבאה על משה שעתיד להוולד: משוררין. מתוך שמחה שהיה עתיד משה רבינו לצאת מהן והיינו דכתיב לדעה מה יעשה לו מה יהיה סוף נבואתה כדאיתא בסוטה (דף יג.): להלן. כשנישאו בנות צלפחד מנאן הכתוב דרך גדולתן דכתיב ותהיינה מחלה תרצה חגלה ומלכה ונועה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים ומסתבר דכך נולדו כדכתיב לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה (בראשית כט): וכאן. כשעמדו לפני משה דרך חכמתם כסדר שהן חכמות זו יותר מזו הקדימן הכתוב מחלה נועה חגלה מלכה ותרצה ומסברא אמרי' הכי דלא ליקשו קראי אהדדי: בישיבה. בין לדין בין לשאר ישיבות של תורה משיבין את החכם למעלה מן הזקן וכדמפרש לקמיה שהחכם מופלג מכל חביריו בחכמה שחכם הוא מאד אבל בשביל שהוא חכם מעט מן הזקן אין מכבדין אותו יותר מן הזקן שהוא חכם קצת ומבנות צלפחד איכא למילף דגבי שאילת הדין מקדים הכתוב חכמה תחלה: במסיבה. של משתה וה''ה לנישואין: והוא דמפליג. החכם בחכמה אז הלך אחר החכמה ולא אחר זקנה: והוא דמפליג בזקנה. שזקן מאד אז חולקין לו כבוד בבית המשתה יותר מן החכם ואע''ג דמופלג ההוא חכם בחכמה וכגון שהזקן חכם קצת אבל אם אינו מופלג בזקנה החכם שהוא מופלג קודם לכבדו שמעינן מהכא דחכם מופלג וזקן מופלג שאינו חכם כל כך כבחור בישיבה הלך אחר חכמה להושיב החכם בראש ולדבר תחלה במסיבה הלך אחר זקנה והיכא דחכם הוי מופלג בחכמה והזקן אינו מופלג בזקנה בכ''מ הלך אחר חכמה אפילו במסיבה והיכא דהזקן הוי מופלג בזקנה והחכם אינו מופלג בחכמה בכל מקום הלך אחר זקנה ואפילו בישיבה הואיל והזקן חכם קצת אע''פ שהבחור חכם יותר ממנו והיכא דלא מופלג לא האי בחכמה ולא האי בזקנה נראה בעיני דבכל מקום הלך אחר זקנה מדאמר רב אשי והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה דהיכא דהוו תרוייהו מופלגין הולכים בישיבה אחר החכם ובמסיבה אחר הזקן מכלל דהיכא דלא הוו תרוייהו מופלגין לא האי ולא האי הולכין בכל מקום אחר אחד מהן ומדלא פירש איכא למימר דמסתמא הולכין אחר הזקן דבשביל שהבחור חכם קצת יותר ממנו אין לנו לבייש את הזקן והחכם אינו בוש בכך מאחר שזקן ממנו יודע הוא שבשביל זקנתו חולקין לו כבוד: שקולות היו. ולכך פעמים שהקדים זו לזו ופעמים איפכא כדדרשינן נמי ה) (מגילה דף יב) הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן מלמד ששקולין היו ולא תסייעיה לר' אמי: ותהיינה. מיותר הוא דמצי למכתב בנות צלפחד לגבי דודיהן לנשים: הותרו. אע''פ ששאר בת יורשת נחלה נאסרה: עצה טובה. ואינה מצות עשה: אמור אליהם לדורותיכם. כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו: אמור אליהם. היינו לאותן העומדין על הר סיני נשנה פסוק זה ומכאן תלמוד לשאר מצות האמורות בתורה סתם שנאמרו בין לאבות בין לדורות הבאין: וכל בת וגו'. ליוצאי מצרים נאמר כדמפרש לקמיה אבל לדורות הבאין ליכא איסור הסבת נחלה: נצטוו בנים. מצות התלויות בארץ תרומה ומעשר חלה ערלה ורבעי לקט שכחה ופיאה וכן הרבה: הוצרך לומר לאבות והוצרך לומר לבנים. שאם נכתב סתם ולא פירש לא אבות ולא בנים הוה אוקימנא ליה באבות מדלא כתב כי תבואו כדכתב בשאר מצות האמורות לבנים אי נמי הוי ילפינן או בגזירה שוה או בבנין אב או בקל וחומר מאח' ממצות המפורשות לבנים או לאבות והוי אוקימנא ליה באחת מהן להכי כתיבי תרוייהו ומהשתא נילף מהכא לכל מצות הסתומות שנוהגות בין בבנים בין באבות עד שיפרט לך הכתוב כי תבואו או יכתוב לך זה הדבר להעמידו בדור הזה כדלקמן: לבר מבנות צלפחד. דהאי וכל בת יורשת נחלה לאו אבנות צלפחד קאי דהא גלי להו קרא לטוב בעיניהם תהיינה לנשים: מאי משמע. דהאי קרא לא משתעי אלא באותו הדור: זה הדבר. אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' ולא תסוב נחלה ועל כרחך האי זה לאו אבנות צלפחד קאי אלא אוכל בת יורשת נחלה דכתיב בתריה ולא תסוב נחלה: זה הדבר אשר צוה ה' דשחוטי חוץ. זה הדבר אשר צוה ה' איש איש מבני ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה דהכי נמי דלא הוזהרו על שחוטי חוץ אלא אותו דור בלבד: שאני התם. דכתיב חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם: תוספותמתיב רבה אמור אליהם לדורותיכם וגו'. תימה לרשב''א דמה צריך להקשות מברייתא מקרא הוה ליה לאקשויי דכתיב לא תסוב נחלה ואומר ר''י דה''א עצה טובה קמ''ל: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|