שבת קנ ע"א

לעמוד הבא

מסכת דף חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

מְדוֹד וְהָבֵא וְאִיכָּא דְאָמְרִי שֶׁאָמְרָה מְאֹד מְאֹד הָבֵיא בְּלֹא מִדָּה וּרְבוּ יַתִּירָה הוּסְפַת לִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא מְלַמֵּד שֶׁרָכַב עַל אֲרִי זָכָר וְקָשַׁר תַּנִּין בְּרֹאשׁוֹ לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעׇבְדוֹ מַתְנִי' לֹא יִשְׂכּוֹר אָדָם פּוֹעֲלִים בְּשַׁבָּת וְלֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ לִשְׂכּוֹר לוֹ פּוֹעֲלִים אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לִשְׂכּוֹר לוֹ פּוֹעֲלִים וּלְהָבִיא פֵּירוֹת אֲבָל מַחְשִׁיךְ הוּא לִשְׁמוֹר וּמֵבִיא פֵּירוֹת בְּיָדוֹ כְּלָל אָמַר אַבָּא שָׁאוּל כׇּל שֶׁאֲנִי זַכַּאי בַּאֲמִירָתוֹ רַשַּׁאי אֲנִי לְהַחְשִׁיךְ עָלָיו גְּמָ' פְּשִׁיטָא מַאי שְׁנָא הוּא וּמַאי שְׁנָא חֲבֵירוֹ אָמַר רַב פָּפָּא חָבֵר גּוֹי מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי אֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי אֲפִילּוּ תֵּימָא חֲבֵירוֹ יִשְׂרָאֵל הָא קָא מַשְׁמַע לַן לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ שְׂכוֹר לִי פּוֹעֲלִים אֲבָל אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ הֲנִרְאֶה שֶׁתַּעֲמוֹד עִמִּי לָעֶרֶב וּמַתְנִיתִין מַנִּי כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה דְּתַנְיָא לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ הֲנִרְאֶה שֶׁתַּעֲמוֹד עִמִּי לְעֶרֶב רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ הֲנִרְאֶה שֶׁתַּעֲמוֹד עִמִּי לָעֶרֶב אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה דִּכְתִיב מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר דִּיבּוּר אָסוּר הִרְהוּר מוּתָּר רָמֵי לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא לְרָבָא מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דִּיבּוּר אָסוּר הִרְהוּר מוּתָּר אַלְמָא הִרְהוּר לָאו כְּדִיבּוּר דָּמֵי וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּכׇל מָקוֹם מוּתָּר לְהַרְהֵר חוּץ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ וּמִבֵּית הַכִּסֵּא שָׁאנֵי הָתָם דְּבָעֵינַן וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֵיכָּא הָכָא נָמֵי כְּתִיב וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב יְהוּדָה דְּאָמַר רַב יְהוּדָה גּוֹי עָרוֹם אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיַּת שְׁמַע כְּנֶגְדּוֹ מַאי אִירְיָא גּוֹי אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא יִשְׂרָאֵל דְאָסוּר אֲבָל גּוֹי כֵּיוָן דִּכְתִיב בֵּיהּ אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי קָא מַשְׁמַע לַן אֵימָא הָכִי נָמֵי אָמַר קְרָא וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ וְדִיבּוּר מִי אֲסִיר וְהָא רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מוּתָּר לְחַשְּׁבָן בְּשַׁבָּת וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹסְקִים צְדָקָה לַעֲנִיִּים בְּשַׁבָּת וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מְפַקְּחִין פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ וּפִיקּוּחַ רַבִּים בְּשַׁבָּת וְהוֹלְכִין לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הוֹלְכִין לְטֵרַטְיָאוֹת וּלְקִרְקְסָאוֹת וּלְבָסִילְקָאוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת וְתָנָא דְבֵי מְנַשֶּׁה מְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינוֹקוֹת לֵיאָרֵס בְּשַׁבָּת וְעַל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת אָמַר קְרָא מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים חֶפְצֵי שָׁמַיִם מוּתָּרִין אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל [מַלָּךְ] וְשֶׁל מַה בְּכָךְ מוּתָּר לְחַשְּׁבָן בְּשַׁבָּת תַּנְיָא נָמֵי הָכִי חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁעָבְרוּ וְשֶׁעֲתִידִין לִהְיוֹת אָסוּר לְחַשְּׁבָן שֶׁל מַלָּךְ

רש"י

מדוד. מעות ודינרי זהב והבא: ורבו יתירה הוספת לי. לאחר שהיה ז' שנים בהמה וחזר למלכותו היה משתבח כן ומהו התוספת שקשר תנין גדול נחש גדול בראשו של ארי כמין אפסר: מתני' לא ישכור אדם פועלים. דכתיב (ישעיהו נח) ממצוא חפצך: ולא יאמר לחבירו כו'. בגמרא פריך פשיטא כיון דהוא אסור חבירו נמי אסור דהא ישראל הוא והשולחו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול: אין מחשיכין על התחום. לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו: אבל מחשיך הוא. להיות קרוב לצאת לשמור פירותיו וזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו אם היו בתוך תחומו: ומביא פירות בידו. הואיל ועיקר מחשבתו לא היה לכך: כלל אמר אבא שאול. נותן היה כלל בדבר זה להוסיף דברים אחרים כיוצא בו ולקמיה מפרש לאתויי מאי: כל שאני זכאי באמירתו. שאני רשאי לאומרו לחבירו או לנכרי בשבת לעשות למוצאי שבת רשאי אני להחשיך עליו: גמ' מאי שנא כו'. ופשיטא דכיון דאמר לא ישכור ה''ה לא יאמר לחבירו דהא ישראל הוא כמותו ולא מצי לאוגרינהו: אמירה לנכרי שבות. וכבר סתמה רבי למתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה: הא קמ''ל. משנה יתירה בהדיא הוא דלא לימא ליה אבל סתמא שרי ליה למימר: הנראה. עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב אם תבא אלי לכשתחשך ושניהם יודעין שעל מנת לשוכרו לפעולתו הוא מזהירו וכיון דלא מפרש בהדיא שרי כדמפרש טעמא לקמן דבור אסור הרהור מותר: מותר להרהר. בדברי תורה: והיה מחניך קדוש. ולא כתיב ביה דבר אלא מקום חנייתך תהא בקדושה וטעמא משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה: ערות דבר. אלמא לא אסיר ליה אלא בשעת דבור: ההיא כדרב יהודה. כלומר לעולם והיה מחניך קדוש משום הרהור תורה ואפי' אין דבור ולא יראה בך ערות דבר במילתא אחריתי מיירי דאסור בשעת הדבור ולא בשעת הרהור כגון להסתכל בערוה: עכו''ם ערום. כ''ש ישראל כדמפרש ואזיל: אימא שפיר דמי. דכבהמה בעלמא הוא: וערות אביהם. אלמא ערוה היא בבן נח: ודבור מי אסור והא אמר רב חסדא כו'. וכל הני דבור הוא: פקוח נפש. בדבר שיש בו סכנה פקוח דיקומבימונ''ט : ופקוח דרבים. כגון לרשות: טרטייאות וקרקסאות ובסילקאות. מיני פלטין הן ששם נאספו לבית הוועד: ללמדו אומנות. דהא נמי מצוה היא דכל שאינו מלמדו אומנות מלמדו לסטות ומצוה ילפינן מקרא בקדושין בהאשה ניקנית (ד' ל:): של מלך. של עצה שאינו שלו ואין צריך בכך כגון הרוצה לבנות בית כך וכך צריך להוציא בו ול''נ כמו מה לך מה לך ולחשבונות הללו הרי אין צורך בהן לא לך ולא לאחר כגון ההיא דפרישית:

תוספות

מה לי הוא ומה לי חבירו. ואם תאמר ונימא דחבירו היינו דאמר ליה שכור לי פועלים למחר וי''ל דא''כ מאי איריא חבירו אפי' הוא נמי לא מצי למימר אשכור פועלים למחר דעד כאן לא קאמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר אלא משום דשאם יש בורגנין הולך הא לאו הכי לא: ורבי יהושע בן קרחה היא. יש מפרש דר''ע קרוי קרחה שהיה קרח כדתניא בפרק בתרא דבכורות (דף נח. ושם) אמר בן עזאי כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה ואומר שזה היה ר''ע והיה לו בן ששמו יהושע כדאמר בפרק קמא דשבועות א''ל ר' יהושע בנו של ר''ע לר''ע ואין נראה לר''ת דמה שקראו בן עזאי לר''ע קרח בבדיחותא בעלמא אין לנו לקרותו כן כל שעה דלשון גנות הוא שנא' עלה קרח עלה קרח (מלכים ב ב) ואמרינן נמי לקמן (דף קנב.) אמר ליה ההוא צדוקי לר' יהושע בן קרחה מהכא לקרחינאה כמה הוי הרי שהיה מגנה אותו על שהיה קרח ועוד אמרי' במגילה פרק בתרא (דף כח.) שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה במה הארכת ימים כו' א''ל רבי ברכני א''ל יהי רצון שתגיע לחצי ימי ואי ר' יהושע בן קרחה בנו של ר''ע והא קיימא לן דלא נשא ר''ע בת כלבא שבוע עד שקיבל עליו לעסוק בתורה ואז היה בן מ' דתניא בסוף ספרי מ' שנה שימש ת''ח מ' שנה פירנס את ישראל וכל ימיו ק''כ שנים ואמרי' בקידושין פרק בתרא (דף עב.) עד שלא מת ר''ע נולד רבי ואפילו נולד ר' יהושע בשנה ראשונה שנשאה לא נשאר כי אם פ' שנים מר''ע ורבי יהושע בשעה שבירך את רבי היה בן ק''מ שנים לכל הפחות שבפחות מע' שנה לא היה מברכו ואז היה רבי לכל הפחות בן ס' וא''כ לא היה מברכו רק מי' שנים ועוד נראה שלא נשאה עד שעסק בי רב תרי סרי ותרי סרי שנין נמצא כשהיה רבי יהושע בן קרחה בן ק''מ היה רבי יותר מחצי ימיו לכך נראה לר''ת דלא ר''ע היה אלא איניש אחרינא היה ששמו קרחה וקרחה הוא שם אדם כמו קרח ונולד הרבה קודם ר' יהושע בנו של ר''ע. מ''ר: אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב. י''א דדווקא לחבירו אבל לנכרי אסור לפי שהוא [עושה] לדעת אותה [אמירה] ואינו נראה דהא שרינן ליה הכא משו' דדבור אסור והרהור מותר [א''כ] ל''ש נכרי ל''ש ישראל. מ''ר: ודיבור מי אסור. פי' מן התורה דהא מדשרינן דיבור של מצוה מכלל דמדאורייתא שרי: ואמר ר''א פוסקין צדקה לעניים בשבת. וא''ת מה צריך לאתויי הא ה''ל לאתויי מילתייהו דבית הלל [בפי''ז] (בתוספתא) דתני אין פוסקים צדקה אפי' להשיא יתום ויתומה ואין משדכין על התינוקות ליארס בו דברי בית שמאי ובית הלל מתירין וצ''ל דניחא ליה לאתויי מילתא דרבי אלעזר דמהתם לא הוה שמעינן פסיקת צדקה לעניים דהא לא שרי בית הלל אלא להשיא יתום ויתומה:

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,

מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC

לעמוד הקודם

שבת קנ ע"א

לעמוד הבא