|
טקסט הדף מנוקד
רָבָא אָמַר אִידֵּי וְאִידֵּי אַחַר חֲצוֹת וְלָא קַשְׁיָא כָּאן קוֹדֶם שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ עָלָיו כָּאן לְאַחַר שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ עָלָיו
אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָה לְרָבָא אַחַר שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ אֶת דָּמוֹ מָה דַּהֲוָה הֲוָה אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא אֲכִילַת פְּסָחִים מְעַכְּבָא מִדְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אֲמַר לֵיהּ צָיֵית מַאי דְּקָאָמַר לָךְ רַבָּךְ מַאי דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּתַנְיָא יוֹם שְׁמוּעָה כְּיוֹם קְבוּרָה לְמִצְוַת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים וְלַאֲכִילַת פְּסָחִים כְּיוֹם לִיקּוּט עֲצָמוֹת אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים לָעֶרֶב הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא אָמְרַתְּ יוֹם שְׁמוּעָה כְּיוֹם קְבוּרָה לְמִצְוַת שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים וְלַאֲכִילַת פְּסָחִים כְּיוֹם לִיקּוּט עֲצָמוֹת מִכְּלָל דְּיוֹם קְבוּרָה אֲפִילּוּ לָעֶרֶב נָמֵי לָא אָכֵיל וַהֲדַר תָּנֵי אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים לָעֶרֶב אָמַר רַב חִסְדָּא תַּנָּאֵי הִיא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר לָא קַשְׁיָא כָּאן שֶׁשָּׁמַע שְׁמוּעָה עַל מֵתוֹ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה וְכֵן שֶׁלִּיקְּטוּ לוֹ עֲצָמוֹת סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה וְכֵן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת וּקְבָרוֹ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה וְכָאן לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה מַאי דַהֲוָה הֲוָה אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ אֲכִילַת פְּסָחִים מְעַכְּבָא רַב אָשֵׁי אָמַר מַאי אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה הָכִי קָאָמַר אֶחָד יוֹם שְׁמוּעָה וְאֶחָד יוֹם לִיקּוּט טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים לָעֶרֶב וְהָא דְּרַב אָשֵׁי בְּדוּתָא הִיא מִכְּדֵי עֲלַהּ קָאֵי זֶה וָזֶה מִיבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ בְּדוּתָא הִיא וּמַאי תַּנָּאֵי דְּתַנְיָא עַד מָתַי מִתְאוֹנֵן עָלָיו כׇּל הַיּוֹם רַבִּי אוֹמֵר כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא נִקְבַּר בְּמַאי עָסְקִינַן אִילֵימָא בְּיוֹם מִיתָה מִי אִיכָּא דְּלֵית לֵיהּ דְּיוֹם מִיתָה דְּתָפֵיס לֵילוֹ מִדְּרַבָּנַן וְתוּ רַבִּי אוֹמֵר כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא נִקְבַּר הָא קִבְרוֹ אִישְׁתְּרִי לֵיהּ וּמִי אִיכָּא דְּלֵית לֵיהּ וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אַיּוֹם קְבוּרָה קָאֵי מַתְקֵיף רַב יוֹסֵף אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ כִּמְלַקֵּט עֲצָמוֹת טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים לָעֶרֶב מִכְּלָל דְּיוֹם קְבוּרָה אֲפִילּוּ לָעֶרֶב נָמֵי לָא אָכֵיל הָא מַנִּי אֶלָּא תָּרֵיץ עַד מָתַי מִתְאוֹנְנִין עָלָיו כׇּל אוֹתוֹ הַיּוֹם וְלֵילוֹ רַבִּי אוֹמֵר כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא נִקְבַּר [אֲבָל נִקְבַּר] בְּלֹא לֵילוֹ אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר גַּבְרָא רַבָּה כְּרַב יוֹסֵף לֵימָא הָכִי לֵימָא דְּרַבִּי לְקוּלָּא וְהָתַנְיָא עַד מָתַי מִתְאוֹנֵן עָלָיו כׇּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ נִקְבָּר אֲפִילּוּ מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים דִּבְרֵי רַבִּי וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין מִתְאוֹנֵן עָלָיו אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד אֶלָּא תָּרֵיץ הָכִי עַד מָתַי הוּא מִתְאוֹנֵן עָלָיו כׇּל אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּלֹא לֵילוֹ רַבִּי אוֹמֵר כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא נִקְבַּר וְאִם נִקְבַּר תּוֹפֵס לֵילוֹ אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרָבָא מִדְּקָאָמַר רַבִּי יוֹם קְבוּרָה תּוֹפֵס לֵילוֹ מִדְּרַבָּנַן מִכְּלָל דְּיוֹם מִיתָה תּוֹפֵס לֵילוֹ מִדְּאוֹרָיְיתָא וְסָבַר רַבִּי אֲנִינוּת לַיְלָה דְּאוֹרָיְיתָא וְהָתַנְיָא הֵן הַיּוֹם אֲנִי הַיּוֹם אָסוּר וְלַיְלָה מוּתָּר וּלְדוֹרוֹת בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה אָסוּר דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי אוֹמֵר אֲנִינוּת לַיְלָה אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְעוֹלָם דְּרַבָּנַן הִיא רש"י
רבא אמר כו'. אמילתיה דר''ש קאי לשנויי דר''ש אדר''ש: אידי ואידי לאחר חצות. ואפילו מת לאחר חצות קודם ששחטו עליו אית ליה לר''ש לא יביא את פסחו דרחמנא דחייה כדדריש ואזיל שלמים קרבנו כל קרבנותיו לא יביא אלא כשהוא שלם ודקתני אונן טובל ואוכל פסחו לערב כשמת לאחר ששחטו וזרקו עליו: מאי דהוה הוה. הרי נפטר ואמאי דחייא אכילתו אנינות לילה דרבנן טפי משאר קדשים בשלמא לאביי דמוקי לה בקודם ששחטו וזרקו עליו ובלאחר חצות חובת פסח חלה עליו להביא ואי לא שרית ליה לאוכלו לא מייתי הילכך לא העמידו דבריהם אלא לרבא אמאי לא העמידו הא כבר שחט וזרק: ה''ג א''ל רבינא אכילת פסחים מעכבא מדרבה בר רב הונא. ולקמן מייתינן לה: א''ל רבא לרב אדא ציית מאי דאמר לך רבך. רבינא שמע לו שיפה השיבך על שאילתך ובמסכת שבועות כי האי סוגיא דרבה ורבינא ורב אדא בפ' ידיעות הטומאה (דף יח.): יום שמועה. ששמע שמת לו מת ובשמועה קרובה שתוך ל' עסקינן: כיום קבורה למצות שבעה ושלשים. מיום שמועה מתחיל למנות ז' לרחיצה ונעילת הסנדל ול' לגיהוץ: ולאכילת פסחים. הוי יום שמועה כיום ליקוט עצמות דקיימא לן בפסחים בפרק האשה (דף צב.) השומע על מתו והמלקט עצמות טובל ואוכל בקדשים לערב והוינן בה מלקט עצמות הזאה שלישי וז' בעי ומשנינן אימא שליקטו אחרים עצמות דאמרינן במו''ק (דף ח.) המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום ואשמועינן בפסחים דלערב מותר בקדשים והכא אשמועינן יום שמועה לענין אכילת פסחים לא כיום קבורה הוא דאילו יום קבורה לא אכיל פסחו לערב ואפילו מת באתמול בי''ג אלא כיום ליקוט עצמות הוי ומותר בכל הקדשים והא דנקט פסחים משום דיום קבורה נקט ליה למימר דביום קבורה אפילו פסח נמי לא: אחד זה ואחד זה. על כרחך איום קבורה ויום ליקוט קאי וקשיא רישא לסיפא כדלקמן דאי איום שמועה ויום ליקוט לא שייך למיתני אחד זה ואחד זה דכיון דמינייהו סליק זה וזה מיבעי ליה: טובל ואוכל. בקדשים לערב וכ''ש פסחו: כיום ליקוט עצמות. משמע ולא כיום קבורה דאילו יום קבורה לא אכיל פסחו לערב: תנאי היא. דפליגי בליל יום קבורה שאינה יום מיתה דאיכא למ''ד תפיס לילו מדרבנן וסבר אכילת פסחים לא מעכבא הילכך אפילו פסח לא אכיל ולקמן מייתי להו: רבה בר רב הונא אמר כאן ששמע שמועה או שלקטו לו עצמות או שקבר מתו בי''ד סמוך לשקיעת החמה וכאן לאחר שקיעת החמה. סיפא דקתני בכולהו אוכל קדשים וכ''ש פסחו כשבא עליו אחד מאלו לפני שקיעת החמה דה''ל לערב ליל יום קבורה וליל יום שמועה וליל (פסחים) ביום ליקוט עצמות וסבר יום קבורה לא תפיס לילו אפילו מדרבנן וכ''ש יום שמועה וליקוט עצמות והא דתני רישא ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות דאילו יום קבורה לא אכל כשאירע לו אחד מאלו לאחר שקיעת החמה דה''ל לילה זה יום קבורה עצמו ולא ליל יום קבורה אע''ג דאף הוא מדרבנן החמירו ביום קבורה עצמו יותר מיום שמועה וליקוט לאוסרו בפסח אבל ביום ליקוט לא אסרוהו בפסח אלא בשאר קדשים הצריכוהו להמתין עד ערב וה''ק לאכילת פסחים הוי יום שמועה כיום ליקוט ואוכל פסחו ואפי' שמע או ליקט אחר שקיעה דה''ל יום שמועה עצמו ויום ליקוט עצמות ואפילו הכי שרי מה שאין כן ביום קבורה עצמו דאילו מת לו מת בי''ג וקברו אותו עממים לאחר שקיעה די''ד אסור לאכול בפסח ואע''ג דחלה עליו שמחת הרגל ואינו נוהג אבילות ברגל ה''מ אבילות דמדרבנן היא וכתיב ושמחת בחגך אבל אנינות ליאסר בקדשים חלה עליו ואחד זה ואחד זה היכא דבאו עליו מבעוד יום אוכל בקדשים לערב דלילו לא תפיס ומיהו ביום אסור בשאר קדשים אפי' יום שמועה וליקוט עצמות בר מפסח כדמפרש טעמא ואזיל: מאי דהוה הוה. ומה לי פסח ומה לי שאר קדשים הא אמרת קדשים אסור ביום ליקוט לבו ביום כדקתני לערב ובפסח אמאי שרית ליה: אכילת פסחים מעכבת. לא העמידו דבריהם במקום כרת ומיהו ביום קבורה העמידו דבריהם משום דרובא קברי ביום מיתה ואתי למישרי יום מיתה עצמו ויש מקומות שהעמידו דבריהם במקום כרת כדאמרינן בפסחים בהאשה (דף צב.): ומאי תנאי. דפליגי ביום קבורה למיתפס לילו מדרבנן דקאמר רב חסדא לעיל תנאי היא: עד מתי מתאונן. ליאסר בקדשים: כל היום. קס''ד בלא לילו: כל זמן שלא נקבר. קא ס''ד לקולא פליג ואמר דכל היום לא מיתסר דמשקברו הותר מיד: אי נימא ביום מיתה. שקברו ביום שמת: מי איכא דלית ליה כו'. הא בין לר''ש בין לרבי דפליגי עליה דר' יהודה באנינות לילה דיום מיתה מודו מדברי סופרים מיהא אסור: אחריתה כיום מר. אחריתה של זונה כיום מר שמתאבל ומימר על מתו לפי שסופו למות עליה ויתאבלו עליהן אלמא מרירות יום שלם הוא: איום קבורה. שמת אתמול וקברו היום ואכתי לא אסיקנא מילתיה לתנאי דרב חסדא עד סיפא דתרצה ר' ירמיה: הא מני. בין לרבי בין לרבנן מותר: כל אותו היום. של קבורה ולילו: רבי אומר כל זמן שלא נקבר. אבל קברו אישתרי ליה בלילה ומיהו ביום ליכא למימר דשרי ליה רבי דאפילו יום דליקוט עצמות אסור כל היום כדאמרת טובל ואוכל לערב: והתניא כו'. אלמא רבי לחומרא אמרה וכיון דליכא לפרושי פלוגתא דרבנן לאכול בעודו מוטל לפניו וע''כ בליל יום קבורה פליגי דקאמר רבי אפי' קברו לסוף י' ימים מתאונן עליו ליל יום קבורה וחכ''א אינו מתאונן עליו ביום קבורה אלא יום עצמו אבל לא לילו והיינו תנאי דרב חסדא: מדקא''ר יום קבורה. דאיהו גופיה דרבנן תפיס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה דאורייתא: תפיס לילו דאורייתא דקא סלקא דעתך לא עשו חכמים חיזוק לדבריהם שעיקרו מדבריהם יותר משעשתה תורה לדבריה: הן היום. הן משמע דאלו הקרבנות חלוקין משאר קרבנות שעליהן שמעת לאוכלן באנינות לילה מפני שכולנו אוננין ואין כהן לאוכלן אבל לדורות שיש כהנים לאוכלן בין ביום ובין בלילה אסור: לעולם דרבנן היא. אפילו אנינות לילה דיום מיתה ואפילו הכי יום קבורה דאיהו גופיה מדרבנן לילו נמי לרבי אסור מדרבנן:
תוספות
אכילת פסחים מעכבא. פלוגתא היא בפרק כיצד צולין (פסחים דף עח:) דרבי נתן ורבנן ומשמע מתוך פירוש הקונטרס דסבר לה כמ''ד מעכבא לגבי הא [דאפילו למ''ד לא מעכבא] דבעינן גברא ראוי לאכילה כדמוכח התם אם כן אכילה היא מצוה וסברא הוא שדוחה אנינות דרבנן א''נ כיון דכתיב איש לפי אכלו למצוה דמצוה בדידיה מבאחריני סברא הוא דדחיא אנינות דרבנן ומעכבא דקאמר לאו דוקא: סמוך לשקיעת החמה. במנחה נקט סמוך נקט נמי הכא סמוך דהוה מצי למימר כאן קודם שקיעה כאן לאחר שקיעה: ואחריתה כיום מר. פסוק הוא בתרי עשר [עמוס ח']. ושמתיה לאבל יחיד ואחריתה כיום מר ולא כמו שפירש בקונטרס:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|