|
טקסט הדף מנוקד
כֹּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים אֵין בּוֹ מִשּׁוּם פִּיגּוּל
אֶלָּא הָא וְהָא רַבָּנַן וְלָא קַשְׁיָא כָּאן בְּחַטָּאוֹת הַחִיצוֹנוֹת כָּאן בְּחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת חַטָּאוֹת הַחִיצוֹנוֹת פְּשִׁיטָא לָא כְּתִיב בְּהוּ וְטָבַל אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּכְתִיב וְלָקַח וְאִי אָתֵי קוֹף רָמֵי לְהוּ אַיְּדֵיהּ בָּעֵי לְמִישְׁקַל זִימְנָא אַחֲרִיתִי כְּמַאן דִּכְתִיב וְטָבַל דָּמֵי קָא מַשְׁמַע לַן לְהָכִי לָא כְּתִיב וְטָבַל דְּמַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר בְּהִילּוּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּהוֹלָכַת חַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁמַּחְשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בָּהּ הוֹאִיל וַעֲבוֹדָה שֶׁאֵין יָכוֹל לְבַטְּלָהּ וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כׇּל שֶׁאֵינוֹ עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן כִּשְׁלָמִים אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מוֹדֶה הָיָה לִפְסוֹל מִקַּל וָחוֹמֶר וּמָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָן שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּשְׁלָמִים פָּסוּל בְּחַטָּאת חוּץ לִזְמַנּוֹ שֶׁפּוֹסֵל בִּשְׁלָמִים אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּפְסוֹל בְּחַטָּאוֹת וְאַשְׁכְּחַן חוּץ לִזְמַנּוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ מְנָלַן אִי מִחוּץ לִזְמַנּוֹ מָה לְחוּץ לִזְמַנּוֹ שֶׁכֵּן כָּרֵת אִי מִשֶּׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁכֵּן נוֹהֵג בְּבָמָה (חִיּוּב) שֶׁלֹּא לִשְׁמָן בְּמַאי נוֹהֵג בְּפֶסַח וְחַטָּאת פֶּסַח וְחַטָּאת בְּבָמָה לֹא קָרְבוּ וְאִיבָּעֵית אֵימָא הֶקֵּישָׁא הוּא שְׁלִישִׁי זֶה חוּץ לִזְמַנּוֹ פִּיגּוּל זֶה חוּץ לִמְקוֹמוֹ אָמַר רָבָא אִם תִּימְצֵי לוֹמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כִּבְרֵיהּ דְּאָמַר בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ צָפוֹן אֵין מַחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת בְּהוֹלָכַת חַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת אֶלָּא מִפֶּתַח אוּלָם וְלִפְנִים וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר תּוֹךְ עֲזָרָה מְקַדֵּשׁ אֵין מַחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת בְּהוֹלָכַת סִילּוּק בָּזִיכִין אֶלָּא מִפֶּתַח הֵיכָל וְלַחוּץ וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר סָבַר קְדוּשַּׁת הֵיכָל וְאוּלָם חֲדָא הִיא אֵין מַחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא מִפֶּתַח אוּלָם וְלַחוּץ וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר תּוֹךְ הַפֶּתַח כְּלִפְנִים אֵין מַחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֲפִילּוּ פְּסִיעָה אַחַת אֶלָּא בִּכְדֵי הוֹשָׁטַת יָדוֹ וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר סָבַר הוֹלָכָה שֶׁלֹּא בָּרֶגֶל לֹא שְׁמָהּ הוֹלָכָה אֵין מַחְשָׁבָה מוֹעֶלֶת כְּלָל אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְאָמוֹרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא בְּעִי מִינֵּיהּ מֵרַב חִסְדָּא הוֹלָכָה בְּזָר מַהוּ אֲמַר לֵיהּ כְּשֵׁרָה וּמִקְרָא מְסַיְּיעֵנִי וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפֶּסַח וַיִּזְרְקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם מִיָּדָם וְהַלְוִיִּם מַפְשִׁיטִים מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת זָר וְאוֹנֵן רש"יכל קרבן שאינו על מזבח החיצון כשלמים. שלמדנו מהם פיגול לכל הזבחים אין בו משום פיגול לקמן בפרק בית שמאי (דף מג.): בחטאות החיצונות. אינה מפגלת דלא כתיב בהו וטבל אלא ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו וההיא לקיחה קבלה היא ומינה ילפינן קבלה לקמן באיזהו מקומן (דף מח.): איצטריכא מהו דתימא הואיל וכתיב ולקח. דמשמע הוא בעצמו יקח: ואי אתי קוף ורמי להו אידיה. על אצבעו בעי מיהדר ומשקל אלמא ולקח נמי אאצבעו קאי שיטבול אצבעו אימא כמאן דכתיב וטבל דמי: להכי לא כתביה טבילה. בהדיא אלא כתב קבלה ומדסמכיה אאצבעו ונתן הוא דיליף לטבול אצבעו שצריך ליקח בעצמו ולטבול דמשמע הכי דלא תהא טבילת אצבע עבודה חשובה בהן לפגל מדלא אחשבה קרא להצריכה בפירוש ומשמע הכי שצריכה היא לטבול כחטאות החיצונה ולא דלישקל קוף ולירמייה לדם על האצבע דבעינן לקיחת אצבע מעליותא דולקח נמי אאצבע קאי: שאי אפשר לבטלה. דלאו אורח ארעא לשחוט בהיכל ועל כרחו הוא שוחטו בעזרה ומוליכה בהיכל לקרנות מזבח פנימי ולהזאת פרוכת: כל שאינו. כל קרבן שאין מתן דמו על מזבח החיצון לאפוקי חטאות הפנימיות וקס''ד דה''ה לפסול דשלא לשמו: מודה הוא לפסול. נהי דאין בהן פיגול להתחייב כרת על אכילתו אבל מודה הוא דמחשבה חוץ לזמנו פוסלתו מק''ו והכי נמי הוה מצי לתרוצי ליה אנן במחשבה שלא לשמו קיימינא דפסלה בהו אלא דבעי רבי יוסי בר' חנינא לאשמועינן דמחשבת חוץ לזמנו פסלה בהו לר''ש: חוץ לזמנו הפוסל בשלמים כו'. ומיהו כרת לא נפקא לן בו מינה דהא ק''ו מכח שלא לשמו אתי ודיו להבא מן הדין להיות כנדון: חוץ למקומו מנא לן. דהא חוץ למקומו נמי בשלמים כתיב ומינייהו גמרינן לכל הזבחים ולר' שמעון דלא גמר מינייהו אלא חיצונות כמותן מנ''ל דפסלה בפנימיות: אי מחוץ לזמנו. במה מצינו: אי משלא לשמו. ובק''ו כדלעיל: שכן נוהג בבמה. [בקרבן במת יחיד בשעת היתר הבמות שהרי שנוי קדש הוא תאמר בחוץ למקומו דלא שאין מחיצה בבמה] וכל הבקעה מקומו עד סוף העולם: ומשני שלא לשמו במאי נוהג. באיזה קרבן אתה מוצא פסולו בפסח וחטאת והני בבמה לא קרבי דתנן לקמן (דף קיז.) כל הנידר ונידב קרב בבמה ושאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה: ואיבעית אימא. חוץ למקומו מחוץ לזמנו אתי ולא פרכינן שכן כרת דהיקשא הוא דאיתקש חוץ למקומו לחוץ לזמנו בפ' שני (לקמן דף כח.) בקרא אחרינא דאמרינן אם האכל יאכל ביום השלישי זה מחשבת חוץ לזמנו לא יחשב לו פיגול יהיה קרא יתירא הוא לאתויי חוץ למקומו וכיון דאיתקוש גמרינן מהדדי ואין משיבין על ההיקש: אמר רבא את''ל ר' שמעון סבר לה כבריה דאמר. לקמן בפ' שני (דף כ.): בין האולם למזבח צפון. חלק צפוני שבעזרה שבין האולם ולמזבח אע''ג דלא קרינן ביה על ירך המזבח צפונה דהא במערבו של מזבח הוא הוי צפון לענין שחיטת קדשי קדשים: אין מחשבה מועלת בחטאות הפנימיות. אפילו לפסול: אלא מפתח האולם ולפנים. שאם חישב בהולכת הדם ממקום שחיטתו עד האולם אינה מחשבה שהרי אפשר לבטל הולכה זו לשחוט אצל פתח האולם אבל אי סבר כרבי יוסי דפליג אדרבי אלעזר בר' שמעון ואומר אין צפון אלא כנגד המזבח מקיר המזבח צפוני עד כותל העזרה צפונית הויא לה עבודה שאין יכול לבטלה דהא חטאת טעונה צפון לשחיטתה דכתיב במקום אשר תשחט העולה וגו' וצפון בעולה כתיב: ואת''ל. ר' שמעון סבר לה כר' יהודה דאמר לקמן בפ' קדשי קדשים (דף נט.) תוך עזרה מקדש כל רצפת העזרה בין האולם ולמזבח מקודשת להקטיר חלבים כמזבח עצמו דכתיב ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר ותניא לקמן דברים ככתבן דברי ר' יהודה: אין מחשבה מועלת. לר' שמעון בהולכת בזיכי לחם הפנים שהן מתירין את הלחם כדם המתיר את הבשר וכקומץ המתיר את השיריים והלחם מתפגל במחשבת עבודת הבזיכים הואיל והן מתירין רבי שמעון אי כרבי יהודה סבר לה אין מחשבת הולכה מועלת בה לפסול אלא מפתח היכל ולחוץ משהגיע לפתח היכל עד שמגיע ליציאת אולם לרצפת העזרה שלפניו דבכל ההיכל לא מהניא מחשבה שהרי כל ההיכל כשר להושיב שם שלחן לסדר עליו עד הפתח ואולם כי עזרה סבירא לן ומן האולם ולחוץ נמי לא מהניא מחשבה בהולכה שהרי אפשר להקטירו על רצפת העזרה מיד אם ירצה נמצאת הולכתו עד המזבח שלא לצורך: ה''ג ואת''ל סבר רבי שמעון קדושת אולם והיכל חדא היא אין מחשבה מועלת אלא מפתח אולם ולחוץ. כלומר ה' אמות של עובי כותל פתחו של אולם דבכל חללו של אולם לא מהניא דכפנים דמי וחוץ לפתח לא מהניא דאפשר להקטיר שם: ואת''ל סבר לה תוך פתח האולם כלפנים אין מחשבה מועלת אפילו פסיעה שלימה אלא בכדי הושטת ידו. עומד בפתח האולם ומושיט ידו לרצפה היינו הולכה ומהניא בה מחשבה: הכי גרסינן ואם תמצי לומר הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה אין מחשבה מועלת כלל. דהא הושטת ידו הולכה שלא ברגל היא: ויזרקו הכהנים את הדם מידם. [מידם] של שוחטין משמע ושוחטין זרים נינהו ואשמועינן קרא שהזרים לוקחין אותו מיד המקבל ומוליכין אותו לזרוק: תוספותמודה היה לפסול מקל וחומר. מכאן מתרצים ההיא דפ' הנזקין (גיטין דף נד: ושם) דקאמר ר' יוסי כהן גדול ביום הכפורים יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ור' יוסי סבירא ליה כר''ש בפ' הקומץ זוטא (מנחות דף יד.) דאין פיגול אלא בדבר הנעשה על מזבח החיצון ולמאי דאמר הכא דמודה הוא לפסול ניחא דפיגול לאו דוקא ועוד יש לפרש היינו שלא לשמה ולא נהירא: ומה שלא לשמן כו'. תימה מה לשלא לשמן שכן נוהג בד' עבודות תאמר בחוץ לזמנו שאינו נוהג אלא בזריקה וכי האי גוונא פריך לעיל (דף ד.) (מה לחוץ לזמנו שכן כרת) ויש לומר דאי הוה פריך הכי הוה עביד ק''ו משנוי בעלים דהוי כפיגל בזריקה ומיהו קשה מה לשנוי בעלים שכן פוסל בזביחה בפסח או בזריקה לחודיה וי''ל דשלא לשמן יוכיח וילפינן במה הצד משנוי קדש ושנוי בעלים: הג''ה תוך עזרה מקדש. טעמא דרבי יהודה לקמן בפרק קדשי קדשים (דף נט.) וצריך לדקדק לר' יהודה כיון דעזרה מקדש היכי משכחת לה בפסולין דאם ירדו לא יעלו וי''ל דמשכחת לה [באותם] דירדו בלשכה או באולם או על גבי דף ועדיף מאויר דאמר פ''ב (לקמן כו.) תלה ושחט פסול א''נ שחט על הרצפה ואח''כ נתן על הדף דהשתא ירדו וצ''ע דלקמן (דף קכ.) מבעיא להו ירדו מהו שיעלו [וי''ל דשחט על הרצפה [ואח''כ נתן על הדף] ועוד יש לומר דמודה רבי יהודה בדמים לקמן דבעי מזבח והדם לא עלה ברצפה ותו דלשון אם עלו דנקט היינו לדינא דקודם דאתא דוד וקדיש רצפה וקודם בנין שלמה הג''ה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|