|
טקסט הדף מנוקד
דַּאֲבִיק בַּהּ מִהְדָּר הָדַר אָזֵיל
וְהָתַנְיָא יִשְׂרָאֵל הַהוֹלֵךְ לַתַּרְפּוּת בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזָרָה אָסוּר אָמַר רַב אָשֵׁי כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד דְּוַדַּאי אָזֵיל תָּנוּ רַבָּנַן גּוֹי הַהוֹלֵךְ לְיָרִיד בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזָרָה מוּתָּר יִשְׂרָאֵל הַהוֹלֵךְ לְיָרִיד בַּהֲלִיכָה מוּתָּר בַּחֲזָרָה אָסוּר מַאי שְׁנָא יִשְׂרָאֵל דְּבַחֲזָרָה אָסוּר דְּאָמְרִי עֲבוֹדָה זָרָה זַבֵּין דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה אִיכָּא בַּהֲדֵיהּ גּוֹי נָמֵי נֵימָא עֲבוֹדָה זָרָה זַבֵּין דְּמֵי עֲבוֹדָה זָרָה אִיכָּא בַּהֲדֵיהּ אֶלָּא גּוֹי אָמְרִינַן גְּלִימָא זַבֵּין חַמְרָא זַבֵּין יִשְׂרָאֵל נָמֵי נֵימָא אֵימוֹר גְּלִימָא זַבֵּין חַמְרָא זַבֵּין אִי אִיתָא דַּהֲוָה לֵיהּ הָכָא הֲוָה מְזַבֵּין לֵיהּ וְהַבָּאִין מוּתָּרִין אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה אֲבָל קְשׁוּרִין זֶה בָּזֶה אֲסוּרִין אֵימָא דַּעְתּוֹ לַחְזוֹר נוֹדוֹת הַגּוֹיִם וְקַנְקַנֵּיהֶם תָּנוּ רַבָּנַן נוֹדוֹת הַגּוֹיִם גְּרוּדִים חֲדָשִׁים מוּתָּרִין יְשָׁנִים וּמְזוּפָּפִין אֲסוּרִין גּוֹי רִיבְּבָן וְעִיבְּדָן וְנָתַן לְתוֹכָן יַיִן וְיִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ וְכִי מֵאַחַר דְּגוֹי נוֹתֵן לְתוֹכָן יַיִן כִּי יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו מַאי הָוֵי אָמַר רַב פָּפָּא הָכִי קָאָמַר גּוֹי רִיבְּבָן וְעִיבְּדָן וְיִשְׂרָאֵל נוֹתֵן לְתוֹכָן יַיִן וְיִשְׂרָאֵל אַחֵר עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ וּמֵאַחַר דְּיִשְׂרָאֵל נוֹתֵן לְתוֹכָן יַיִן יִשְׂרָאֵל אַחֵר עוֹמֵד עַל גַּבָּיו לְמָה לִי דִּלְמָא אַגַּב טִירְדֵּיהּ מְנַסֵּךְ וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ רַב זְבִיד אָמַר לְעוֹלָם כִּדְקָאָמְרַתְּ מֵעִיקָּרָא וְהָכָא בְּעִידָּנָא דְּקָא שָׁדֵי לֵיהּ נַעֲשֶׂה כְּזוֹרֵק מַיִם לְטִיט אָמַר רַב פַּפֵּי שְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַב זְבִיד הַאי גּוֹי דִּשְׁדָא חַמְרָא לְבֵי מִילְחֵי דְּיִשְׂרָאֵל שְׁרֵי מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי מִי דָּמֵי הָתָם קָאָזֵיל לְאִיבּוּד הָכָא לָא קָאָזֵיל לְאִיבּוּד בַּר עֲדִי טַיָּיעָא אֲנַס הָנְהוּ זִיקֵי מֵרַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף רְמָא בְּהוּ חַמְרָא וְאַהְדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ אֲתָא שְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה כָּךְ הוֹרָה רַבִּי אַמֵּי הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה מְמַלְּאָן מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים וּמְעָרָן וְאָמַר רָבָא צָרִיךְ לְעָרָן מֵעֵת לְעֵת סְבוּר מִינַּהּ הָנֵי מִילֵּי דִּידַן אֲבָל דִּידְהוּ לָא כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֶחָד שֶׁלָּנוּ וְאֶחָד שֶׁלָּהֶם סְבַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא קַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי לְמֵימַר הָנֵי מִילֵּי נוֹדוֹת אֲבָל קַנְקַנִּים לָא אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לָא שְׁנָא נוֹדוֹת וְלָא שְׁנָא קַנְקַנִּים תָּנוּ רַבָּנַן קַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם חֲדָשִׁים גְּרוּדִים מוּתָּרִין יְשָׁנִים וּמְזוּפָּפִין אֲסוּרִין גּוֹי נוֹתֵן לְתוֹכָן יַיִן יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן לְתוֹכָן מַיִם גּוֹי נוֹתֵן לְתוֹכָן יַיִן יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן לְתוֹכָן צִיר וּמוּרְיָיס וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ אִיבַּעְיָא לְהוּ רש"י
אביק. לשון עניבה היא בכל התלמוד: יריד. שוק של עבודת כוכבים מיהו עובד כוכבים כי אזיל לסחורה הוא דאזיל: עבודת כוכבים זבין. מכר צלמים בשוק: אם איתא דהוה ליה. להאי ישראל גלימא או חמרא: הכא. לדידן הוה מזבין ליה: קשורין. שחוזרין חבורה חבורה יחד ולא בד בבד: נודות. של עור קנקנים של חרס כל המשנה פירשתי למעלה: גרודים. גרס בדל''ת כמו (איוב ב) להתגרד בו שאין בהן זפת והן חדשין מותרין דבכניסת יין זמן מועט לא בלע עור ונודות דוקא אבל כלי חרס בלע לאלתר: ישנים ומזופפין. כלומר או ישנים או מזופפין אסורין ישנים איידי דכניס בהן יין נסך זמן מרובה בלע עור ומזופפין אפילו בחדא זימנא בלע זפת ליין: עובד כוכבים ריבבן. ברי''ש כמו רבב כלומר התיך הזפת לתוכן: ונתן לתוכן יין. כן דרכם בעוד שהזפת חם נותנין יין ליטול טעם מרירתו של זפת: אגב טירדיה. דישראל זה שעסוק בנתינת יין לתקן הנוד: מנסך. ליה עובד כוכבים: ולאו אדעתיה. דישראל להבין: כזורק מים לטיט. שאותו יין הולך לאבוד בזפת ובטל טעמו כמים הניתנין בטיט שכלין מאיליהן כשמתייבש הטיט הרי הן כאילו לא היו אף יין זה כלה בליחלוחית הזפת וכשמתייבש הזפת כלה מאליו ושוב אינו פולט: לבי מלחי. בכלי מלא מלח שהיין נבלע וכלה במלח: הכא לא אזיל לאיבוד. שנתן טעם במלח לעולם ואינו מתייבש: מעת לעת. בכל ג' ימים מערן מעת לעת ונותן אחרים: הני מילי דידן. כגון הני זיקי דרב יצחק שנבלע בהן יין כשר תחלה ולא בלעי מיין נסך כ''כ אבל דידהו שנבלע בהן יין נסך מתחלתן לא סגי בהכי: נודות. הני זיקין של עור הן: אבל קנקנים. של חרס הן ובלעי טובא לא סגי להו בהכי: גרודים. שלא נזפפו מעולם קרי גרודים: ישנים ומזופפים. או ישנים או מזופפין: עובד כוכבים נותן כו'. כלומר נתן לתוכן עובד כוכבים יין ישראל נותן לתוכן שלשה ימים מים ומערן מעת לעת כדאמרינן ומותרין: עובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס. מיד אע''פ שלא מילאהו מים לפי שהציר ומורייס שורפין את היין הנבלע ומכלין אותו:
תוספות
שנקלף דיין בשכשוך סגי כדמוכח בפ' אחרון (לקמן דף עד:) דפריך מההוא דאע''פ שנקלף הזפת אסורה לההיא דגת ומחץ שאינם זפותין ויין ששם בשעת זפיתה אינו אלא כזורק מים לטיט חדשים זפותים אסורים פי' חדשים שדומה שלא היה בהם יין מעולם אפ''ה אסורים שמאחר שהם זפותים דלמא רמא בהו עובד כוכבים חמרא ולא ידיע והזפת מבליע ואע''פ שאין מכניסן לקיום צריכין עירוי מפני שהזפת מבליע אף בפעם אחת ומסיים בה עובד כוכבים ריבבן ועבדן כו' ובברייתא אחרת תניא קנקנים של עובדי כוכבים חדשים מותרין ישנים ומזופתין אסורין פי' חדשים מותרין פי' דודאי עובד כוכבים לא נתן בהם יין מעולם כי מאחר שאינם זפותין אילו נתן בהם יין מינכר ישנים זפותין נמי אסורין ואפילו נראין חדשים כי שמא נתן בהן העובד כוכבים יין ואינו ניכר ישנים אפי' לא נתן בו אלא פעם אחת אסורין מפני שמכניסו לקיום ולפי שיטת ר''ת יש לאסור קנא''ש וישטא''ש שלנו הזפופות במגע עובד כוכבים וצריך להגעיל אותם או לעשות בהם עירוי ואע''פ שאין מכניסן לקיום כדין נודות זפותות וכן אם קנה אותם חדשים זפותים מן העובד כוכבים הכל כדין נודות וקשה ממנהג העולם שנהגו בכ''מ לקנות חדשים מן העובדי כוכבים ואין עושין בהן לא עירוי ולא הגעלה ור''י היה מפרש לישב המנהג דדוקא בימיהם שהיו רגילים להטיל בהם יין בשעת זפיתה יש לאסור דנהי דיין בשעת זפיתה אינו אלא כזורק מים לטיט כדפרישית גבי נודות יש לחוש שמא אחרי כן הטיל שם יין ולא ידיע אבל עתה שאינן רגילין להטיל בהם יין בשעת זפיתה אם נתן בהם יין אחר זפיתה היה ניכר ומ''מ שלנו שנגע העובד כוכבים במשקה טופח לא מצינו היתר ור''ת עצמו חזר בו בסוף והתחיל להתיר אף שלנו במגע עובד כוכבים בשכשוך בעלמא והראה טעם משום דאיכא תרתי לטיבותא דהא שהן של עץ ולא נבלע בהם היין כ''כ ע''י זפת ולא דמי לנודות שהן של עור ורך הוא לבלוע יותר ע''י זפיתה ועוד כי אינם טרודות כ''כ ביין ולא דמי לכלי הגת ומחץ ומשפך דלקמן שהיין נבלע בהם ע''י זפיתה לפי שהן טרודות ביין וכתב ר' ברוך כי אעפ''כ לא היה עושה מעשה לכתחלה להתירן בשכשוך אבל בדיעבד אם נתנו בהם יין אחר מגע העובד כוכבים לא היה אוסר: בסיומא בברייתא דקנקנים תניא בתוספתא ושכנס בהם עובד כוכבים מים ישראל מותר להכניס לתוכם יין ושכנס בה עובד כוכבים יין ישראל ממלא אות' מים ג' ימים מעת לעת וכונס לתוכה יין ואינו חושש ושכנס בה עובד כוכבים יין וישראל ציר ומורייס מותר להכניס לתוכה יין ועלה בעי תלמודא לכתחלה או דיעבד פי' מה שאומר וישראל ציר או מורייס רוצה לומר דלכתחלה יתננו שם כמו שכר או דוקא דיעבד ומיהו אף בדיעבד יתן יין אחריו דציר שורף וניחא דפשיטא ליה לתלמודא בסמוך ציר שורף אור לא כ''ש אבל לגירסת הספרים דגרסי עובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס קשה מאי קבעי פשיטא דלכתחלה קאמר דהא קתני בהדיא נותן ועוד קשה מנא ליה לתלמודא דציר שורף. ליין שמותר ליכנס בו יין אחריו: עובד כוכבים ריבבן. ובתוספתא גריס ריבדן ונראה דריבבן וריבדן הכל אחד וה''ג במסכת שבת פרק אלו קשרים (דף קיד.) כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה ואמרי לה רבד: האי עובד כוכבים דשדא חמרא לבי מילחי. פ''ה בכלי מלא מלח וקשה דמה ענין זה לגבי זורק מים לטיט הרי טעמו ניכר במלח ומאי סלקא דעתיה דרב פפי לכך פר''ת לבי מילחי מקום עשיית המלח וקאמר רב (זביד) [פפי] דאע''פ שהעובד כוכבים משליך שם יין המלח מותר מפני שהאור שורפו וכלה שם כזורק מים לטיט כי גם טעם היין אינו ניכר בו ורב אשי פריך דמ''מ לא אזיל לאבוד כמו נודות דזוהמת העור מבטלת היין ואומר ר''ת כי האי אתקפתא דרב אשי אינה אלא דחויא בעלמא כלומר דמדרב זביד לא תשמע אלא מכל מקום הלכה כרב פפי ומתוך כך התירו המלח אף על פי שרגילים שמשימים עליו דם בשעת רתיחה ללבנו:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|