|
טקסט הדף מנוקד
לֹא כִּיפֵּר קַמֵּי שְׁמַיָּא
מִי לָא תְּנַן וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף וְגוֹ' לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי ה' אִם נָתַן כִּיפֵּר וְאִם לֹא נָתַן לֹא כִּיפֵּר דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא רַבִּי יוֹחָנָן [בֶּן נוּרִי] אוֹמֵר שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵן בֵּין נִיתַּן בֵּין שֶׁלֹּא נִיתַּן כִּיפֵּר וּמַעֲלִין עָלָיו כְּאִילּוּ לֹא כִּיפֵּר מַאי כְּאִילּוּ לֹא כִּיפֵּר אִילֵּימָא דְּמִבְּעֵי לְאֵיתוֹיֵי קׇרְבָּן אַחֲרִינָא הָאָמְרַתְּ בֵּין נִיתַּן בֵּין לֹא נִיתַּן כִּיפֵּר אֶלָּא כִּיפֵּר גַּבְרָא לֹא כִּיפֵּר קַמֵּי שְׁמַיָּא הָכָא נָמֵי כִּיפֵּר כּוּ' הָתָם נָמֵי כִּיפֵּר מַתַּן בְּהוֹנוֹת לֹא כִּיפֵּר מַתְּנוֹת הָרֹאשׁ תָּא שְׁמַע רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת לָמָה הֵן בָּאִין כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שְׁלָמִים נִינְהוּ אֶלָּא שְׂעִירֵי עֲצֶרֶת לָמָה הֵן בָּאִין עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו נִזְרַק דָּמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן שֵׁנִי לָמָּה קָרֵב עַל טוּמְאָה שֶׁאוֹרְעָה בֵּין זֶה לָזֶה אֱמוֹר מֵעַתָּה רְאוּיִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּכׇל עֵת וּבְכׇל שָׁעָה אֶלָּא שֶׁחִיסֵּךְ הַכָּתוּב וְהָא הָכָא דַּעֲשֵׂה דִּלְאַחַר הַפְרָשָׁה וְקָא מְכַפְּרָא אִי דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּבַת אַחַת הָכִי נָמֵי הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּזֶה אַחַר זֶה וְלֵיקוֹ וְלֵימָא לֵיהּ לִקְרָא דְּכִי כְּתִיבָא בְּזֶה אַחַר זֶה כְּתִיבָא אָמַר רַב פָּפָּא קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר קָאָמְרַתְּ שָׁאנֵי קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר דְּלֵב בֵּית דִּין קָמַתְנֶה עֲלֵיהֶן כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר סַכִּין מוֹשַׁכְתָּן לְמַה שֶּׁהֵן אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל לְרַב פָּפָּא וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן הָאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן תְּמִידִין שֶׁלֹּא הוּצְרְכוּ לַצִּבּוּר רש"י
לא כיפר קמי שמיא. לנחת רוח לקונו דלא עבד מצוה מן המובחר: אם נתן. שיריים על ראש מצורע כיפר כו' דכפרה אמתנות הראש כתיבא: שירי מצוה הן. דכתיב והנותר הלכך הוי כשפיכת שירי הדם דחטאת דלא מעכבי כדלקמן (דף נב.): לא כיפר מתנות הראש. ויביא לוג אחר ויתן מתנות הראש ולר' עקיבא צריך שיתחיל בבהונות: כבשי עצרת שלמים נינהו. והיכי תנא סיפא דמילתיה על טומאת מקדש וקדשיו והלא חובה ללחם הן באין להתיר את החדש במקדש למנחות ולבכורים: שעירי עצרת. גבי עצרת כתיבי שני שעירים חד בתורת כהנים ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת וחד בחומש הפקודים למוספין וקיימא לן במסכת שבועות (דף ב.) שעירי הרגלים באין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף: שני למה קרב. והלא ראשון כיפר לטומאה שלפניו: בין זה לזה. קס''ד בין הקרבתו של זה להקרבתו של זה: [ראויים היו ישראל כו'. דכל שעה] בספק חוטאין קיימי: אלא שחיסך הכתוב. חסך מעונותיהם ולא דקדק אחריהם לפי שחס על ממונם וחבירו במסכת מנחות (דף עו:) מפני החיסחון ומפרש מאי מפני החיסחון התורה חסה על ממונם של ישראל: והא הכא. דטומאה שאירעה בין זה לזה עשה דלאחר הפרשה הוא שהרי מאתמול הופרשו וקתני דשני מכפר טומאת מקדש וקדשיו עשה נמי הוא דכתיב וישלחו מן המחנה וגו' (במדבר ה): אי דאפרשינהו בבת אחת הכי נמי. דלא מכפר שני אמידי ואין צריך לבא: הכא במאי עסקינן. דהוצרך שני לבא דאפרשינן בזה אחר זה והאי שאורעה בין זה לזה דקתני שאורעה אתמול בין הפרשתו של זה להפרשתו של זה ולעולם אעשה דלאחר הפרשה לא מכפר: וליקום ולימא ליה כו'. בתמיה אפשר שלא בא הכתוב אלא לכך והלא בכל שנה הצריכו שנים: לב בית דין. (העם) העוסקין בצרכי צבור מתנה עליהן שאפי' יפרישו הכהנים בבת אחת לא תהא הפרשת האחרון הפרשה עד סמוך להקרבתו כדי שיהא ראוי שני זה לבא על טומאה שאורעה בינתיים: קרבנות צבור סכין. השוחטן מושכתן למה שהן ראויים ועומדין ואפילו לא ידע השוחט מה הן (או) כגון תמידין שלא הוצרכו לצבור שניקחו מתרומה ישנה והגיע אחד בניסן שמצוה להביא מן החדש כדאמרינן בראש השנה (דף ז.) שוחטן וכשרין לקיץ המזבח כדין שאר מותר תרומת כסף הנשאר בקופות התרומה כשמגיע אחד בניסן שמקייצין בו את המזבח ואע''ג דלשם תמידין נלקחו ולא לשם עולת נדבת צבור כגון קיץ המזבח הואיל ולא חזו לתמידין קרבי למאי דחזו משום דלב ב''ד מתנה עליהן אם הוצרכו ואם לאו יקייצו בהן את המזבח ונראה בעיני דלא דלא גרסי לה להא דשמואל הכא דהא מוקמינן ליה בפ''ק דשבועות (דף יב:) אליבא דמאן דלית ליה לב בית דין מתנה עליהן:
תוספות
לא כיפר מתנות הראש. פי' בקונט' ויביא לוג אחר ויתן מתנות הראש ולר' עקיבא צריך להתחיל בבהונות ותימה דבסוף הוציאו לו (יומא דף סא.) משמע דלכולי עלמא אין מתנות הראש מעכבות ואפילו נשפך הלוג דפליגי התם ר''א ור''ש ורבנן בנתן מקצת מתנות שבבהונות ונשפך הלוג וקתני סיפא גמר מתנות שבבהונות ונשפך הלוג דברי הכל מתנות שבראש אינן מעכבות כלל דאין צריך להביא אחר דבענין אחר אי אפשר לפרש וזהו דלא כתנאי דהכא וצ''ל דלר' יוחנן בן נורי נמי אין מעכבות כלל ואין צריך לעשותן ומעיקרא ס''ד לא כיפר קמי שמיא אפילו מה שעשה כבר כגון מתנות בהונות עצמן אע''פ שנתנן אין בהן ריצוי גמור לפי שחיסר מתנות הראש אע''ג דלא מעכבי כמו שאמר לעיל שקרבן שעשה לא כיפר קמי שמיא בשביל סמיכה שלא עשה אע''ג דלא מעכבת והדר מסיק ומתן בהונות שכבר עשה כיפר לגמרי שיש בהן ריצוי גמור אבל מתנות הראש לא כיפר קמי שמיא ואין צריך לעשותן דכתיב והנותר וגו' וכן הקרבן כשר וכיפר על כל עשה שקודם לכן אבל סמיכה לא כיפר דהויא לאחר הפרשה עד שיביא קרבן אחר אבל קשה על זה דלא הוי ליה לתרץ רק התם כתיב והנותר וגבי סמיכה לא כתיב והנותר וצ''ל דהתם ה''פ מתנות הראש לא מעכבי דכיון שקיבל מדם האשם ומן השמן על הבהונות אינו קרוי עוד מחוסר כפורים אלא מותר לאכול בקדשים וליכנס למקדש דמתן שמן נמי קרוי קרבן כדאמר פרק בית שמאי (לקמן מד:) לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע ולכן לכל הפחות צריך ליתן על הבהונות קודם שיהא מותר בקדשים. ברוך: וליקו ולימא ליה לקרא דכי כתיבא בזה אחר זה כתיבא. הא לא פריך דלימא ליה לקרא שלא חייב להביא שנים אלא כשהפריש בזה אחר זה אבל הפריש שנים בבת אחת [אינו חייב] שזו אינו קושיא דאפי' הפריש שנים בבת אחת נהי כשקרב האחד לא מהני השני שהופרש עמו מכל מקום יכול להפריש אחר כן ולהקריב ומועיל דלעולם חייבה תורה להביא שנים אלא הכי פריך דאטו מי לימא ליה לקרא דכי משתעי [שצריך להקריב ב' דוקא כשמפריש בזה אחר זה וקשה ליפרך נמי דאטו מי לימא ליה לקרא דכי משתעי] ע''י לב ב''ד ונראה דבלאו קרא הוה קשיא ליה משעירי עצרת שעושין כל שנה שדוחק הוא להעמידם ולומר שהיו מפרישין אותן בזה אחר זה: סכין מושכתן למה שהן. בסוף פרק קמא דשבועות (דף יב:) אמרינן דשמואל סבר להא דר' יוחנן דהתם ובסמוך מייתי לה אמר רבי יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור לדברי ר''ש אין נפדין תמימים פירוש אלא מקיצין בגופן את המזבח כדקאמר התם לר' שמעון ופי' שם בקונט' דשמואל סבר לה להא דאמר רבי יוחנן לדברי ר''ש אין נפדין תמימים ומקיצין בהן את המזבח דאמר שמואל סכין מושכתן למה שהן פי' סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרשו מתחילה כגון עולת תמיד לעולת קיץ אע''פ שאין זה אותו קרבן כיון דמעיקרא עולה והשתא עולה והשתא קשה מאי מייתי התם תניא נמי הכי מברייתא הלא ממתני' דהתם הוה ליה לאיתויי ועוד דבהדיא מוכח בשמעתין דמילתיה דשמואל דווקא כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון דאית להו לב בית דין מתנה עליהן ויש פירושים ברש''י שמוגה בהן נראה בעיני דלא גרסינן הא דשמואל הכא דהא בפרק קמא דשבועות מוקמינן לה אליבא דמאן דלית ליה לב בית דין מתנה עליהן וזהו דוחק למחוק כל מילתיה דשמואל מן הספרים ועוד נראה שדברי הקונטרס סותרים זה את זה שפירש סכין מושכתן למה שהן ראויין ועומדין כגון תמידין שלא הוצרכו לצבור שנקחו מתרומה ישנה והגיע אחד בניסן מקיצין בהן את המזבח ואף על גב דלשם תמידין נלקחו ולא לשם עולות נדבת צבור הואיל ולא חזו תו לציבור קרבי למאי דחזו משום דלב בית דין מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יקיצו בהן אלמא לפירושו לא מהני תנאי בית דין למיקרב תו לתמידין ואחר כך פירש לדברי חכמים נפדין תמימים דאית להו לב בית דין מתנה עליהן להכשירן לתמידי שנה הבאה שאם לא הוצרכו יהיו לדמיהן שיפדו אותן ממעות חולין בלא מום ויוציאום לחולין ויפלו דמיהן למותר תרומה ואחר כך יקחו אותן מתרומה חדשה ויוכשרו לתמידים ונראה כפירוש הערוך וזה לשונו סכין מושכתן למה שהן פירוש למה שהן אם תמידין אם מוספין סכין מושכתן להיות כן אבל טרם שמושכתן הסכין אין לומר איזה תמיד ואיזה מוספין אלא תלויין ועומדין בתנאי לב בית דין שכך מתנה עליהן לב בית דין אף על פי שאמרו שהן תמידין אם ירצו להקריבן לשם זבח אחר רשאין לפי שבזמן שמשך הסכין לשחיטת התמיד הרי הוא תמיד ובזמן שמשך זה הסכין לשל מוסף הרי הוא מוסף וזה סייעתא לר' יוחנן [דאמר] שאם לא הוצרכו להן [אליבא דרבנן] נפדין תמימים שלא משכתן סכין לעולם והשתא להאי פירושא לא גרסינן תניא נמי הכי דמילתא דשמואל כרבנן אלא גרסי' תניא מודה ר' שמעון כו'
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|